ערך מומלץ

ההגנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל ארגון "ההגנה". כיום מהווה חלק מסמל צה"ל ומוענק כסיכת מ"מ לבוגרי קורס קצינים.

ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה.

"ההגנה" הוקמה ב-1920 על מנת לכונן הגנה כוללת ליישוב מפני התקפות ערביי הארץ. בתחילה עבר הארגון תחת בעלויות של מוסדות שונים, היה מצומצם בהיקפו, מפוזר בכמה כוחות מקומיים וחסר פיקוד מרכזי, סבל ממחסור בתקציב ומסכסוכים שונים. תפקוד הארגון במאורעות תרפ"ט הבהיר להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה המאורגנת, ומתחילת שנות ה-30 הארגון החל לגדול ולהתפתח. הוקמו מפקדה ארצית ומטכ"ל ("הפיקוד העליון") לניהול הארגון ברמה הכלל ארצית ולתאום פעילויות מבצעיות, שפעלו תחת מרות הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים להגנה על היישובים היהודיים ובהקמת יחידות לוחמים (הנודדת, פלוגות השדה ופלוגות הלילה) מתוך אסטרטגיה חדשה של התקפות יזומות כנגד הפורעים, ופתחה קורסים מבצעיים ומפעלי ייצור נשק בשם תע"ש, שהפכו אותה לארגון מבצעי של ממש. "ההגנה" גם החלה להשתתף במנגנון ההעפלה החשאית לארץ בהובלת ספינות המעפילים, וסייעה להקמת יישובי "חומה ומגדל".

במלחמת העולם השנייה החל שיתוף הפעולה עם הבריטים כנגד סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית, בעידוד הארגון לגיוס לצבא הבריטי ובהקמת כוח צבאי סדיר ומאומן בארץ - הפלמ"ח. לאחר המלחמה פעלה "ההגנה" נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי בפעולות גדולות כגון פיצוץ תחנות הרדאר וליל הגשרים, ולאחריה החל דוד בן-גוריון להכין את הארגון להוות את הצבא העתידי של המדינה. לשם כך התפתח חיל השדה והוחל בגיוס כוחות לוחמים לחטיבות רגלים ובהקמת יחידות שונות בארגון (שירות אווירי, ימי, תותחנים, שריון ועוד), כדי שיוכלו לעמוד בהתקפות ערביי הארץ ובעיקר מפני צבאות ערב. "ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, מהלחימה ביישובים ובכבישים וליווי השיירות אליהם, דרך המבצעים הגדולים לכיבוש הערים ואזורי הארץ מהגליל ועד הנגב באמצעות 11 חטיבות הלוחמים שהקימה מכוחותיה, ועד תחילת הפלישה של מדינות ערב לארץ ישראל, ולה תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. בשלהי מאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל.

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, חל שינוי בתפיסה הביטחונית של ראשי מוסדות היישוב בארץ ישראל. עד לאותה תקופה, התפיסה הביטחונית של הנהגת היישוב בארץ ישראל כללה הגנה על יישובים בלבד, וזאת בנסיבות השלטוניות של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. לאחר הכיבוש הבריטי, הייתה שאיפה שהגדודים העבריים יהיו כוח המגן של היישוב, אבל הבריטים לא רצו בכך, כמו גם מנהיגי תנועת העבודה. מפעל ההתיישבות עמד בפני התרחבות בעקבות גלי העלייה השלישית, ומנהיגות היישוב נתנה את דעתה על הצורך בארגון שיעסוק בהגנה מרחבית ברחבי הארץ.

היו מנהיגים, דוגמת זאב ז'בוטינסקי ואחרים, בעיקר בקרב חוגים אקטיביסטים ביישוב, שחשבו שיש לשתף פעולה עם הבריטים בהקמת יחידות סדירות של אנשי היישוב שיהוו חלק מחיל-המצב הבריטי בארץ ישראל, מעין צבא עברי גלוי בחסות בריטית. הם רצו להסתמך על הגדודים העבריים הארצישראלים שלחמו במלחמת העולם הראשונה בחסות בריטית, ובמיוחד על הגדוד העברי "הראשון ליהודה" שעדיין נותר פעיל אך עתידו היה מוטל בספק, או להקים משטרה עברית באזורי היישוב היהודי בחסות בריטית. הם ראו בבריטים אומה מאורגנת ושומרת חוק, שרואה ביישוב היהודי כשותף בכל ענייני ההגנה והביטחון, שעמה, כאמור, שיתפו פעולה בעבר. מנהיגי תנועת העבודה כגון דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין, טענו שאין להסתמך על הבריטים בהגנת היישוב ויש צורך בהקמת ארגון שיהיה נתון למרות מוסדות היישוב. הדרדרות המצב הביטחוני בארץ בחורף ובאביב 1920, שעיקרם מאורעות תל חי והתקפות של ערבים בירושלים במאורעות תר"פ, כשלא ניתן היה להפעיל את הגדוד העברי כנגד הפורעים, הבהירו שהגדוד אינו יכול לשמש כמנגנון הגנתי למען היישוב היהודי, בעיקר עקב התנגדותם של הבריטים לכך. הצורך במענה להתנגדות הערבית החדשה, שהתבטאה בהתקפות על מרכזי הערים והיישובים המבודדים, היה הגורם שדירבן לפעולה את מפלגת אחדות העבודה. מפלגה זו הוקמה ב-1919 כאיחוד תנועות הפועלים בארץ ישראל, וראשיה ראו צורך לקחת על עצמם לדאוג לענייני ההגנה ולהגן על כל נקודת יישוב לפי התפיסה, שנטישת יישוב אחד דומה היה לנטישת המערכה כולה.[1][2][3] יצחק טבנקין קרא בעניין זה: "הביטחון מתחיל להתרופף, איפה פעולתנו? התקווה לגואל מן החוץ מחלישה ומבטלת את כוכותינו.. חוסר הפעולה העממית, חוסר העמידה על הנפש, נושאים בקרבם את זרע ההרס והאובדן".[4]

ארגון "השומר" נפסל למילוי תפקיד זה על ידי "אחדות העבודה", עקב ביקורת עליו שהחלה בתקופת העלייה השנייה ונמשכה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, על היותם מסדר שומרים מצומצם ואלטיסטי שהיה אוטונומי בהחלטותיו ולא התאים עוד ליישוב הגדל והולך בעל הנהגה מסודרת, והוא צריך לפנות את מקומו להגנה עממית המקיפה את כל פלגי היישוב, כולל זה העירוני, שתהיה גם נתונה למרות ולמשמעת (ובעקיפין, גם בגלל התמודדות על השליטה בכוח החמוש המאורגן של תנועת הפועלים בארץ). "השומר" פורק באביב 1920, באספה סוערת בתל עדשים ב-19-18 במאי 1920.[5] במקביל, מנהיגי השומר, ישראל ומניה שוחט, יחד עם אנשי "החלוץ", יצחק שדה ויהודה אלמוג, פעלו להקמת גדוד העבודה שעליו הוכרז רשמית ב-25 באוגוסט 1920.

ביוני 1920, בכינוס של "אחדות העבודה" בחוות כנרת, הוחלט על העברת סמכויות ארגון "השומר" לידי מפלגת אחדות העבודה, ועל הקמת כוח מגן הנתון לפיקוחה. חברי "השומר" אמורים היו להצטרף לארגון החדש. כך הוקם למעשה ארגון "ההגנה":

הועידה מחייבת את כל חברי א"ה [אחדות העבודה] להענות במשמעת מוחלטת לועד ההגנה בכל דרישה להגנה.
אחדות העבודה מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה [היוזמה] המוטלת עליה מאת הסתדרות השומר לדאוג לסידור ענייני ההגנה ולהבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ על ידי סידור חבר עובדים מסורים שעומדים על המשמר בכל ענייני ההגנה ביצירת הגדודים ובהשתתפות במשטרה. הועידה מוסרת יפוי-כח לוועד שנבחר בשומר [ארגון השומר], לגשת - בקשר עם הוה"פ [הועד הפועל] של א"ה - לארגון הסתדרות ההגנה. הועידה מכירה כי ההגנה צריכה להיות מאורגנת כך, שהיא תהיה כולה ברשות המשתתפים בה ותשאף להכניס לתוכה כל איש [אשר] מוכשר לעבודות ההגנה ומקבל על עצמו את עולן.

קטע מפרוטוקול הוועידה[6]

עם הקמת ההסתדרות בדצמבר 1920, הובילה "אחדות העבודה" את הכללת השמירה וההגנה כאחד מתפקידי הארגון החדש, הוקם בו "ועד ההגנה" ואליו הוכפפה "ההגנה". לאחר דיונים הוגדרה "ההגנה" כארגון כלל-ארצי שמטרתו לספק הגנה כוללת ליישוב היהודי והוחלט לפתוח את שורותיה לכל, ללא אפליה על רקע שיוך פוליטי, מעמדי, כלכלי או מגדרי, ונשים שירתו ב"הגנה" מאז הקמתה.

"ההגנה" בשנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי "אחדות העבודה" וההסתדרות התקשו לממן ולהפעיל ארגון בסדר גודל כמו "ההגנה". עד מאורעות תרפ"ט לא גויסו די משאבים כלכליים לניהול "ההגנה", והוא אורגן כמיליציה אזרחית. במאורעות תרפ"א במאי 1921, "ההגנה" לא הייתה מוכנה. היא לא הצליחה להגן מפני התקפות הערבים על השכונות היהודיות ביפו ובסביבתה, יהודי יפו לא צוידו בנשק חם ו-47 איש נפלו חלל. אנשי "הגדוד העברי" שהתאמנו בסרפנד הצליחו להציל את תל אביב ממתקפת הערבים וביחד עם 300 מגינים מקומיים יצרו עמדות מגן סביב העיר. המתקפה בפתח תקווה נעצרה רק הודות לכוח בריטי שנכח במקום. אולם, היא הפיקה לקחים והתארגנה ליום הפורענות ב-2 בנובמבר 1921 (יום השנה להצהרת בלפור), והצליחה להניס את התקפת ההמון הערבי בירושלים באותו היום, מה שהוכיח ליישוב שניתן למנוע אסון גם בהכנה קצרה של כוח קטן וחמוש.[7]

כחלק מלקחי מאורעות תרפ"א, ההגנה הייתה אמורה לגדול ולהתפתח. היא התכוננה לקראת מועדי פורענות צפויים והחלה לתכנן את פעולותיה, לגייס ולארגן בכל יישוב קבוצת מגינים שיתאמנו ויתכוננו לשעת חירום. נפתח אף קורס עם צוות מדריכים קבוע בראשות יצחק שדה, שמטרתו לאמן את האנשים להגן על יישוביהם. בווינה הוקם "ועד הרכש", מנגנון לאיסוף כספים חשאי לצורך קניית נשק, וכלי נשק החלו להיות מוברחים בדרך לא דרך, בנמל התעופה ובגבול הצפוני דרך נמל בירות, עד שהוועד נתגלה ונעצר ב-1922. למרות כל זאת, התפתחות הארגון התעכבה מאוד בשנות העשרים, הן עקב מחסור באמצעים כלכליים והן עקב סכסוכים פנימיים וסכסוכים עם ההנהגה. כך, התפתח ויכוח חריף בין אנשי "השומר" לשעבר שדגלו בקבוצה מצומצמת שתקדיש את עצמה להגנה, לבין אנשי "הגדוד העברי" בראשות אליהו גולומב שדגלו בארגון רחב ומקיף. דעת האחרונים ניצחה לבסוף וארגון "ההגנה" היה פתוח לכל, אולם הסכסוכים גבו מחיר יקר בפרישת אנשי "השומר" המנוסים ב-1923. בנוסף לכך, פרץ בשנים אלו ויכוח קשה בתוך ההנהלה הציונית, כשזאב ז'בוטינסקי תקף את "ההגנה" שעשתה עליו רושם עלוב באימוניה ובכלי נשקה, והזהיר ממתן נשק בידי בחורים צעירים שלא אומנו במשמעת. ההנהלה הציונית החליטה לתבוע מהממשל הבריטי לעשות לגליזציה ולהכיר רשמית בארגון "ההגנה" תמורת מתן נשק ואימונים, מה שהרע את מערכת היחסים בין ההנהלה הציונית לבין "ההגנה" עד כדי הפסקת התמיכה הכלכלית בארגון. "ההגנה" נדחקה יותר ויותר לפינה הן מבחינה כלכלית, הן בתמיכת המוסדות הציוניים, והן בנסיגת אהדת היישוב עקב השקט ששרר לאחר מאורעות תרפ"א, לכן מרבית שנות העשרים נחשבו בתולדות הארגון כבתור "השנים הרזות".[8][9]

"ההגנה" לא כללה בשנים אלה את כל היישוב. הארגון לא השפיע כמעט על המושבות והיישובים הקטנים וגם מחנות גדוד העבודה לא התחשבו בו. ועדי ההגנה המקומיים ביישובים לא סרו למרותו ופעלו באופן עצמאי. הארגון נותר קטן, התקשה לגייס כספים, נשקו היה מצומצם והוא נאבק באדישות הכללית. הגוף העליון של הארגון, ועד ההגנה הארצי בראשות יוסף הכט, ניהל את עבודתו מול ועדים מקומיים בעיקר בערים הגדולות, שבכל עיר מנו החברים כ-300 איש. הוא נהנה מחופש פעולה גדול כמעט ללא פיקוח. הכט ריכז מטה מפקדים של ערי ירושלים, תל אביב וחיפה, שכינוסיהם מספר פעמים בשנה נקראו "מועצת הערים" ונדונו שם דרכים לשיפור האימונים וההדרכה, סדר חלוקת הנשק לכל עיר ונקבעו כללי פעולה לארגון.[10]

עם פרוץ מאורעות תרפ"ט (1929) התארגנו כוחות "ההגנה" במהירות, אף על פי שלא חזו את עוצמת המהומות. במקומות שבהם היו קבוצות מאורגנות, הפגיעה ביהודים הייתה מעטה יחסית. היא הצליחה להגן על מרבית השכונות היהודיות בירושלים, ביצעה התקפת נגד באזורים הערביים של חיפה והצליחה לשלוח ממנה כוחות תגבור ליישובי הגליל. נהדפו ההתקפות ביישובים החקלאיים ובמערכה בחולדה נהרגו למעלה מארבעים תוקפים. עם זאת, התבצע טבח בחברון ובצפת, שם ההגנה לא הייתה מאורגנת. שמונה יישובים ומספר שכונות בירושלים ובחיפה ננטשו על ידי היהודים ונהרסו בידי הפורעים, שגבו את חיי 133 יהודים. למרות שההגנה הייתה הכוח היחיד שעמד בפרץ מול ההתקפות הערבים, המאורעות המחישו את נקודות התורפה של הארגון: ביזור, אי שליטה מרכזית, מחסור בכוח אדם חמוש ומיומן ומחסור במשאבים. התלות בבריטים שלא נכונו לעזרה חייבה להקים כוח חזק ומאורגן יותר, בעל פיקוד מרכזי, שיוכל להתמודד עם מתקפות הערבים, יוכל להחיש תגבורת לכל נקודה מותקפת ויהיה אחראי להגנת היישוב כולו. מסקנות אלה הובילו לשינוי התפיסה הביטחונית של הנהגת היישוב בשנות ה-30, שהתבטאה בחיזוק הארגון ובהקמת מפקדה מרכזית.[11][12]

"ההגנה" בשנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי 115. משכנה של מפקדת "ההגנה" הארצית בשנות השלושים

מאורעות תרפ"ט החדירו להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה המאורגנת. בן-גוריון כתב בשנת 1933 "בחריפות יתרה מתייצבת בפנינו שאלת הביטחון. כל מה שנעשה עד עכשיו בנידון זה - אינו עומד בשום יחס והתאמה לצורך החיוני".[13] ואכן, על מנת לספק ליישוב ביטחון מוגבר מפני מאורעות עתידיים, החלה "ההגנה" בתחילת שנות השלושים לצמוח לארגון לוחמה רב-ענפים. היא החלה לקבל תקציבים מהסוכנות היהודית ובמסגרתה נבנו והשתכללו תחומי הפעילות לשלל התחומים שארגון ביטחוני וצבאי של "מדינה שבדרך" זקוק להם, ובכלל זה הקמת מטה ארצי מרכזי והתארגנות לפיקודים אזוריים שנועדו לשלוט על כל יישובי הארץ, רכש נשק וייצור תחמושת עצמי, תוכניות אימונים והכשרות אינטנסיביות לחברים ולמפקדים, ופיתוח טקטיקת הפעולה במרחב הארצי. פעילות זו, גם אם הייתה בתחילה לא מספקת, סייעה ל"הגנה" להיות מוכנה למאורעות המרד הערבי ב-1936.[14][15]

המפקדה הארצית והתארגנות מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מלקחי מאורעות תרפ"ט היה לבנות מחדש את "ההגנה" כמסגרת כלל ארצית מאוחדת בעלת עתודה מרכזית, שניתן להפעילה לעבר כל יישוב שהותקף. אולם, ההסתדרות הציונית התקשתה לתמוך בה כלכלית והייתה נכונה למסור את הארגון לרשות הוועד הלאומי ולשתף את החוגים האזרחיים ביישוב בניהולה. החל מ-1930 הועבר הפיקוד על "ההגנה" למפקדה הארצית - גוף שהופקד על הניהול הפוליטי-אזרחי של הארגון והורכב משישה חברים (שלאחר מכן הורחב לשמונה) שהתחלקו לאנשי ההסתדרות מצד אחד, ואנשי המחנה האזרחי (נציגי האיכרים, הסוחרים והרוויזיוניסטים) מהצד השני, בחלוקה שווה כמעין ועדה פאריטטית (המורכבת ממספר שווה של נציגים מכל צד), ושתפקידה הייתה ללבן יחדיו בעיות שונות שהועברו אליה. ב-1936 הוחלט למנות חבר נוסף, שיהיה נייטראלי, לתפקיד ראש המפקדה, שנקרא -רמ"א וב-1939 הוקם להגנה מטה כללי עליו פיקחה המפקדה הארצית, שנועד לארגן ולהנהיג את הפעולות המבצעיות של הארגון. "ההגנה" הייתה כפופה מעתה ואילך למרות הנהגת היישוב - הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון שנחשב כמעין "מפקד העל" שלה, ולמעשה, היה בה רוב (גם אם לא רשמי) לאנשי מפא"י.[16][17]

"ההגנה" החלה בשנים אלה להתארגן כארגון מבצעי של ממש בעל סדר ותיאום ברמה הכלל ארצית. על מנת להפוך את "ההגנה" לארגון מרכזי שיוכל להגן על כל יישוב בכוח משותף של האזור כולו (הגנה מרחבית), הוא חולק לגושים אזוריים. היישובים החקלאיים אוגדו ל-18 גושים, כשלכל גוש היה מפקד, מדריכים, מחסנאים ובעלי תפקידים שונים. לאחר מכן הגושים האלו אוחדו לארבע מחוזות עיקריים, הדרום, השרון, השומרון והצפון יחד עם שני גושים עצמאיים: גוש דן ופתח תקווה. הערים הגדולות (תל אביב, ירושלים וחיפה) היוו כל אחת גוש נפרד, כי שם היו מצבורי כוח האדם והנשק המרכזיים של הארגון. המפקדה הארצית הייתה מוגבלת באמצעי פיקוח על הגושים ועל דרכי פעולתם.[18]

על מנת להפוך את הארגון לצבאי ומסודר יותר, החלו בראשית העשור לארגן קורסים ואימונים אינטנסיבים, וכן לרכוש ולפתח אמצעי לחימה ואמצעי קשר:

  • קורסים והדרכה - ההגנה החלה להכשיר את חבריה באימונים אינטנסיבים בלוחמת שדה (בהם לימדו חבלה, סיירות, מודיעין, קשר, שימוש בנשק ועוד). נפתחו גם קורסי פיקוד להכשרת סגל מפקדים מיומן, המרכזי שבהם היה בג'וערה. בסוף העשור הוקמה גם לשכת הדרכה מרכזית (לה"ד), שריכזה את האימונים. לה"ד גיבשה תורת לחימה אחידה כנגד תקיפת המורדים.
  • קשר - בראשית שנות השלושים, לאחר שהוקמו פלוגות קשר בחיפה, תל אביב וירושלים, הפעילה "ההגנה" רשת קשר ארצית המבוסס על אותות ראייה וסיפקה לפיקוד הארצי דיווחים בזמן אמת מיישובים שונים. ב-1937 נוסד שירות הקשר, שהקים רשת קשר רדיו כלל ארצית, שהגיעה לכל יישובי הארץ וקישרה אותם למפקדת "ההגנה".
  • רכש - חלק מלקחי מאורעות תרפ"ט היו לעשות מאמצים מוגברים לרכישת נשק ולייצור עצמי של תחמושת (ראו להלן).

הפילוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנות המנדט הבריטי היו ויכוחים רבים בצמרת היישוב בדבר המדיניות שיש לנקוט כנגד מתקפות הערבים: הבלגה או התקפה. לאחר מאורעות תרפ"ט גברה מדיניות ההבלגה, שנועדה להראות לבריטים שמקור אי-השקט בארץ איננו הציבור היהודי. מדיניות זו לא נשאה חן בעיני חלק מהחברים, בעיקר אצל מפקד סניף ירושלים של ההגנה, אברהם תהומי, שמתח ביקורת קשה על הארגון ולאחר שהוחלף בתפקידו בעת שנסע לחו"ל ולא נענו לבקשתו למנותו שוב, פרשו הוא וחלק מחבריו הירושלמים מן ה"הגנה" והקימו באפריל 1931 את "ארגון הגנה ב'" במטרה להקים ארגון צבאי של ממש, שלא יבליג על מתקפות הערבים. אולם, "ארגון ב'" לא היה מסוגל להעמיד כוח של ממש, ונהפך לגיוס בעיקר של חברי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1936, על רקע המצב הביטחוני המעורער בארץ עם החרפת המרד הערבי ופרסום תוכנית החלוקה של ועדת פיל, חזרו תהומי וחלק מחבריו חזרה ל"הגנה". הקבוצה שנשארה ולא חזרה להגנה הפכה ב-1937 למסגרת המחתרתית של התנועה הרוויזיוניסטית תחת מרותם של זאב ז'בוטינסקי והצ"ח ונקראו האצ"ל.[19][20]

המרד הערבי ותגובת "ההגנה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד הערבי הגדול (או כפי שכונה ביישוב "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"), שהתחולל בשנים 1936-1939, הביא את ארגון "ההגנה" לידי שינוי טקטיקה, לאחר שהערבים עברו מהסתערויות המון נקודתיות לעבר פעולות איבה מאורגנות היטב בכל הארץ: יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כאלפיים אירועי דמים התרחשו בשנה הראשונה למרד, עם למעלה מ־80 הרוגים יהודים. כתגובה, שילבה "ההגנה" מאמץ משותף ביחד עם הבריטים בגיוס שוטרים יהודים במטרה להגן על היישובים היהודיים. עם התגברות פעולות האיבה, פותחה בארגון אסטרטגיה ביטחונית חדשה שכונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" על מנת לתקוף את התוקפים בבסיסיהם, ולשם כך הוקמו יחידות לוחמים מיוחדות:

הנוטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נוטרות

בתגובה למרד הערבי הגדול, הגבירה "ההגנה" באותה תקופה את שיתוף הפעולה עם הבריטים, שראו כי המרד מערער את יציבות האזור, מצריך מהם כוח אדם רב ומופנה גם נגדם. אף על פי שהבריטים היו מודעים לכך שבשיתוף "ההגנה" במאבק בערבים הארגון קיבל תוקף חוקי, הם קיבלו זאת מחוסר ברירה משום שהזדקקו לכוח אדם. הנהגת היישוב רצתה להופיע בעיני הבריטים כגורם שקול המעוניין בשמירת הסדר בארץ, ולא כצד השותף לאלימות. עמדה זו גם תאמה את יכולתה של ה"הגנה" בתחילת המאורעות, כשהיא עדיין הייתה מורכבת מיחידות מקומיות ופחות יכלה לפעול ככוח כלל ארצי שהצריך גיוס מסיבי.[15] שיתוף פעולה זה התבטא בגיוס אנשי "ההגנה" לכוחות המשטרה הבריטית, במה שכונה בשם נוטרות. יחידות הנוטרים שולבו במסגרת חיל העזר למשטרה הבריטית, ובאבטחת נקודות רגישות כמו הרכבת, נמל חיפה, גדר הצפון, שדות התעופה, חברת החשמל ועוד.

חברי "ההגנה" בעמדת שמירה ליד מגדל צדק, אוחזים ברובים אנגליים ממלה"ע הראשונה, 1936

יחידת נוטרות גדולה הייתה משטרת היישובים העבריים. שוטריה היו כפופים באופן רשמי לצבא הבריטי שסיפק להם נשק ואימן אותם, אך למעשה פיקד עליהם ארגון "ההגנה". אט אט הם נוצלו לפעילויות שונות של הארגון כמו העברת נשק, תוך שימוש במסווה חוקי. ביוני 1936 מספרם היה כ-1,300, אולם בסוף אותה שנה הוא עלה לכ-3,000. כחלק מגוף זה הוקמו המשמרות הנעים, שתפקידם היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים, ללוות פועלים ולהכין מארבים לפורעים. המשמרות היו יעילים ביותר, נעו בחופשיות ובכך חיפו על פעולות ההגנה השונות בהתיישבות ובמערכה הצבאית. כ-60 משמרות נעו בכל רחבי ארץ ישראל ופעלו בכל יישוב עברי.

'יציאה אל מחוץ לגדר'[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמשכות המאורעות ובמקביל לפעילות הלגאלית, החליטו ב"הגנה" לעבור מפעולות הגנתיות בלבד כנגד התוקפים הערבים לפעולות אקטיביות ויזומות. אסטרטגיה זו כונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" קרי, יציאה לפעולות יזומות וניידות, מעבר לגדרות היישובים, כדי לקדם את פני התוקפים ולפגוע בבסיסיהם. לשם כך הוקמו מחדש פלוגות נודדות, שנקראו הנודדת, במטרה לפגוע בתוקפים באופן ממוקד ולערער את ביטחונם. הם היו כוחות מצומצמים של לוחמים שנעו בשדות בלילות והתקיפו את הכנופיות בעורפן, עוד לפני הגיען ליעד היישובים ואף כשהן ליד בסיסיהן. ב-1937 הנודדת התפתחה לפלוגות השדה (פו"ש), בפיקודם של יצחק שדה וסגנו אליהו בן חור, שביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הכוחות הערבים, וכן סיורים בשטחי הכפרים הערביים על מנת לאתר בסיסי אויב ולפגוע בהם. למרות התכנון שפלוגות אלו יהוו מעין 'צבא שבדרך', עקב אילוצים שונים הן פעלו במערך מקומי בלבד של היישובים והמחוזות השונים ולא אורגנו ככוח כלל ארצי. למרות זאת, הפו"ש קידם בצורה דרמטית את ה"הגנה" ברמת הלחימה, באימונים והפעלת הכוחות בשטח שהיו ברמה צבאית לכל דבר ועניין, כולל תרגילי כיתה חמושים, תמרון, אימוני הסתערות, סדר ומשמעת צבאיים של לוחמים צעירים שהיוו את הדור החדש של הארגון. הפו"ש התקיים עד סוף פברואר 1939, וכשדעכו פעולות האיבה הוא פורק.[21][22] ב-1938 פותחו בכמה אזורים גם הפלוגות המיוחדות (הפו"ם), לפגיעה פיזית באנשי הכנופיות ובסייעניהם. אנשיה נמנעו ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע. ב-1939 החליף את הפו"ש חיל השדה שנועד להיות הכוח הצבאי החדש והגדול של ההגנה, אך מלחמת העולם השנייה והגיוס לצבא הבריטי גרמה לעיכוב משמעותי בהתפתחותו, עד 1946. בתחילה הוקמו שני גדודים בחיפה ושניים בירושלים, כשחלק מהמתנדבים והמפקדים היו נוטרים.

אנשי הפו"ש השתלבו גם בפלוגות הלילה המיוחדות שהוקמו ב-1938 על ידי הקפטן הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט. הוא קיבל רשות מהמפקדה הבריטית להקים יחידות חדשות בפיקודו, במטרה להילחם בכנופיות הערביות. הפלוגות הורכבו בעיקר מאנשי "ההגנה" ופעלו באזור עמק יזרעאל והגליל התחתון לפי האסטרטגיה שפיתח, בהם הפתעת האויב באמצעות מארבים ניידים בשעות הלילה, בתכסיסי הטעיה ולאחר איסוף מודיעין בשטח. לאחר שנתיים של פעילות, וינגייט הוצב מחוץ לארץ ישראל והפלוגות התפרקו זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1939. תורת הלחימה שהנחיל וינגייט שימשה את "ההגנה" במשך מרבית שנות פעילותה.[23]

רכש ותע"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות משמעותית ברכש הנשק ל"הגנה" חלה ב-1936, כתוצאה מאירועי המרד הערבי הגדול, ביוזמת שליח "ההגנה" בפולין יהודה ארזי, שקיבל רישיון מממשלת פולין לרכישת נשק באופן חשאי, כשמטרתם הייתה לעודד את יהודי פולין לעלות ארצה. ארזי החל לרכוש רובים, מקלעים, רימוני יד וכדורי תחמושת ברישיון הפולנים ולהבריחם ארצה בתוך גלגלי מכבשים. משלוחים אלה שינו את תפיסת ההגנה, שלא להתלות יותר ברכישות מקומיות של נשק. הוא קנה גם מכונות תעשייה שתאפשר לארגון לייצר בארץ תחמושת כדורים ו"ההגנה" הצליחה להעבירם ארצה בעורמה. לאחר מכן הצליח ארזי לארגן ב-28 קיבוצי ההכשרה של "החלוץ" בפולין קורסים להכשרת מדריכי נשק ואימוני נשק למאות צעירים המיועדים לעלייה בחסות צבא פולין.[24]

בתחילת שנות השלושים היה ייצור הכדורים מצומצם בהיקפו בבתי המלאכה בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ומ-1936 הוא גדל בהיקפו ועבר לבית חרושת בתל אביב שלימים ייקרא "מכון א'", שם הוסתר גם סליק גדול ויוצרו חומרי נפץ שונים. חלק קטן מהייצור נשאר בבורוכוב, ובהמשך נוסדו בית יציקה מרכזי לרימונים ולפצצות מרגמה בנען, בית מלאכה ביקב הישן ברחובות, ועם התגברות הייצור ב-1938 הוקם בצפון תל אביב מפעל לייצור מרגמות, שנקרא "מפעל ב'" והוסווה כבית מלאכה לתיקון משאבות. כך פיתחה "ההגנה" מערכת של בתי מלאכה לייצור רימוני יד, רימוני רובה ופצצות, מה שהווה את תחילתו של תע"ש כמוסד מקצועי. הייצור היה חשאי ומטרתו הייתה לפתח אמצעי לחימה שיאפשרו ליחידות הארגון להתגונן ולהילחם במידת הצורך. ב-1938 מונה גם מנכ"ל, ישראל עמיר, שהוחלף ב-1940 בחיים סלבין. ב-1939 הוקמה מעבדה לפיתוח חומרי נפץ והמפעלים השונים החלו להתפתח ולהשתכלל.[25]

פעילות התיישבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבטחת העלייה לחניתה במסגרת "חומה ומגדל", 1938. מפקד הפו"ש יצחק שדה מחבק שני מפקדים צעירים בארגון: יגאל אלון ומשה דיין

כתגובה למרד הערבי, השתתף הארגון בעליית יישובי חומה ומגדל. יישובים אלו הוקמו בן לילה באזורים מבודדים, על מנת להגדיל את גבולות ההתיישבות העברית ולהרחיב את שטח המדינה העתידית. בערב העלייה על הקרקע של כל יישוב גויסו חברי "ההגנה", ביניהם נוטרים ואנשי הפו"ש, על מנת להקים במהירות את בסיסי היישובים ולהגן עליהם מפני התקפות ערביי הסביבה. אחד מהמבצעים הגדולים הייתה העלייה לחניתה במרץ 1938, שם הגנו על הקיבוץ כוחות גדולים מהפו"ש. הכוחות שנדרשו לאבטחת מבצעי התיישבות חייבו תגבור לוחמים רבים מכל רחבי הארץ, ויחד עם התפתחות הפו"ש נתנו תנופה להפיכת "ההגנה" מכוחות מקומיים לכוח כלל ארצי ומתואם.[21]

הציונות הלוחמת וההעפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-1934, עקב עליית האנטישמית באירופה, בריחת פליטים יהודים מהשלטון הנאצי וסגירת שערי הארצות בפניהם, ארגון "ההגנה" החל לשתף פעולה עם התנועות החלוציות באירופה להבאת עולים לארץ ישראל בדרך בלתי ליגאלית, וכך למעשה התחילה ההעפלה. הספינה הראשונה שהובאה בדרך זו ב-1934 הייתה ולוס. בתחילה הנהגת היישוב לא שיתפה פעולה עם מפעל ההעפלה מחשש לעלייה החוקית ולשיתוף הפעולה עם הבריטים, אך עם פרסום הספר הלבן של מקדונלד ב-1939, שהגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות להתיישבות יהודית, החליטה ההנהגה בראשות בן-גוריון לפתוח במאבק בבריטים באמצעות ההעפלה לארץ, זאת לצד אסטרטגיה של מגננה צבאית. בן-גוריון דחף ל"עלייה לוחמת" גלויה וחמושה, אך לבסוף הוחלט לפתוח בפעילות נמרצת להבאת עולים באופן חשאי, ולשם כך שותפה "ההגנה" באותה השנה בהקמת המוסד לעלייה ב', זרוע שנועדה לארגן בצורה מרכזית את ההעפלה. אנשי "ההגנה" השתתפו בפיקוד והובלת הספינות, במנגנון ההורדה לחופי הארץ ובמתן שירותי מודיעין וקשר (יחידת הגדעונים) על מנת להוביל בבטחה את הספינות. לפני מלחמת העולם השנייה הצליח "המוסד לעלייה ב'" להביא ארצה למעלה מ-6,000 מעפילים ב-16 ספינות ואף בדרך היבשה. רק שלוש מהן לא הצליחו להוריד מעפילים לחוף.[26][27]

פעילות נוער בהגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פעילות נוער בהגנה

"ההגנה" החלה לפעול גם בנושאי חינוך והדרכה בקרב בני הנוער. החל מ-1939 הפעיל הארגון בבתי הספר העבריים מקצוע בשם חג"ם (חינוך גופני מורחב), שתפקידו היה להכשיר את בני הנוער בנושאי שדאות ואימוני קרב-מגע. היא אף העבירה קורסי מ"כים (מפקדי כתות) לבני נוער שנבחרו לכך, על מנת להכשירם לפיקוד בארגון. במסגרת הגדנ"ע, שהוקם ב-1941, למדו נערים מתנדבים בגילאי 15-18 אימוני סדר, ספורט וקרבות מגע, סיירות, עזרה ראשונה ושימוש בנשק קל. הם קיימו דיונים אידאולוגיים והופעלו בפעילויות חינוכיות שונות. חברי הגדנ"ע הדביקו כרוזים, עזרו בשמירות ובסיורים, בהורדת מעפילים לחופי הארץ ובעבודות שונות של הארגון.

"ההגנה" בעת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המלחמה 1939-1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 התרחשה ארבעה חודשים לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד והנהגת היישוב ו"ההגנה" החליטו להפסיק את המאבק המיליטנטי נגד הבריטים שהתחילו בו באותה השנה ולשתף איתם פעולה כנגד גרמניה הנאצית, ויחד עם זאת, לא להפסיק את ההעפלה וההתיישבות. את הקו נטה דוד בן-גוריון באומרו "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן, ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". ואכן, המוני צעירים זרמו ללשכות הגיוס: מתוך חצי מיליון אנשי היישוב התפקדו מעל 136 אלף איש, חלקם הביעו הסכמה להתגייס לצבא הבריטי, וחלקם רצו להתגייס להגנת היישוב. הנהגת היישוב ופיקוד ההגנה התלבטו מאוד כמה אנשים לגייס למאמץ המלחמה וכמה להשאיר בארץ, האם הגיוס יהיה רק למען ההגנה על הארץ או לכל מקום בו ירצו בעלות הברית, וכן על המשך המאבק בנושא ההעפלה (שהייתה טאבו מבחינת הארגון) מבלי שזה יפגע מכושר הלחימה של הבריטים. לבסוף הוחלט ש"כל חזית היא חזית ציונית" וכי הגיוס יהיה לכל נקודה בעולם.[28]

בלונדון התנהל בעצלתיים משא ומתן על הקמת כוח של היישוב היהודי, אולם הבריטים בתחילה נרתעו משיתוף הפעולה הזה עקב חשש שהוא נועד לשרת גם את השאיפות הלאומיות של התנועה הציונית, וכמו כן רצו את שיתוף הפעולה והשקט הן של ערביי הארץ והן של מדינות ערב. הבריטים החריפו באותו זמן את מדיניות היד הקשה כלפי "ההגנה" ואנשיה, דבר שהתבטא בשלל תקריות, כגון כליאת 43 משתתפי קורס מ"מ של ההגנה שהתגלו על ידי הבריטים (מ"ג אסירי ההגנה), חיפושי נשק אינטנסיביים של הארגון ביישובים שונים כשבבן שמן התגלה מצבור נשק גדול, וכן בפרסום חוק קרקעות בפברואר 1940, אשר הגביל את התיישבות היהודית. לנוכח חוק זה, בן-גוריון דרש חידוש המאבק בבריטים. הוא הורה לפיקוד ה"הגנה" ליזום התנגשויות אלימות עם הבריטים, אולם לכך התנגדו החוגים האזרחיים במוסדות היישוב ובארגון ההגנה ותוכניתו בוטלה.[29]

שיתוף הפעולה עם הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התקרבות סכנת הפלישה לארץ ישראל מדרום, מצד כוחות "קורפוס אפריקה" של הגנרל רומל (שנעו ב-1941 בצפון אפריקה מזרחה לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל), הגיעו הבריטים לידי מסקנה כי בשעת חירום זו יש לשתף פעולה עם היישוב היהודי. סכנת הפלישה והידיעות שהחלו להסתנן מאירופה על השואה, דרבנו את הנהגת היישוב לשתף פעולה עם הבריטים ביתר שאת כנגד האויב המשותף - גרמניה הנאצית.

חיילים ארץ ישראלים במדי הצבא הבריטי במצרים, 1943
מחנה הפלמ"ח בקיבוץ רמת הכובש, 1943

שיתוף הפעולה בין הבריטים לבין ארגון "ההגנה" התבטא במספר אופנים:

  • גיוס לצבא הבריטי: כמעט שלושים אלף מאנשי היישוב התגייסו לשורות הצבא הבריטי עד תום מלחמת העולם השנייה, כשלפחות שליש מהם גייסה "ההגנה" או שהם נמנו עם אנשיה. הם גויסו ליחידות שונות בצבא הבריטי ונלחמו בשורותיו, כולל ביחידות רגלים יהודיות. בשנת 1943, לקראת סוף המלחמה, אף הוקם החי"ל - הבריגדה היהודית כחטיבה שהורכבה כולה מאנשי היישוב. מתנדבי הצבא הבריטי סייעו רבות לאחר המלחמה להעלאת המיומנות הצבאית של "ההגנה" ושל צה"ל בתפעול צבא מקצועי, וחלקם יצרו קשר חשוב עם ניצולי השואה באירופה. "ההגנה" הייתה גם פעילה בשילוח צנחני היישוב ב-1944, על מנת ליצור קשר עם היהודים תחת הכיבוש הנאצי. מוסדות היישוב ופיקוד הצבא הבריטי לא ששו לגייס נשים, אך לבסוף הם נעתרו לבקשתן וכ-3,500 נשים, מרביתן חברות "ההגנה", גויסו בעיקר ל-א.ט.ס (חיל העזר לנשים) לתפקידים תומכי לחימה (נהיגה, קשר, קיפול מצנחים ועוד).[30]
  • הקמת הפלמ"ח: במהלך שנת 1941 הוקם הפלמ"ח (פלוגות מחץ), הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה", ככוח גרילה שיילחם בעורף האויב הגרמני אם הארץ תיכבש. בתחילה לקחו הבריטים חסות על הפלמ"ח וסיפקו לחבריו אימונים צבאיים ונשק. למפקד הכוח מונה יצחק שדה. מתוך שש הפלוגות התאמנו בתחילה רק שתיים, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין. כחלק משיתוף פעולה זה, יצאו באותה שנה 23 אנשי הארגון, שכונו כ"ג יורדי הסירה, לשליחות חבלה בטריפולי שבלבנון ועקבותיהם אבדו לבלי שוב. בפלמ"ח פעלה המחלקה הגרמנית שנועדה לפעולות גרילה מעבר לקווי האויב הגרמני, ומחלקה ערבית שאנשיה עסקו בריגול וחבלה בקרב ערביי ישראל ובמדינות השכנות. ביוני 1941 יצאו הכוחות הבריטיים למערכה בסוריה ובלבנון לשם כיבוש שתי הארצות מידי שלטון וישי, כשלכוחותיהם נתלוו אנשי פלמ"ח כמורי דרך וכשומרי הגשרים בשטח שנכבש. עם תבוסת הגרמנים בקרב אל-עלמיין השני בנובמבר 1942, הבריטים לא היו זקוקים יותר לארגון "ההגנה" והמימון להפעלת הפלמ"ח הופסק. על מנת להמשיך ולהחזיק את פלוגות הפלמ"ח ככוח סדיר, הן התחלקו בין הקיבוצים והמשיכו להתאמן ככוח צבאי מחתרתי במקביל לעבודה במשקים. אז גם החל הפלמ"ח להתפתח. האימונים גדלו והשתכללו לרמה גבוהה ביותר ושמונה הפלוגות התחלקו לגדודים. הפלמ"חניקים שסיימו את שירותם מונו למערך המילואים, "הרזרבה", שהיווה כוח מגויס משמעותי, והחל גידול בהכשרה מגויסת של חבורות נוער, שהתגייסו יחד להכשרה מקצועית לקראת יציאתם להתיישבות.[31][32]
  • "מצדה על הכרמל": המטה הכללי של "ההגנה" תכנן ב-1942 תוכנית הגנה כוללת ליישוב במקרה של פלישת הגרמנים. תוכנית זו, שכונתה "מצדה על הכרמל", כללה התבצרות במובלעת על הר הכרמל ויחידות גרילה שיצאו לעכב את התקדמותו של הצבא הנאצי. על התוכנית עמלו יצחק שדה ויוחנן רטנר. תקופה זו, שבה היה חוסר ודאות באשר לעתידו של היישוב, מכונה "מאתיים ימי חרדה".
  • הסזון: מלחמת העולם השנייה והתקווה שאולי הבריטים ישנו את מדיניותם כלפי היהודים בארץ ישראל גרמו לכך ש"ההגנה" ביקשה מארגוני הפורשים (האצ"ל והלח"י) שלא להשתמש באמצעים אלימים כנגד הבריטים ואף לשתף איתם פעולה, כדרישת הנהגת היישוב. הלח"י דחה את הדרישה והאצ"ל הסכים לה, אך בסוף שנת 1944 הצטרף ללח"י והתחיל בפעולות כנגד מתקנים בריטים. כתוצאה מכך, ולאחר שהאצ"ל לא התייחס לדרישות הנהגת היישוב, "ההגנה" פתחה באותה שנה בפעילות נגדו שזכתה לכינוי "הסזון" (מקור הכינוי במילה הלועזית "Season", במובן של עונת ציד של בעלי חיים). הפעולה כללה מעצר אנשי אצ"ל, כליאתם במקום מסתור, חקירתם (לעתים תוך שימוש באלימות), ובמספר מקרים הוסגרו אנשי האצ"ל לידי הכוחות הבריטיים. הסזון לא הפך למלחמת אחים מפני שמפקד האצ"ל, מנחם בגין, הורה להימנע מהתנגדות אלימה.[33][30]

ההעפלה בזמן המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד שיתוף הפעולה עם הבריטים, המשיכה "ההגנה" במתן סיוע לפעולות ההעפלה. ספינות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ בכל שנות המלחמה, למרות סגירת שערי אירופה בנסיבות המלחמה ובעיות תקציביות. שליחי ההעפלה ואנשי "ההגנה" תמרנו בעיקר במדינות הבלקן, שבתחילת המלחמה התירו יציאת יהודים משטחן, וכמו כן בהעפלה מארצות המזרח מעיראק, מרוקו ואלג'יר. בנובמבר 1940, על מנת לעכב את הגירוש מחופי הארץ של האונייה "פאטריה", הטמינה "ההגנה" פצצה באוניה במטרה לגרום לה נזק קל ולהשביתה, אך הנזק היה גדול מהמתוכנן והאונייה טבעה עם למעלה מ-200 מעפילים.[34]

"ההגנה" בשנים 1947-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי "ההגנה" באימונים (1947)
חיילים בריטיים מחפשים אחר סליק "ההגנה" בקיבוץ שדות ים במהלך השבת השחורה
אלחוטאית מפעילה מכשיר קשר, קיבוץ בארי, שנות הארבעים
כרזה של "ההגנה" ועליה סמל החי"ש משנות הארבעים. עיצוב: איתמר דוד

תנועת המרי העברי והשבת השחורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, הייתה פעולתה של "ההגנה" נגד השלטונות הבריטים נתונה לפעולות מוגבלות בלבד, שכללו הגברת ההעפלה, צבירת נשק ונקיטת פעולות של הכשרה ואימונים צבאיים לקראת הקמת צבא עברי. הנהגת היישוב הקפידה ש"ההגנה" לא תפגע בבריטים, בגלל רצונה לשמור על אופי הארגון כגוף חוקי למחצה המקיים קשר עם שלטון המנדט, ואף הקימה לשם כך ועדה ציבורית בשם "ועדת השמונה". כל זה השתנה עקב האכזבה מהממשלה החדשה שקמה לאחר המלחמה בבריטניה בעקבות ניצחון מפלגת הלייבור, אשר נקטה, בראשות שר החוץ ארנסט בווין, בקו פרו ערבי. היא דבקה במדיניות הספר הלבן, הצהירה על הגבלת העלייה היהודית, סירבה לתביעה להעלאת ניצולי השואה ארצה ולהקמתה של מדינה יהודית וזאת על מנת לגייס את ערביי ישראל ואת מדינות ערב לטובתה.

ההנהגה המדינית של הסוכנות הייתה מפוצלת באותו זמן בין המתונים, בראשותו של יו"ר ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, שדחפו להמשיך את שיתוף הפעולה עם הבריטים לבין האקטיביסטים, בראשותו של דוד בן-גוריון, שעודדו פעולת מרי נרחבות ליצירת לחץ על שלטון המנדט, על מנת "להזכיר לממשלה הבריטית שאין לפתור את בעיית ארץ ישראל מבלי לקחת בחשבון שפיתרונות אנטי ציוניים ייתקלו בהתנגדות נמרצת של העם כולו", כדברי בכיר "ההגנה" ישראל גלילי.[35] לכך תרמו גם תחושת הכוח והביטחון ששררה ביישוב עוד בשלהי מלחמת העולם בהתחזקות היישוב היהודי, התחזקות "ההגנה" והזעם על גילויי השואה באירופה. ידם של האקטיביסטים הייתה על העליונה ובן-גוריון החל לתכנן איחוד כוחות כנגד הבריטים שנקרא בשם "המאבק הצמוד".

לשם כך החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם האצ"ל והלח"י בהקמת גוף מאוחד שינהל את המאבק בבריטים, בשם תנועת המרי העברי. עליה פיקחה ועדה מיוחדת מטעם הנהגת היישוב, ועדת X, שבה ישבו נציגי הקבוצות הפוליטיות המרכזיות, על מנת לתאם את פעולות המרי של שלוש המחתרות. במשך קיומה של התנועה (בשנים 1946-1945) בוצעו 11 פעולות גדולות, שמונה מהן על ידי הפלמ"ח ושלוש על ידי האצ"ל והלח"י, בנוסף לפעולות קטנות רבות. הבולטות בפעולות אלה, שבוצעו על ידי "ההגנה" והפלמ"ח, היו: פריצת מחנה עתלית ושחרור 200 מעפילים מהמחנה ופיזורם ביישובי הסביבה, פיצוץ מסילות ברזל וסירות משמר בריטיות בליל הרכבות, התקפות על תחנות משטרה בריטיות בליל המשטרות ועל שדות תעופה בריטיים, פיצוץ תחנות רדאר שפעלו לאורך החופים כדי לאתר ספינות והפריעו לפעולות ההעפלה, ופיצוץ עשרה גשרים בו זמנית ברחבי הארץ, ששימשו מעבר אל עבר מדינות שכנות בליל הגשרים. זו הייתה פעולה גדולה, מתואמת ומורכבת של אנשי הפלמ"ח שלא הייתה כמותה עד אותה עת.

כתגובה לפעולות המרי, ערכו הבריטים ב"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, מצוד נרחב שבו נאסרו חברי "הגנה" ופלמ"ח רבים. הצבא הבריטי הטיל עוצר על הדרכים ועל הערים, בעיקר בעשרים ושבעה יישובים שראה בהם כבסיסי "הגנה". כ-2,700 איש נעצרו, ראשי מוסדות היישוב ו"ההגנה" נכלאו ונשק רב של "ההגנה" נתגלה בסליקים, אחד הגדולים בהם היה בקיבוץ יגור. בעקבות "השבת השחורה" ולאחר הזעזוע מההרוגים הרבים בפיצוץ מלון המלך דוד שאותו ביצע האצ"ל וש"ההגנה" דרשה ממנו לדחותו, פנה חיים ויצמן בבקשה למניעת פעולות רחבות נוספות מצד תנועת המרי והנהלת הסוכנות נעתרה לכך. ראש המפקדה הארצית, משה סנה, התפטר מתפקידו לאות מחאה, ואת מקומו תפס ישראל גלילי. "תנועת המרי העברי" פורקה למעשה. מאוגוסט 1946 המשיכה "ההגנה" בנפרד מהאצ"ל והלח"י במאבק כנגד הבריטים, בעיקר כנגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה, כמו עריכת מבצעים נוספים לפיצוץ תחנות רדאר על הר הכרמל.[36][30]

התארגנות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרס הציוני ה-22 שהתכנס ב-1946 בבזל, ביקש דוד בן-גוריון להיות הממונה על תיק הביטחון בסוכנות היהודית, תפקיד שלא היה קיים עד אז. הוא החל לתחקר לעומק את הנושא הביטחוני עם אנשי "ההגנה" וכן עם יוצאי הצבא הבריטי והבריגדה, והגיע למסקנה כי מבנה ארגון ההגנה לא מתאים עוד לצורכי הביטחון העתידיים. הוא צפה כי הבריטים יעזבו בקרוב את גבולות הארץ ועמד על כך שיש להכין את "ההגנה" ככוח צבאי משמעותי, לא רק כנגד התקפות הערבים בארץ ישראל אלא בעיקר כנגד פלישת מדינות ערב, כי רק לחימה בנשק תכריע את קיומה של מדינה יהודית עצמאית. למרות זאת, בצבא העתידי שתכנן, הוא נטה להסתמך יותר על יוצאי הצבא הבריטי שלחמו תחת צבא מקצועי ופחות על פיקוד ה"הגנה" שפעלו רוב הזמן במחתרת, ולכן פחות סמך על כך שיהיו מסוגלים לעמוד בקרבות מורכבים כנגד צבאות סדירים. חששו התבדה בתחילת מלחמת העצמאות, כשהכוח הצבאי המרכזי שהנהיג את המלחמה היה זה שהרכיב ארגון "הגנה".[37][38]

חברי "ההגנה" באותה עת שובצו בשני כוחות לוחמים: האחד "חיל המשמר", שהיה כוח לשמירה על היישובים והורכב מתושביהם המבוגרים יותר, והשני "חיל השדה", כוח שהורכב מצעירים בעלי כושר קרבי שאומן למשימות קרב ולחימה. לצדם פעל הפלמ"ח במסגרת של פלוגות המגויסות גיוס מלא. פיקוד "ההגנה", המטכ"ל שלה, "המטה הארצי" ואנשי הש"י היוו את "מנגנון הקבע", עליו בוסס הפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמת העצמאות.

הפעולות שנעשו בשנים אלו לקידום "ההגנה" מבחינה צבאית מקצועית היו:

  • חלוקה למרחבים - במסגרת "פקודת המבנה הארצי" מיוני 1945, חילק מטה ההגנה את הארץ מחדש לשישה מרחבי פיקוד, שלושה מהם עירוניים שנקראו מחוזות (מחוז חיפה, תל אביב וירושלים), ושלושה מרחבים כפריים שנקרו גלילות.
  • הרחבת חיל השדה - חיל השדה (החי"ש), שהוקם ב-1939, הועמד בתחילה בצל, וסבל ממחסור באנשים עקב ההתגייסות לצבא הבריטי והקמת הפלמ"ח, למרות שהוא המשיך להתפתח ולהתאמן. עד 1945 הוא מנה כ-4,600 איש, שבאו בעיקר מהיישובים הכפריים, חלקם נוטרים ממשטרת היישובים העבריים. ב-1946 הוחלט לפתח את היחידה כבסיס להקמת צבא. נוכח האיום הערבי על מפעלים שונים ושחרור מגויסי הצבא הבריטי, חודשה גם ההתנדבות לחי"ש והוא השתלב במבצעים התקפיים כנגד מתקנים בריטיים. בפקודת המבנה הארצי מנובמבר 1947 החליט בן-גוריון להקים מתוך גדודי ופלוגות החי"ש בערים ובמחוזות ארבע חטיבות סדירות ולהתחיל בגיוס כל הכוח המסוגל ללחימה, על מנת לארגן במהירות כוחות רגליים להתקפה שהיו חסרים ל"הגנה", כיוון שהפלמ"ח היה קטן יחסית.[39][40]
  • ועד הביטחון היישובי - ועד זה הוקם במיוחד על מנת לתאם בין הנהלת הסוכנות לבין כל המוסדות הפועלים לגיוס ולהכנה צבאית, לאפשר את גיוס האנשים למערכה ולהכפיף את הגוף הצבאי לרשות המדינית.[41]
ייצור כדורים במכון איילון
  • חימוש - תפקיד מרכזי של שליחי "ההגנה" באירופה ובארצות הברית היה רכישת תחמושת ואמצעי לחימה לקראת המאבק על המדינה. בהוראת דוד בן-גוריון, שראה שהנשק של הארגון לא מספיק ללחימה ארוכה, הוגדל תקציב הרכש וקצב הרכישות ונכללו בו גם נשק כבד. הברחת הרכש לארץ התבצעה בדרכים מחתרתיות ובאמצעים מתוחכמים, מתחת לעיניהם של הבריטים. מלבד פעולות הרכש בחוץ לארץ, הורחבה מאוד בארץ התעשייה המחתרתית לייצור תחמושת של יחידת תע"ש, שהחלה עוד בשנות השלושים. במפעלי הייצור, שהוסוו כבתי חרושת ובתי מלאכה, נוצרו קליעים, מרגמות, פצצות וחומרי נפץ אחרים שעזרו לחימוש הכוחות השונים (אחד הידועים בהם הוא מכון איילון). ב-1947 הוקמה מחלקת המחקר של הארגון, שהייתה אחראית לפיתוח וייצור כלי נשק. תעשיית ייצור הנשק תרמה רבות לצה"ל במלחמת העצמאות.[42][43]
  • מודיעין - באותה תקופה התרחב מאוד שרות הידיעות (המודיעין) של "ההגנה", הש"י, שהוקם ב-1940 וכלל עשרות עובדים. לש"י היו שלוש מחלקות: המחלקה הערבית, שהפעילה עשרות סוכנים שאספו ידיעות על כוונותיהם של ערביי הארץ ולאחר מכן גם על מדינות ערב השכנות, המחלקה המדינית, שעסקה באיסוף מידע על השלטונות והצבא הבריטי, והמחלקה הפנימית (שקודם לכן נקראה המחלקה היהודית), שעסקה בפיקוח על הארגונים מימין ומשמאל שלא קיבלו על עצמם את מרות מוסדות היישובאצ"ל והלח"י מחד, והקומוניסטים מאידך).[44]

ההעפלה והתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי ההגנה מורידים מעפילים מהאונייה "האומות המאוחדות" בחוף נהריה, ינואר 1948

בשנים 19451948 התעצמו פעולות העפלה והמוסד לעלייה ב' הביא ארצה למעלה מ-70,000 מעפילים ב-64 ספינות. אנשי הפלי"ם של הפלמ"ח פיקדו על הספינות, הושיטו אותן ואבטחו אותן, ואנשי "ההגנה" הורידו את המעפילים על החוף. "ההגנה" החלה לפעול בקרב הפליטים היהודיים שוכני מחנות העקורים באירופה ובקרב עצורי מחנות קפריסין. שליחי "ההגנה", מהם גם חיילי הבריגדה, סייעו לתנועת הבריחה להעביר פליטים ממזרח אירופה למערבה ומשם - לארץ ישראל (המוסד לעלייה ב' נטל תחת חסותו מפעל זה), וכמו כן ארגנו את פעולות ההעפלה ושליחת הספינות ועסקו בהכשרתם הצבאית והמנטלית של צעירים המיועדים לעלייה, שהיוו את בסיס הגח"ל במלחמת העצמאות. נפתחו באירופה מחנות אימונים מיוחדים שבהם הוכשרו לוחמים לעתיד. כמו כן גייסו אנשי "ההגנה" מתנדבים יהודים, אנשי המח"ל, כדי שיעזרו ללחימה על הקמת המדינה. בארצות ערב ארגנה "ההגנה" את צעירי הקהילות במצרים, עיראק, לוב וסוריה לקראת עלייה לארץ. עולים הוברחו מארצות ערב דרך גבול הצפון במסגרת מערך ההעפלה מארצות המזרח. אחת מספינות המעפילים שהביא "המוסד לעלייה ב'" באותה תקופה (1947) הייתה "אקסודוס". מאבקם של מעפיליה כנגד גירושם חזרה לאירופה לאחר תפיסת האוניה התפרסם בעולם כולו. התגובות המזועזעות בעולם העלו על סדר היום את בעיית הפליטים היהודיים, השפיעו על דעת הקהל בבריטניה ובארצות הברית, וככל הנראה גם השפיעו על דיוניה של ועדת אונסקו"פ של האו"ם שהחליטה לבסוף על תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל, כשהיא מייחסת משקל רב לצורך לפתור את בעיית הפליטים החותרים לארץ.[45]

"ההגנה" המשיכה בפעולות ההתיישבות בארץ, בהקמת היאחזויות פלמ"ח ובאבטחה והקמה של 11 הנקודות בנגב, באוקטובר 1946.

מ"ההגנה" לצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי ההגנה בעמק יזרעאל, ינואר 1948
שיירה עם מלווי "ההגנה" נכנסת לירושלים
לוחם ההגנה מתצפת מאחורי שקי חול בירושלים, דצמבר 1947
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות

"ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות. לחטיבות הלוחמים שלה וליחידותיה השונות תרומה מכרעת לניצחון במלחמה, ועל בסיסה הוקם למעשה צה"ל.[46]

המאבק על דרכי התחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם קבלת תוכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, תקפו את היישוב היהודי כוחות ערביים בלתי סדירים, שהורכבו בעיקר מערביי ארץ ישראל. על היישוב הגנו בעיקר אנשי "ההגנה". שלב זה בלחימה, שבו ניצבה "ההגנה" על שמירת היישובים העבריים ולחמה על צירי התנועה, התנהל תוך כדי יציאת הבריטים מארץ ישראל וכונה בשם "המאבק על התחבורה". כוחות "ההגנה" נלחמו בשלושה אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה ויפו; לחימה ביישובים היהודיים המבודדים באזורים שבשליטה ערבית; ולחימה על צירי התנועה והכבישים שהיו יעד מרכזי להתקפות הכוחות הערבים. האזורים הבעייתיים ביותר בלחימה על התנועה היו צירי התחבורה החיוניים לירושלים ובעיית הקשר בין אזורים בתוך העיר והיישובים שסביבה, והכבישים ליישובים היהודיים שישבו בתוך האזורים הערביים בנגב ובגליל. הלחימה על הדרכים מחודש דצמבר 1947 הייתה קשה ורבת קורבנות. כך, הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין, ומרבית הדרך מתל אביב ועד אליה נמצאה בשליטה מלאה או חלקית של הערבים. התנועה אל הערים נעשתה בדרכים עוקפות רבות שלאחר מכן גם הן נעשו מסוכנות. כביש ואדי-עארה בצפון נחסם לחלוטין בחודש מרץ.

כתגובה לחסימת הדרכים, החלה "ההגנה" להפעיל שיירות של מכוניות, משאיות או אוטובוסים שמוגנו חלקית מפני ירי. כלי הרכב המשוריינים הורכבו על בסיס רכבים אזרחיים. במערך הגנת ואבטחת השיירות השתתפו לוחמי הפלמ"ח וההגנה, נהגים בשכר ומתנדבים מן היישוב היהודי. השיירות סבלו מהתקפות הכפריים הערבים שישבו לצידי הדרכים והסתייעו בכנופיות שונות ובאנשי צבא ההצלה. גם הבריטים, עד לעזיבתם, סיכלו כל אפשרות של השתלטות יחידות "ההגנה" על נקודות שליטה אסטרטגיות על מנת שהשיירות יוכלו לעבור. כך, השיירות לירושלים סבלו מהתקפות חוזרות ונשנות עם אבדות רבות וחלקן כלל לא הגיעו ליעדן. מניעת האפשרות להעביר ציוד אספקה ונשק לעיר הוביל לחשש שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני, עד שנפרצה דרך בורמה אליה. מספר שיירות, שיירת הדסה לירושלים, שיירת הל"ה, לגוש עציון, שיירת חולדה לירושלים, שיירת נבי דניאל לגוש עציון ושיירת יחיעם לקיבוץ יחיעם הנצור - הושמדו כולן או חלקן. כישלון השיירות הוביל לזירוז מבצעי ההגנה למען כיבוש אותם אזורים.

מלבד זאת, ניסו באותה תקופה כנופיות ערבים וצבא ההצלה לתקוף יישובים יהודיים שונים ושכונות יהודיות בערים המעורבות, ללא הצלחה יתרה, כשהם נהדפים על ידי כוחות "ההגנה", בהם: כפר סאלד, רמת רחל, גוש עציון, משמר העמק ורמת יוחנן. כתגובה להתקפות, יזמה "ההגנה" פעולות תגמול נגד יישובים וכוחות הערבים, כגון פיצוצי גשרים בדרכי התחבורה ופעולות מארבים, חסימות ופשיטות תגמול על יישובים מהם יצאו ההתקפות על מנת להטיל על הערבים מורא ולהפסיקן.[47][48]

התארגנות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילות צה"ל שהוקמו על בסיס יחידות ארגון "ההגנה":
תותחים שיוצרו על ידי "ההגנה" בסדנה חשאית מחוץ לתל אביב
RWD-13 של שירות האוויר של "ההגנה" מטיל אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור, ינואר 1948

כבר בתחילת המלחמה והמאבק על התחבורה, "ההגנה" היווה צבא סדיר למחצה אשר כלל: למעלה מ-32,000 אנשי החי"ם (חיל המשמר), כוח צבאי שנועד להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן היטב של צעירים שנועד לפעול מחוץ ליישובים ושימש בסיס לרוב חטיבות "ההגנה", כ-3,000 אנשי הפלמ"ח (שלאחר מכן גייס עוד 4,000 לוחמים) ועוד 1,300 איש בשירותים השונים (שירותי קשר, רפואה, הנדסה, תותחנים ועוד). מאוחר יותר נמנו גם כ-25,000 מגויסים מחו"ל, אנשי הגח"ל והמח"ל שהתפזרו בגדודים השונים וכ-18,000 בני נוער בחיל הגדנ"ע, שסייעו באיוש עמדות ואף נטלו חלק במספר אזורי לחימה בערים.

"ההגנה" התארגנה במהירות להפוך לצבא לכל דבר כדי למנוע את פלישת צבאות ערב הצפויה, והקימה מכוחותיה 12 חטיבות, שכללו: שבע חטיבות רגלים של החי"ש: גולני ללחימה בגליל התחתון ובעמקים, גבעתי ללחימה בדרום, כרמלי ללחימה באזור חיפה והגליל המערבי, אלכסנדרוני ללחימה מהכרמל ועד תל אביב, עציוני בהגנה על ירושלים, עודד באצבע הגליל וקריתי באזור תל אביב ועד בת ים; שתי חטיבות שריון, חטיבה 7 וחטיבה 8, שהתבססו על שריוניות וטנקים ישנים ויועדו בתחילה ככוח עתודה לכוחות השונים, ו-3 חטיבות פלמ"ח: הראל לקרבות בדרך לירושלים ובתוך העיר, יפתח ללחימה באזור הגליל העליון המזרחי ואחר כך בלטרון ובנגב וחטיבת הנגב במרחבי הנגב.

"ההגנה" הקימה במהירות גם מספר יחידות צבאיות שהפכו מאוחר יותר לחילות צה"ל: שירות האוויר, שכלל 25 מטוסים קלים ופעל במשימות סיור, קישור בין היישובים השונים והעברת אספקה; השירות הימי שקם על בסיס הפלי"ם במרץ 1948 ועסק באבטחת הגבולות הימיים של הארץ; שירות ההנדסה, שאיגד את יחידות ההנדסה, הביצורים והחבלה של "ההגנה" והפלמ"ח עם אלפי יוצאי חיל ההנדסה המלכותי הבריטי, שירות התותחנים שכלל תותחי 20 מ"מ, 65 מ"מ (נפוליאונצ'יק) וכן פלוגות מרגמות שפוזרו בין החטיבות השונות, ואת שירות האחסון ושירות האספקה, שעסקו בבניית ביצורים, מחנות ותשתית לוגיסטית לצבא החדש. הפיקוד העליון של "ההגנה" הקים אגף מבצעים בראשות יגאל ידין לתכנון והפעלת היחידות הלוחמות במלחמה ולשכת גיוס, שהחל מפברואר 1948 החלה לגייס חיילים גיוס מלא.[49][50]

רכש אמצעי הלחימה הוגבר על ידי "ההגנה" באופן מסיבי בעקבות גיוס כספים רחב של הסוכנות היהודית באירופה ובארצות הברית. הרכש כלל, בין היתר, תותחים, מספר טנקים ומטוסים קלים. באפריל 1948 החלו להגיע גם משלוחים גדולים של נשק קל מצ'כוסלובקיה במסגרת "העסקה הצ'כית" שכללו כ- 25,000 רובים וכ-5,000 מקלעים, מה שאפשר, בנוסף לנשק שנרכש לפני כן, את גידול "ההגנה" לצבא גדול.[51]

מבצעי "ההגנה" במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד הכוחות הערביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטכ"ל "ההגנה" הוציא פקודת-אב לתוכנית בשם "תוכנית ד'", במטרה להשתלט על כל האזורים שנועדו להכלל במדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. ארגון הכוחות של "ההגנה" וריכוזם בחטיבות וגדודים, העמיד את היישוב היהודי בעמדת יתרון אל מול הכוחות הערבים ועוזריהם מצבא ההצלה ומיחידות האחים המוסלמים. הקרבות בחודשים אפריל ומאי, במסגרת תוכנית ד', הוכיחו יתרון זה.

מבצע נחשון, אשר נפתח ב-5 באפריל 1948, היה הראשון בסדרת המבצעים הצבאיים היזומים של ההגנה במסגרת תוכנית ד'. מטרת המבצע הייתה להשתלט על הכפרים הערביים בדרך לירושלים ובכך להבטיח מעבר בטוח אל העיר וממנה. הצלחתו של מבצע נחשון, שנמשך שבוע ימים, הייתה חלקית, שכן ב-20 באפריל שבה ונחסמה הדרך לירושלים, אך עם זאת, ירושלים הנצורה קיבלה אספקה שהייתה הכרחית להמשך קיומה.

במקביל לקרב סביב ירושלים התנהל קרב הכרעה נוסף על ציר חיפה-ג'נין באזור משמר העמק, שם לחם צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י, במה שנודע כקרב משמר העמק. מטרת צבא ההצלה בקרב הייתה לכבוש את משמר העמק, לחסום את הדרך מואדי מילק לחיפה ולהתאחד עם הכוחות הערביים שם. הכוח היהודי, בפיקודו של יצחק שדה, עמד בהתקפה ולא הסתפק במגננה אלא גם יצא להתקפות בכפרים הערביים. לבסוף, כעבור עשרה ימי קרבות קשים, הכריעו כוחות החי"ש והפלמ"ח את צבא ההצלה וניתק את חיפה הערבית מן הכוחות אשר בג'נין.

מספר ימים אחר כך, ב-18 באפריל, כבשו כוחות חטיבת גולני את טבריה ותושביה הערבים ברחו. היא הייתה העיר המעורבת הראשונה שעברה לשליטת "ההגנה". שלושה ימים אחר כך, ב-21 באפריל, נכבשה חיפה בתוך 24 שעות על ידי כוחות "ההגנה" ומרבית תושביה הערבים התפנו ממנה.

מיד אחר כך התרחשו מבצעים נוספים במסגרת תוכנית ד': מבצע יבוסי לפריצת המצור על נווה יעקב, עטרות והר הצופים בירושלים (22 באפריל עד 1 במאי), מבצע חמץ לכיבוש יפו לאחר כישלון האצ"ל לכבוש את העיר (27 עד 30 באפריל), מבצע יפתח לכיבוש צפת והגליל העליון המזרחי (28 באפריל עד 29 במאי) ומבצע קלשון להשתלטות על אזורי המפתח שפינו הבריטים ברגע האחרון בירושלים (14-15 במאי).[52][53]

באמצעות המבצעים השונים שערכה, הצליחה "ההגנה" להשתלט על מערב ירושלים (מלבד הרובע היהודי שנותר מנותק), להבקיע מסדרון יבשתי בין שער הגיא וירושלים, ולהשתלט על כל המרחב ממערב ללטרון. בדרום כוחותיה כבשו מסדרון ליישובי הנגב. בצפון הצליחו כוחותיה לחבר את הגליל העליון המזרחי אל בקעת כינרות, והגליל המערבי התחבר אל עמק זבולון וחיפה.[54] הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, הן הודות לשטח שנכבש, הן כיוון שהתרחקות החזית מחיפה ומתל אביב אפשרה הפניית תשומת לב וכוחות לגזרות אחרות.

כנגד פלישת צבאות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-14 במאי ובמשך שבועיים עד הקמתו של צה"ל, ניהלה "ההגנה" את בלימת התקדמותן של צבאות ערב שפלשו לשטחה של ארץ ישראל.

בצפון, התקדם צבא סוריה לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע אווירי וארטילרי, אך כוחות "ההגנה" ומגיני היישובים הצליחו להדפם בקרב עמק הירדן. הסורים נסוגו לקו ההתחלה לאחר שנגרמו אבידות כבדות לשני הצדדים.

באזור ירושלים, נלחמה "ההגנה" כנגד הלגיון הערבי של ירדן, שהיה צבא מקצועי ביותר שאומן על ידי הבריטים. הלגיון החל בהרעשה כבדה מאזור עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת נהריים. קרב זה התנהל ב-27 עד 30 באפריל. הלגיון גם נטל חלק בהתקפה על גוש עציון, וב-13 במאי, יום לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון ו-242 חברי הקיבוץ ולוחמי הפלמ"ח והחי"ש נהרגו תוך כדי הקרבות, כשחלקם נורו למוות לאחר שנכנעו לכוחות הלגיון וערביי האזור. חטיבת הראל של הפלמ"ח פתחה ב-8 במאי במבצע מכבי נגד צבא השחרור הערבי ששהה לאורך כביש ירושלים ובאזור לטרון על מנת לפתוח את הדרך לירושלים. למרות קרבות ממושכים ומספר גדול של הרוגים, נשארה הדרך לירושלים חסומה ולטרון עברה לבסוף ללגיון הירדני.

בדרום, הצבא המצרי נכנס לעזה ב-15 במאי והחל להתקדם בשני טורים: לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, ודרך באר שבע לחברון ולירושלים. ביד מרדכי נערך קרב קשה בניסיון לעצור את המצרים לנוע לתל אביב, אך הוא נפל לאחר חמישה ימי לחימה וכיתור, כשהלוחמים בקיבוץ נותרו ללא תחמושת ונשק.[54][53]

פיטורי הרמ"א והקמת צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד ב-1947 חתר דוד בן-גוריון לביטול המפקדה הארצית שניהלה את "ההגנה", על מנת שלא לערב גוף פוליטי חיצוני בהנהגת הצבא העתידי. ב-2 במאי 1948 שלח לרמ"א (ראש המפקדה), ישראל גלילי, מכתב המודיע על סיום כהונתו וזה נכנס לתוקף למחרת. אולם גלילי היה מוערך מאוד בקרב חברי המטכ"ל. החלטה זו, יחד עם החלטה נוספת להעדיף את יוצאי הצבא הבריטי, שהתבטא במינוי מרדכי מקלף למפקד פיקוד מרכז, עורר זעם אצל ראשי אגפים במטכ"ל והם הגישו לבן-גוריון מכתב המאיים בהתפטרות אם גלילי לא יוחזר. מרד גנרלים זה הסתיים במינוי גלילי לעוזר שר הביטחון במקום תפקידו הקודם.[55]

תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר, והמפקדה הארצית שלו פוזרה. צה"ל הוקם ב-1 ביוני 1948. חברי מטכ"ל "ההגנה" המשיכו לשרת בתפקידיהם במטכ"ל צה"ל (כשרמטכ"ל "ההגנה", יעקב דורי, הפך לרמטכ"ל הראשון של צה"ל), חטיבות "ההגנה" הפכו לחטיבות צה"ל והשירותים השונים של הארגון הפכו לחילות צה"ל.

הגיוס וההשבעה לארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועת ההגנה

חברי "ההגנה" באו מכל שדרות היישוב. רובם של המגויסים היו קשורים אל תנועת העבודה בארץ ישראל. רבים מהם היו חברים קודם לגיוסם אליה בארגונים: "השומר", "הגדודים העבריים" ו"גדוד העבודה". הנסיבות והתנאים לקבלה לארגון השתנו במשך השנים. בשנות השלושים, היו אנשי "ההגנה" בודקים את המועמד. כאשר היה חשש או חשד מסוים שהאדם נוטה לתנועה הרווזיוניסטית, או נמצא קשר בינו לבין האצ"ל והלח"י, היו מציבים למועמד אדם שתפקידו היה לעקוב אחריו ולאסוף מידע.

טקס השבעה הונהג ב"הגנה" מאז שנות העשרים. מרכיביו היו דומים לטקס ההשבעה שהתקיים בארגון "השומר". המגויסים היו מוזמנים אל אתר נבחר, ובנוכחות מפקדים נשבעו בהחזיקם ספר תנ"ך ואקדח.[56] בשנות הארבעים שונו הנוהלים והמצטרפים הושבעו שבועה כללית ושבועה על נשק.

טקסי ההשבעה של הנוער נערכו בצורה חשאית, בדרך כלל בערבים בבתי הספר. מקומות הפעילות וההשבעה נקראו בשם קוד "המקל" (ראשי תיבות: מקום לימוד). לכל קבוצה היה שם קוד "מקל" עם תוספת של אות מאותיות הא"ב. למשל "מקל ט"ו" (=מקל מספר 15).

להלן נוסח השבועה משנת 1934 עליה חתם המועמד שנמצא ראוי:

  • "הנני מצהיר, כי מתוך התנדבות אישית והכרה חופשית אני נכנס לארגון ההגנה העברי בארץ ישראל.
  • הנני נשבע לשמור אמונים כל ימי חיי לארגון ההגנה, לחוקתו ולתפקידיו, כפי שהוגדרו באשיותיו על ידי הפיקוד העליון.
  • הנני נשבע לעמוד כל ימי חיי לרשותו של ארגון ההגנה, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג את עול משמעתו, ולפי קריאתו להתגייס לשרות פעיל בכל עת ובכל מקום, לציית לכל פקודותיו ולמלא את כל הוראותיו.
  • הנני נשבע להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חרות ישראל וגאולת ציון."

האדם נחשב לחבר הארגון לאחר שחתם על ההצהרה הבאה:

  • "הוקראו לפני אשיות ארגון ההגנה והנני מכיר בהם ומקבל אותם עלי מרצוני החופשי ובהחלט.
  • הנני מתחייב להיות נאמן ומסור לכל ענייני ההגנה ולחבריה כל ימי חיי.
  • הנני מקבל עלי את משמעת הארגון ומתחייב לציית באופן מוחלט לפקודות המפקדים המוסמכים.
  • הנני מתחייב לשמור בסודיות את כל ענייני ההגנה כל ימי חיי ובכל מצב שהוא".

לקראת קיום טקסי ההשבעה, האחראי היה דואג לכיסוי החלונות כך שמבחוץ לא יהיה ניתן לראות את הפעילות בפנים. במרכז היה מוצב שולחן עליו הונחו ספר התנ"ך והאקדח.

במרוצת הזמן הונהגו טקסי השבעה קבוצתיים. הקבוצה הייתה כולה מושבעת את השבועה הכללית ולאחר מכן היו קוראים לכל אחד בנפרד שהיה נשבע את שבועת הנשק על האקדח והתנ"ך. נוסח שבועת הנשק:

"בנשק זה המופקד בידי על ידי ארגון ההגנה בארץ ישראל, - אלחם באויבי עמי, בעד מולדתי, בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש".

אמצעי הסברה של ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומה, עלון קיר של "ההגנה" ממרץ 1947 מוקדש לזכר ברכה פולד
הגיליון המחתרתי של "במחנה" מ-1941

בראשית שנות השלושים פתחה ההגנה בפעולות הסברה והעברת מידע לאנשי היישוב. היא הוציאה באופן לגאלי את כתב העת הצבאי "מערכות" ובאופן בלתי לגאלי את "במחנה", שראה אור לראשונה בדצמבר 1934 והיה בעל השפעה רבה בארץ, ומ-1947 היה לבטאונה הרשמי ולאחר מכן לעיתון צה"ל. השבועון הפוליטי "אשנב", שבועון שראה אור מ-1941 ועד 1947, בעריכת ברל כצנלסון ואליעזר ליבנה וסיפק ידיעות שנפסלו על ידי הצנזורה. במרץ 1940 הקימה "ההגנה" את תחנת הרדיו המחתרתית שלה - "קול ישראל". כמו כן, מ-1945 ועד הקמת המדינה הוצא עלון-קיר שראה אור באופן בלתי סדיר ונקרא "החומה". אמצעים אלה נועדו להעמיק את תמיכת הציבור בהגנה ובמוסדות ההנהגה של היישוב, ולשמש למטרות גיוס האנשים לארגון ולפעולותיו השונות.

יצוגיה בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה בגבעת ההגנה

הייצוג התרבותי הבולט ביותר של יוצאי "ההגנה", ובעיקר יוצאי הפלמ"ח, התבטא ביצירותיהם של סופרי דור תש"ח, שכתבו רומנים, שירים ומחזות המבוססים על חוויותיהם מהשירות בהגנה ובפלמ"ח, בעיקר על תקופת מלחמת העצמאות בה השתתפו. ספרות זו העדיפה את הסגנון הריאליסטי ופתחה את התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. יוצריה הדגישו את דמותו של הצבר יליד הארץ, שתואר כ"אדם חדש, בריא, צעיר, יפה, חילוני, יוצר חברה חדשה ועולם חדש".[57] דמות זו, ששניים ממייצגיה הידועים ביותר הוא דמותו של אורי הפלמ"חניק ב"הוא הלך בשדות" של משה שמיר או דמותם של לוחמי הל"ה בשיר "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי, מוכנה להקריב את חייה למען הכלל ובעיקר למען הקמת המדינה. אולם ספרות זו לא הייתה רק הירואית. היא התייחסה לבעיות האדם היחיד ובעיות הנוער בארץ, בשאלות כמו קבלת דין החברה מול התמרדות והסתייגות ממחיר הדמים של המלחמה.[58] ניתן לראות מגמה זו ברומן הנודע "ימי צקלג" של ס. יזהר, שחלק מגיבוריו, לוחמי תש"ח, חשים תחושות בלבול וריקנות אידאולוגיים. יוצר בולט שכתב על "ההגנה" והפלמ"ח ושאינו נמנה עם חבורת "דור תש"ח" אלא שימש כ"צופה מהצד" היה נתן אלתרמן. הוא חיבר מספר שירי הלל ללוחמים הצעירים המוכנים להקריב מעצמם, כמו למשל ב"מגש הכסף", "ליל חניה" ו"מסביב למדורה", או "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" אותו כתב על גיבורי ההעפלה. את הצער על נופלי תש"ח הוא ביטא למשל בפזמונו "אליפלט".[59]

בצד הבמה הקלה התבלט היוצר חיים חפר, שהקים בפלמ"ח את הלהקה הצבאית הראשונה בארץ - הצ'יזבטרון. הלהקה זכתה לפופולריות רבה בקרב הלוחמים ושיריה היו שירים הומוריסטיים, שתיארו את ההווי ה"צברי" של הפלמ"ח (כמו בפזמונים "צ'יזבאט", "הפינג'אן", "מוטי", "היי הג'יפ") לצד שירים נוגים כמו "הן אפשר". לצידה בעת מלחמת העצמאות, הופיעה בחי"ש להקת החישטרון ששיריה (כמו "אל נא תאמר לי שלום", "האמיני יום יבוא" ו"שחרחורת") היו פחות 'צבריים' ודמו למוזיקת ריקודים סאלונית.[60]

מוזאון ההגנה בשדרות רוטשילד בתל אביב מציג את תולדות הארגון. כמו כן מצויים מוזיאונים בג'וערה בכרמל, ששימש בעבר כמקום הכשרת המפקדים של הארגון, מכון איילון ברחובות ששימש כמפעל לייצור תחמושת, מוזיאון חוסמסה בחולון, מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב ומוזיאון ההעפלה בחיפה. שם הארגון מתנוסס ברבים מרחובות הערים בישראל. חלק מהאתרים שבהם פעלה ההגנה מצוינים באנדרטות ושלטי רחובות.

מפקדי "ההגנה" המרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל הפיקוד העליון של צה"ל (רובם ככולם אנשי "ההגנה") אחרי טקס ההשבעה ביום 27.6.1948 על-ידי בן-גוריון ובמעמד ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ארגון "ההגנה" (טקס ההשבעה של כלל יחידות צה"ל נערך למחרת היום). עומדים מימין: ישראל עמיר, שמואל אדמון, מרדכי מקלף, מישאל שחם, גרשון זק, מיכאל בן גל, אורי יפה, יצחק שדה, משה כרמל, שמעון אבידן, משה צדוק, דן אבן, שלמה שמיר, דוד שאלתיאל יושבים מימין: יגאל אלון, יוחנן רטנר, ישראל גלילי, פולה בן-גוריון, דוד בן-גוריון, לוי אשכול, יוסף יעקבסון, צבי איילון, יוסף אבידר שורה קדמית מימין: אליהו בן חור, יגאל ידין, נחמיה ארגוב, יחזקאל סהר, שלום עשת

ל"הגנה" היו מפקדים רבים, להלן מוצגים מפקדיה המרכזיים והבולטים:

מפקדים בכירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליהו גולומב: נחשב למפקד הבלתי רשמי של "ההגנה", שמפקדתה מוקמה במשך שנים רבות בביתו.
  • יוסף הכט: מפקדה הראשון של "ההגנה". עמד בראש ועד ההגנה הארצי בשנים 1922-1931 וריכז בידיו סמכויות רבות בארגון, עד להקמתה של המפקדה הארצית.
  • יעקב דורי: רמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1939-1945. בשנים 1946-1947 עמד בראש משלחת "ההגנה" בארצות הברית שעסקה ברכש נשק לקראת המלחמה. בשובו ב-1947 חזר לתפקידו הקודם והיה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל עד סוף 1949.
  • יצחק שדה: מקים הפלמ"ח ומפקדו עד 1945, מפקד פלוגות השדה והפלוגות המיוחדות. רמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1945-1947.
  • יוחנן רטנר: ראש המפקדה הארצית הראשון של "ההגנה" בשנים 1939-1937.
  • יעקב ריזר: ראש המפקדה הארצית של ההגנה בשנים 1939-1941.
  • משה סנה: ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1941-1946.
  • זאב שפר: ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1947-1946.
  • ישראל גלילי: ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1948-1947.

אנשי פיקוד ומעש נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שאול אביגור: ראש המוסד לעלייה ב', הקים את הש"י (שירות הידיעות) והר"ן (ריגול נגדי).
  • יוסף אבידר: סגן ראש המטה הכללי בהגנה.
  • אברהם איכר: ממיסדי "ההגנה", מילא תפקידי הדרכה רבים ונחשב לאחד ממניחי היסודות למרכז ההדרכה של "ההגנה". לאחר פרוץ המרד הערבי פעל כקצין קישור בין הסוכנות היהודית למשטרה הבריטית. ממקימי "משמר החופים".
  • יגאל אלון: סגן מפקד הפלמ"ח עד שנת 1945, לאחר מכן היה במשך שלוש שנים מפקד הפלמ"ח. פיקד על מבצעים רבים במלחמת העצמאות.
  • יהודה ארזי: ממקימי הר"ן (ריגול נגדי) והש"י (שירות ידיעות).
  • מאיר מרדור: מפקד הרכש (1944)
  • ארתור בירם: אחד מהאישים המשפיעים ביותר על החינוך בארץ. הקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת "ההגנה".
  • יהודה בן-דוד: ממקימי ומפקדי בסיסי ארגון ההגנה באירופה ובצפון אפריקה.
  • אורי ברנר: איש פלוגות הלילה המיוחדות (Special Night Squads - SNS), סגן מפקד הפלמ"ח בשנים 1948-1945.
  • יהושע גלוברמן: חבר המטה הארצי של "ההגנה", פעל להקמת יישובי חומה ומגדל, המשפיע הגדול ביותר על תורת הלחימה של "ההגנה" ומפקד החי"ש.
  • דב הוז: ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ממייסדי ה"הגנה" וחבר הוועד המרכזי שלה.
  • ניוטה הלפרין: מפקדת הגדוד הראשונה במסגרת "ההגנה", גדוד החברות בתל אביב.
  • שמעון וסרמן: חבר ההגנה בחיפה. מפקד פלוגת הסטודנטים ותלמידי בית הספר הריאלי. ממפקדי הארגון בתל אביב ובגליל העליון בשלהי שנות ה-20. נציג הפועל המזרחי במפקדה הארצית בשנים 1948-1938.
  • יגאל ידין: חבר מטה "ההגנה" (1945-1948), ראש לשכת התכנון. בזמן מלחמת העצמאות עמד בראש אגף מבצעים במטכ"ל.
  • דוד נמרי: סגן מפקד הפלמ"ח. סגן מפקד המוסד לעליה ב', האחראי להורדת המעפילים בחופי הארץ ויוזם מבצע "עלית כנף".
  • יוסף יזרעאלי: מיוזמי "הצופים העבריים" של ההסתדרות בארץ ישראל. חבר המטה הכללי של ההגנה. ממקימי משרד הביטחון.
  • משה כרמל: קצין גדנ"ע ארצי (1943), מפקד הגליל התיכון (1945), מפקד חיפה (1947) ומפקד החזית הצפונית במלחמת העצמאות. בפיקודו שוחרר הגליל ונכבשו חיפה ועכו הערביות.
  • חיים סלבין: הבריח מחו"ל מכונות לייצור נשק. מנהל התעשייה הצבאית בשנים 1940-1945.
  • יעקב פת: מפקד מחוז חיפה, ובהמשך מפקד אזור ירושלים
  • זכריה קיקיון: ממפקדי ההגנה בתל אביב. נחטף בעקבות חטיפתו של אליהו רפפורט כקלף מיקוח ולבסוף שוחרר בתמורה לשיחרור רפפורט.
  • אהרון ואפרים קציר: היו אחראים על הצד המדעי במחלקת המחקר של "ההגנה", פיתחו כלי נשק רבים בעזרתו של אלכס קינן.
  • זורח שבץ (שוועץ): מפקד "ההגנה" בבני ברק. כינויו היה "יפה", על שם בתו הבכורה.
  • סעדיה שושני: ממייסדי "ההגנה" האזרחית בתל אביב, חבר המפקדה העליונה הארצית.
  • יקותיאל שבח מפקד יחידת "ד"ר מילר", הסליקר הראשי של חיפה והצפון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי נאור, הקמת ההגנה, בתוך אתר תנועת העבודה הישראלית
  2. ^ שמרי סלומון, הקמת 'ההגנה', 15 ביוני 1920, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  3. ^ יגאל עילם, "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת: ההיבט המחתרתי והצבאי של היישוב היהודי בתקופת המנדט". בתוך: יהושע פורת ויעקב שביט (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך תשיעי, המאנדאט והבית הלאומי (1917-1947), הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 1998, עמ' 213
  4. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1986, עמ' 90
  5. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 93
  6. ^ מרדכי נאור, כנרת, החווה והחצר, ספרית יהודה דקל, עמ' 69
  7. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 99-101, 107
  8. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 108-110
  9. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 215
  10. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 111-113
  11. ^ מאורעות תרפ"ט (1929) באתר ההגנה
  12. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 216
  13. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 150
  14. ^ יוסף אבידר, התפתחות ההגנה מבחינה ארגונית וצבאית, בתוך: "דפי אלעזר" מס' 13, הוצאת יד דוד אלעזר, 1990, עמ' 25-26
  15. ^ 15.0 15.1 יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 218
  16. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 217-216
  17. ^ אביבה חלמיש, מבית יהודי למדינה בדרך - היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, כרך ב', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 121-122
  18. ^ יוסף אבידר, התפתחות ההגנה מבחינה ארגונית וצבאית, עמ' 25-26
  19. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 217
  20. ^ האצ"ל וההבלגה באתר מכון ז'בוטינסקי בישראל
  21. ^ 21.0 21.1 יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 222
  22. ^ פלוגות השדה (פו"ש) באתר תנועת העבודה
  23. ^ שמרי סלומון, פְּלַגוֹת הלילה המיוחדות (1939-1938), בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  24. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 259-261, 265-266
  25. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 262-264
  26. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 257
  27. ^ מרדכי נאור, ספר העליות, מסדה ומשרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1991, עמ' 102
  28. ^ נתנאל לורך, ה"הגנה" במלחמת העולם השנייה, בתוך: "דפי אלעזר" מס' 13, עמ' 82-85
  29. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 227-228
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 אביגיל פז-ישעיהו, בימי מלחמת העולם השנייה (1947-1940), באתר תנועת העבודה
  31. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 322-324
  32. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 230-233
  33. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 347-349
  34. ^ מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 104-105, 108
  35. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 383
  36. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 235-237
  37. ^ נתנאל לורך, ה"הגנה" במלחמת העולם השנייה, בתוך: "דפי אלעזר" מס' 13, עמ' 88-89
  38. ^ מאיר פעיל, מן ההגנה לצה"ל 1947-1948, בתוך: "דפי אלעזר" מס' 13, עמ' 99-100
  39. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 239-240
  40. ^ חיל שדה (חי"ש) באתר תנועת העבודה
  41. ^ יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן והמחתרת, עמ' 240
  42. ^ רכש באתר ההגנה
  43. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 495
  44. ^ שירות הידיעות של ההגנה, המרכז למורשת המודיעין
  45. ^ מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 110-117
  46. ^ מאיר פעיל, מההגנה לצה"ל, התארגנות הצבא הסדיר, היערכותו והתעצמותו, בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך עשירי - מלחמת העצמאות (1947-1949), הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 1983, עמ' 137
  47. ^ מאיר פעיל, "המאבק על הדרכים ועל הרצף ההתיישבותי: ארבעת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות (דצמבר 1947- סוף מארס 1948)", בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך עשירי - מלחמת העצמאות (1947-1949), הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 1983, עמ' 153-171
  48. ^ המאבק על דרכי התחבורה באתר ההגנה
  49. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 489-494
  50. ^ מאיר פעיל, מההגנה לצה"ל, התארגנות הצבא הסדיר, היערכותו והתעצמותו, עמ' 125-150
  51. ^ מאיר פעיל, מההגנה לצה"ל, התארגנות הצבא הסדיר, היערכותו והתעצמותו, עמ' 147
  52. ^ מאיר פעיל, "מלוחמה זעירה ללוחמה סדירה: היזמה הצבאית לפני פלישת צבאות ערב (אפריל-מאי 1948)", בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך עשירי - מלחמת העצמאות (1947-1949), עמ' 182-188
  53. ^ 53.0 53.1 אלון סילפין, מלחמת העצמאות – חמשת המהלכים המרכזיים -באתר מטח
  54. ^ 54.0 54.1 מאיר פעיל, מלחמת העצמאות באתר מטח
  55. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 515-516
  56. ^ מרדכי יגאל, עלי אוכף, עמ' 40-42.
  57. ^ אורציון ברתנא, הספרות העברית בארץ-ישראל: דור הפלמ"ח באתר מטח
  58. ^ נורית גוברין, ספרות עברית במעגליה, כרך ד', הוצאת כרמל, 2008, הפרק "ספרות דור המאבק לעצמאות" עמ' 11-20
  59. ^ על אלתרמן ושיריו הלאומיים ראו למשל: זיוה שמיר, "הלך ומלך, אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010 (הפרק הרביעי של הספר)
  60. ^ הצ'יזבטרון והחישטרון באתר MOOMA
  61. ^ ביקורת: אלון קדיש, ‏לחוד או ביחד? הקמת היחידות הדתיות ב'הגנה', קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 170-167


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg