סוגנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סוגנותאנגלית: Speciesism) הוא מושג מתחום זכויות בעלי־החיים המתאר, על דרך הגנאי, הבדלה מוסרית ואפליה בין בעלי חיים על פי מינם הביולוגי. המושג נטבע על ידי פעיל זכויות בעלי החיים ריצ'רד ריידר. המושג מתייחס להבדלה מוסרית בלבד ולא למתן יחס שונה לבעלי־חיים הנובע מההבדלים הביולוגיים הקיימים ביניהם, הבדלה שמצדיקה בהשקפה הסוגנית, ניצול והרג בעלי חיים לשימוש האדם. סוגנות היא אפליה שרירותית על בסיס השתייכות למין ביולוגי מסוים, כשם שגזענות הינה אפליה שרירותית על בסיס גזע וכשם שסקסיזם הינו אפליה שרירותית על בסיס מגדר.

בסוגנות יש שני מצבים:

  • הבחנה בין האדם ובין כל יתר בעלי החיים. הבחנה זו רואה בהריגת פרה (או בעל חיים אחר) פסולה פחות מהריגת אדם.
  • הבחנה בין בעלי חיים שונים. דוגמה לכך היא הגישה התומכת באכילת בשר בקר, אך שוללת אכילה של בשר כלב.

הפילוסופיה לזכויות בעלי חיים דוחה את ההשקפה הסוגנית משום שרירותה, ומצדדת בהתחשבות מוסרית שווה באינטרסים של בעלי החיים העילאיים (אנ') המסוגלים לחוש כאב או אי נוחות, ולהגיב לגירויים אלו באופן דומה (למשל בניסיון בריחה, תקיפה, קיפאון, זעקות או ייאוש).

תפיסה מוצדקת של יחס שונה כלפי מין ביולוגי מסוים אינה סוגנית, באותה המידה שאין זה סקסיסטי להגן על העמדה לפיה רק זכרים זכאים לטיפול נגד סרטן הערמונית. מעצם הגדרתה, סוגנות היא עמדה בלתי מוצדקת מוסרית משום שהיא נשענת על הגנה שרירותית, אולם אם ישנם נימוקים מוצדקים לפגיעה בבעלי חיים - אין מדובר בסוגנות. למשל: אם בעל חיים תוקף אדם תמים - זכאי האדם התמים להגן על עצמו גם באמצעות אלימות. במקרה זה - הפגיעה בבעל החיים לא נעשית משום השתייכותו למין ביולוגי אחר אלא משום שהוא תוקף - בדיוק כפי שגם המתנגד לגזענות רשאי להגן על עצמו באלימות מפני אדם מגזע אחר שתוקף אותו ללא הצדקה, ואין הדבר ייחשב לפעולה גזענית.‏[1][2]

המתנגדים לסוגנות מאמצים על פי רוב אורח חיים טבעוני. הדוגלים בסוגנות טוענים כי בעלי חיים נבדלים מבני אדם ביכולתם הקוגניטיבית באופן משמעותי (למשל אינם יכולים להבין ולכבד את מושג הזכות בעצמם) ולכן הבדלה סוגנית אינה שרירותית כמו הגזענות אלא נטועה בטבע הדברים. אולם לא לכל בני האדם יש מאפיינים קוגניטיביים המתעלים על המאפיינים הקוגניטיבם של בעלי החיים, ולמרות זאת - הם זכאים להתחשבות מוסרית. תינוקות, ילדים קטנים, לוקים קשות בשכלם ובנפשם, נפגעי ראש ולוקים במחלת האלצהיימר באופן קשה - אינם מסוגלים למשל להבין ולכבד את מושג הזכות, אך הדבר אינו מדיר אותם מהמעגל המוסרי. בנוסף, יכולות קוגניטיביות אינן רלוונטיות לשאלת הסבל. אם תינוק בן יומו מסוגל לסבול, יש להימנע מגרימת סבל לא הכרחי, וזאת ללא קשר ליכולות הקוגניטיביות שלו‏[3][4]. כפי שכתב בשנת 1781 אבי התועלתנות, ג'רמי בנת'ם, בהתייחסו למעמדם המוסרי של בעלי החיים (אנ'):

"אולי יבוא יום כאשר הברואים האחרים יזכו לאותן זכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם אלא בכוח-הזרוע. הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי-אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות-העור או קיום עצם-הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי-תחושות לגורל דומה. מהן, אם כן, התכונות האחרות, המסמנות את הקו הבלתי-עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת-הדיבור? אבל הלא סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם בלי ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר – מה אפשר היה ללמוד מכך? השאלה כלל אינה 'האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?' או 'האם הם מסוגלים לדבֵּר?' אלא 'האם הם מסוגלים לסבול?'".‏[5]

המושג זכה לתפוצה נרחבת בעיקר בזכות ספרו של הפילוסוף האוסטרלי פיטר סינגר, "שחרור בעלי־החיים", אשר ביקר את התפיסה הסוגנית. כותב אחר שהתייחס בהרחבה לנושא הוא ההוגה האמריקאי טום ריגן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]