סוזני (טקסטיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יריעת סוזני רקומה מסורתית
יריעת סוזני רקומה מסורתית

סוזני (Suzani) היא יריעה רקומה ברקמה עממית[1] שנוצרה בערים המרכזיות של דרך המשי: בוכרה, סמרקנד, שהרי-סבז ונורתה. מקור השם הוא במילה הפרסית - חג'יבית סוזן =מחט. ההיסטוריונים מניחים, שיריעות כאלו נוצרו כבר במאה ה-15[2], היריעות היו בשימוש יום יומי ולכן התבלו במשך הזמן. הדוגמאות העתיקות ביותר שנמצאו הן משלהי המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריעות באות ממרכז אסיה, אזור שעבר כיבושים רבים מאז האלף הראשון לספירה. כל כובש השאיר משהו מתרבותו באזורים המרכז אסיאתיים. באופן מסורתי יריעות הסוזני נוצרו על יד כלות כחלק מהנדוניה שלהן. הדוגמאות המופיעות ברקמות הן תערובת סמלים של כל העמים והשבטים שחיים במרכז אסיה. האוכלוסייה הגדולה ביותר היא של אוזבקים, חג'יבים, טורקמנים וכן מיעוטים קירגיזים, קזאקים, ערבים, ויהודים. כמו כן ניכרים עקבות של תרבויות מלאכת יד שיובאו לאזור על ידי שיירות של סוחרים ונוודים שעברו שם מאירופה לאסיה וחזרה. וכולם ביחד השפיעו על הרב גווניות ועושר הרקמות של יריעות הסוזני.

יריעות הסוזני שימשו לקישוט אולם החתונה[3], הם סככו על החתן והכלה, ושימשו כיסוי למיטת הכלולות.

יצירת הסוזני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירת הסוזני נעשתה בעבודה משותפת של בנות המשפחה. הנערות הוכשרו כבר מילדותן ליצירה ברקימה אריגה וצביעת הבדים, העבודה נעשתה ביחד אך היה בה מקום להבעה אישית.

הסוזני נרקם על יריעות כותנה או פישתן ארוגות באריגה לא צפופה, על נולים צרים [נולים ניידים] ברוחב 25–35 ס"מ. את היריעות הצרות והארוכות חיברו באופן זמני בחוט מכלב ליריעה אחת גדולה ואחת מנשות המשפחה של הכלה שלה יועד הסוזני, ציירה עליהן את הדגם בדיו שחור. אחרי זה פרמו את התפרים הזמניים וחילקו את הרצועות לכלה ולנשות המשפחה. כל רצועה נרקמה בחוטי משי בידי אישה אחרת. לאחר סיום הרקמה חיברו שוב את הרצועות הצרות לבד אחד גדול שאורכו היה מ-2.30 מטר ועד 2.80 מטר, וורוחבו מ-1.70 ועד 2.20 מטר. הוסיפו לה בטנה מכותנה ואימרת קישוטים ממשי. העבודה המשותפת עזרה לכלה לסיים את העבודה על הסוזני, לעיתים נראו הבדלים בצפיפות או איכות הרקמות. לעיתים הבטנה תפורה מבדים שונים.

ריקמת המילוי של העלים והפרחים ידועה כתך מונח ואחוז [4]בוכרי.

סוזני בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 הוצגה במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים התערוכה 'גנים פורחים בדרך המשי[1]' יריעות רקומות מאוזבקיסטן באצירת רחל חסון. לתערוכה נלווה קטלוג בעברית ואנגלית, שבו מידע נרחב על הסוזני, מקורם ואופן יצירתם.

בשוק ביפו אפשר למצוא מדי פעם יריעות סוזני שהגיעו ארצה על ידי אנשים פרטיים או סוחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

'סוזני', רקמות מאסיה המרכזית, יגאל ינאי[5], הוצאת מוזיאון הארץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוזני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 רחל חסון, גנים פורחים בדרך המשי, תרגום: מיכל כהן, עריכה: תמי מיכאלי, נטלי מנדלסון, ירושלים: יד ל.א. מאיר - המוזיאון לאמנות האסלאם, 2001, פרק פתח דבר, עמ' 2, מסת"ב 965-90403-0X. (בעברית, אנגלית)
  2. ^ Kristin Crane, Suzani Pattern Definition and Design, Design Pool, ‏7/11/2019 (באנגלית)
  3. ^ John Gillow and Bryan Sentance, World Textiles A visual guide to tradional techniques, London: Thames & Hudson, 1999, 1999, פרק BOKHARA COUCHING, עמ' 186-188, מסת"ב 0-8212-2621-5. (באנגלית)
  4. ^ מגינה שלאין, רקמות עמים, ירושלים: מגינה שלאין, 2007, 2007, פרק שער התכים, עמ' 36-37. (בעברית, אנגלית)
  5. ^ יגאל ינאי, סוזני, רקמות מאסיה המרכזית, עריכה: גניה דורון, תל אביב: מוזיאון הארץ, 1966, 1966, מסת"ב 965-222-072-8. (בעברית)