סימפוניה מס' 49 (הפסיון) של היידן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסימפוניה מס' 49 בפה מינור היא אחת מעשר הסימפוניות המינוריות שכתב יוזף היידן, ונהוג לייחסהּ להשפעת תנועת "הסער והפרץ". ברשימת היצירות של היידן שערך הובוקן היא ממוספרת כמס' 49 בכרך הראשון (Hob: I\49), וזמן כתיבתה מתוארך ל-1768.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-אף מספורה ברשימתו של הובוקן כסימפוניה ה-49, היא קדמה ל-10-15 סימפוניות אשר נמצאות לפניה ברשימה מבחינת זמן חיבורהּ (שבמקרה זה הוא ודאי על פי כתב יד מתוארך). היא ככל הנראה אחת הסימפוניות הראשונות בסולם מינורי שכתב היידן.

שיוכן של חלק מן הסימפוניות של היידן לזרם "הסער והפרץ" אינו ברור כל כך, מכיוון שבאופן רשמי, הסער והפרץ כתנועה אומנותית בספרות החל רק באמצע שנות ה-70 של המאה ה-18. מכל מקום, ניתן להבחין ברצף של יצירות שכתב היידן בין השנים 3\1768-1772 אשר חורגות מכל מה שהלחין היידן לפניהן ואחריהן. חריגות סגנוניות אלה, פרט לרושם הכללי שמשאירות הסימפוניות, מתבטאות בהבדלי דינמיקה קיצוניים, פולס חזק ומהיר בפרקים המהירים, הרחבת טווח ההרמוניה והרגיסטר ועוד. כמו כן, הנטייה לשימוש בסולמות מינוריים נעשית מובהקת יותר, בהתחשב בכך שמרבית יצירותיו של היידן כתובות בסולם מז'ורי; 6 מתוך עשר הסימפוניות המינוריות של היידן נכתבו בפרק זמן זה. אפשר גם למצוא סימפוניות אשר כתובות בסולמות אשר נחשבו אז ל"מרוחקים", לדוגמה סי מז'ור (סימפוניה מס' 46) פה מינור (סימפוניה זו) ופה דיאז מינור (מס' 45, "הפרידה"). השפעה דומה ניכרת גם בקובץ רביעיות כלי הקשת אופוס 20, שנכתב באותה תקופה, אשר מתוכן שתיים הן בסולם מינורי, ולרוב מסתיימות בפרקים פוגאליים אשר גם הם מהווים אפיון לסגנון זה. לא נהוג לקבוע "אופנה מוזיקלית" רק על סמך מלחין אחד, ואכן, גם אצל מוצארט ניתן למצוא יצירות בעלות מאפיינים זהים מאותה תקופה, כמו הסימפוניה מס' 25 בסול מינור ורביעיית כלי הקשת ברה מינור 173 קכל . לא ידוע על התפתחות כלשהי בחייו האישיים של היידן שהובילה לרצף יצירות בסגנון הזה, אך יש המייחסים אותו לכך שאחרי מינויו של היידן כקאפלמייסטר אצל משפחת אסטרהאזי, הוא עבר להתמקד בכתיבת אופרות ומוזיקה דתית, דבר שייתכן וגרם לסגנונו להשתנות.

כינויה של הסימפוניה לא ניתן לה על ידי היידן ואינו קשור לפולחן דתי; מתן כינויים לסימפוניות לא היה שכיח באותה עת. ייתכן מאוד, שהסימפוניה בוצעה כחלק מיצירה בימתית כלשהי.

הרכב ומאפיינים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה כתובה להרכב תזמורתי קטן אך תקני המונה שני אבובים, שתי קרנות, בסון (המכפיל את תפקיד הבס) וכלי קשת. ההרכב אשר עמד אז לרשותו של היידן היה בעל ממדים קאמריים של ממש, ומנה לא יותר מ-6-8 כנרים, ויולן, צ'לן ונגן קונטרבס, וכמו כן נגני כלי נשיפה מועטים, ללא חצוצרנים או נגני טימפני.

הסולם בו בחר היידן, פה מינור, לא היה נפוץ באותה בתקופה. הוא מקנה לסימפוניה נימה מלנכולית ועמומה. היידן חוזר לסולם זה באחת מיצירותיו הידועות והקודרות יותר, הווריאציות לפסנתר בפה מינור, אשר נכתבו בנסיבות טרגיות. מאפיין נוסף של הסימפוניה הוא שהסולם פה מינור הוא סולם הטוניקה בכל הפרקים, למעט בטריו, שם מתחלף הסולם לפה מז'ור. מה שעוד תורם לאווירה הקודרת השורה על הימפוניה הוא המודולציה בה בוחר היידן; הפיתוח נוטה להתמקד בסולם הדומיננטה המינורי (דו מינור) במקום בזה המז'ורי. באופן כללי, היידן מדגיש את צליל הדומיננטה באופן בולט; כל אחד מן הפרקים פותח בו, ובמעין מוטיב של הצלילים השכנים לו: דו-רהb-סיb-דו.

הרכב הפרקים של הסימפוניה אינו שכיח; היא פותחת בפרק איטי ארוך, שלאחריו מגיע הפרק המהיר. זוהי הסימפוניה האחרונה מתוך שש סימפוניות של היידן הכתובות באופן זה. מאפיין זה, כמו גם העובדה שהסימפוניה כולה כתובה בסולם אחד, והמרקם הפוליפוני שלה, מעניקים לה לדעת חלק משומעיה אופי בארוקי.

הפרקים, כמובן למעט המינואט, כתובים בצורת סונטה.

פרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1. אדג'יו – הפרק האיטי הפותח את היצירה. הוא ארוך ואיטי יחסית לפרקים איטיים אחרים בסימפוניות של היידן. המרקם הרטורי והפוליפוני, כמו גם התזמור הכהה שלו, הופכים אותו לאחד הפרקים היותר מהורהרים שכתב היידן. המעבר בין הפיתוח לרפריזה רצוף במודולציות המייצרות תחושה של אי יציבות. הדומיננטה בולטת שם בחסרונה ובמקומה ישנו מעבר דרך סי בקאר.
  • 2. אלגרו די-מולטו – הפרק השני של הסימפוניה הוא הפרק המהיר הראשון שלה, ובעל אופי נמרץ מאוד. המוטיב דו-רהb-סיb-דו מופיע בראשיתו בקפיצות דרמטיות בכלי הקשת. הפרק עצמו הוא דחוס יחסית לפרק מהיר בסימפוניה של היידן. התצוגה שבו מכילה מגוון של נושאים המנוגנים ברצף, כמעט ללא פיסוק מוזיקלי ביניהם, כנהוג אצל היידן: נושא ראשון תזזיתי, פוליפוני, עם קפיצות מעלה ומטה בכינורות. הנושא נקטע ובמקומו מופיע קטע רגוע יותר בסולם מז'ורי, ונדמה כאילו הפולס נרגע, אך הוא חוזר מיד אחר כך עם מוטיבים חדשים, כשלקראת הסוף מגיח לפתע נושא לירי באבוב. הפיתוח הפוליפוני רווי מעברים הרמוניים, חלקם חלקים וחלקם חריפים יותר. הרפריזה מהווה חזרה שלמה של התצוגה כשכולה בסולם פה מינור.
  • 3. מינואט-טריו – המינואט הוא אולי הפרק הסטנדרטי ביותר בסימפוניה, לפחות יחסית להיידן עצמו. הוא פותח במוטיב הבנוי סביב הדומיננטה. הטריו, כאמור, הוא בפה מז'ור, וכתוב לסולו של אבובים וקרנות.
  • 4. פינאלה-פרסטו – פרק הפינאלה הוא קצר יחסית, אך מהיר ושוצף אף יותר מן הפרק השני. הוא רווי במעברים הרמוניים ורתמיים חדים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס וובסטר, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה בביצוע הפילהרמונית ההונגרית בניצוחו של אנטל דוראטי

פרק ראשון

פרק שני

פרק שלישי

פרק רביעי