לדלג לתוכן

וולפגנג אמדאוס מוצרט

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוצארט)
המונח "מוצרט" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מוצרט (פירושונים).
וולפגנג אמדאוס מוצרט
Wolfgang Amadeus Mozart
מוצרט, בציור מ-1819
מוצרט, בציור מ-1819
לידה 27 בינואר 1756
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה זלצבורג, ארכיבישופות זלצבורג
פטירה 5 בדצמבר 1791 (בגיל 35)
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה וינה, ארכידוכסות אוסטריה
שם לידה יוהאנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס מוצרט
מקום קבורה אוסטריהאוסטריה בית הקברות סנט מרקס, וינה
מוקד פעילות זלצבורג, וינה
תקופת הפעילות 1761–1791 (כ־30 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם התקופה הקלאסית
סוגה התקופה הקלאסית, אופרה, מוזיקה קאמרית, sardana, סימפוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה עוגב, כינור, ויולה, פורטה-פיאנו, קלאוויקורד, צ'מבלו
מספר יצירות ידוע למעלה מ-800
בת זוג קונסטנצה מוצרט
צאצאים קרל מוצרט, פרנץ קסאפר וולפגנג מוצרט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר הדרבן המוזהב (1770) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וולפגנג אמדאוס מוצרטגרמנית: Wolfgang Amadeus Mozart;‏ 27 בינואר 17565 בדצמבר 1791) היה מלחין ווירטואוז בן התקופה הקלאסית. מספר היצירות שחיבר במהלך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן, מציבים אותו כאחד מגדולי המלחינים של כל הזמנים.

מוצרט הלחין למעלה מ-800 יצירות. מלחינים בולטים שהשפיעו על יצירתו הם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד המלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה שחיבר שימשה השראה לשורה ארוכה של מלחינים.

יצירותיו של מוצרט קוטלגו בשנת 1862 בקטלוג כרונולוגי-נושאי על ידי לודוויג פון קכל. רשימת קכל (שבה מקוטלגות יצירות מוצרט מ-K.1a עד K.626) עברה מאז מספר עדכונים, האחרון שבהם בשנת 1964.

מוצרט בן השבע, 1763

מוצרט נולד בבית אחורי ברחוב גטריידה מס' 9 בזלצבורג. אביו, לאופולד, היה מוזיקאי בשירות הארכיבישוף, ואמו, אנה מריה, הייתה מורה לכינור ומוזיקאית חובבת. מוצרט הצעיר הוטבל לנצרות יום לאחר הולדתו בקתדרלת רופרט ווירגיל הקדושים, וקיבל את השם יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס (גוטליב) מוצרט. שני השמות הראשונים הם שמו של הקדוש הנוצרי יוחנן כריסוסטומוס, אשר ביומו נולד מוצרט. השם השלישי הוא שמו הפרטי והוא הוענק לו על-שם סבו מצד אביו, ואילו הרביעי הוא שם יווני שמשמעו "אהוביה" והיה שם סנדקו. שם זה שימש את מוצרט כשם אמצעי לאורך כל חייו, ובהתאם לנוהג המקובל בתקופתו, נהג מוצרט להתאים את שמו האמצעי לשלל שפות בהתאם למקום מחייתו ולמצב רוחו. כך בעת ביקוריו באיטליה כינה את עצמו "אמדאו" (Amadeo), בזלצבורג היה "גוטליב" (Gottlieb) ולעיתים השתמש בגרסה הצרפתית "אמדה" (Amadé). השם האחרון היה החביב עליו ביותר, ולראיה, זהו השם בו חתם על הסכם נישואיו.[1]

כישרונו המוזיקלי הנדיר של מוצרט בלט כבר כשהיה בן שלוש. אביו שהיה אחד ממורי המוזיקה המפורסמים באירופה באותה עת, הרביץ בו את תורתו המוזיקלית מגיל מוקדם, ומלבד לימודי תאוריה, לימד אותו גם נגינה בכינור ובצ'מבלו. בגיל חמש החל מוצרט לחבר קטעי מוזיקה קטנים ולהעלותם על הכתב בסיועו של אביו.[2][3] בגיל שש כבר ידע לפרוט על הפסנתר כשעיניו מכוסות.

בשנת-2024 התגלתה בספרייה בלייפציג שבגרמניה יצירה לא מוכרת שהלחין מוצרט כשהיה כפי הנראה בתחילת גיל הנעורים שלו. היצירה נכתבה כנראה בשנות ה-60 של המאה ה-18 לשלישיית מיתרים ואורכה כ-12 דקות.[4]

במכתבים רבים ובכמה מיצירותיו הקלילות ביטא מוצרט הומור בתי שימוש ילדותי וגס, שהביך את חוקריו, משום שהוא עומד בסתירה לרצינות ולבגרות של יצירותיו המוזיקליות. לדוגמה, במכתב שכתב לדודניתו ב-5 בנובמבר 1777 חרז מוצרט ביטויים אנאליים על הפרשות, וכך עשה גם בקאנון הפארודי K.382c. חוקרים אחדים מייחסים זאת להתפתחותו הנפשית של מוצרט במסגרת המשפחתית שבה גדל.

שנות הנדודים באירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאופולד מוצרט זיהה את הכישרון יוצא הדופן של בנו, והבין חיש מהר כי בילד המחונן טמון פוטנציאל כלכלי גדול. כשהיה מוצרט בן 6, ואחותו מריה אנה (נאנרל) בת 11, יצא איתם אביהם למסע הופעות ראשון, שבמהלכו ביקרו במינכן ובווינה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא, בעוד אחותו, שניחנה אף היא בכישרון מוזיקלי, ליוותה אותו בפסנתר. לצורך הופעות פומביות אלו חיבר מוצרט מספר דואטים לכינור ולפסנתר. הילדים, ובמיוחד וולפגנג, הותירו רושם עז בקרב כל שומעיהם. המאזינים התפעלו מיכולתו של וולפגנג לנגן בפסנתר קטע מוזיקלי תוך כדי חיבורו ממש, ומיכולתו לזהות בקלות – בעיניים מכוסות – כל צליל שנוגן בפניו. הם העשירו את כיסי אביו, ובלבד שיוכלו לחזות בבנו המחונן ולהאזין לנגינתו. בראותו עד כמה רבה ההצלחה, החליט האב לפרסם את שמו של הבן במרכזי המוזיקה הגדולים של אירופה, והמשפחה יצאה למסע ארוך שנמשך קרוב לשלוש שנים, דרך גרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה, ארצות השפלה ושווייץ.[5] בפרנקפורט צפה בו גתה בן ה-14, שלימים תיאר בכתביו את היום ההוא. בלונדון ליווה מוצרט את המלכה שארלוט בשירתה, וניגן בפניה ובפני המלך ארבע שעות תמימות. בלונדון פגש מוצרט גם את יוהאן כריסטיאן באך (בנו של יוהאן סבסטיאן באך).[6]

המסעות היו כרוכים בהוצאות כספיות מרובות, ותנאי המסע היו קשים.[7] בכל מדינה ועיר נאלץ ליאופולד לשכור כלי נגינה חדשים, לקנות בגדים חדשים כאופנת המקום ולשכור מקומות לינה מתאימים. הקהל שילם לרוב במתנות קטנות ולא בכסף. עם זאת, עבור מוצרט הצעיר הערך האמיתי היה חשיפתו למגוון תרבויות אירופה.

המסעות הביאו למוצרט הצעיר תהילה רבה, והוא נחשף למוזיקה מעולה בסגנונות השונים. בכוח זיכרונו המופלא קלט את היצירות ששמע והבינן מיד, ובעבודותיו המוקדמות ניכרות השפעות של מלחינים אחרים, אולם כבר בגיל צעיר היה טבוע ביצירתו חותם אישי. הנסיעות הארוכות היו כרוכות בקושי רב, ובמהלכן חלו שלושת בני המשפחה במחלות מסכנות חיים: תחילה ליאופולד (לונדון, קיץ 1764),[8] ואחר כך שני הילדים (האג, סתיו 1765).[9]

משפחת מוצרט (האם מופיעה בתמונה שעל הקיר). ציור משנת 1780

בשנת 1769 כשמוצרט היה בן 13, שנתיים בלבד לאחר שובו מהמסע הארוך באירופה, יצאה המשפחה למסע נוסף לאיטליה. המסע, שנמשך כשנתיים, היה הראשון בסדרה של שלושה מסעות לאיטליה, שהגיעו לסיומם כעבור ארבע שנים. גם במסעות אלו זכה הנער להצלחה רבה, בעיקר בזכות האופרות שכתב, ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה. האפיפיור קלמנס הארבעה עשר הוקסם מגאוניותו של מוצרט הצעיר והעניק לו אות כבוד. אנקדוטה הממחישה את גאוניותו המוזיקלית של מוצרט קשורה ביכולתו הפנומנלית לזכור מוזיקה ולשחזרה: באותה תקופה נחשבה המיזררה (יצירה גותית דתית) של גרגוריו אלגרי לנשגבת; מותר היה להשמיעה רק פעם בשנה בכנסיית האפיפיור, ותוויה נשמרו בסוד. ליאופולד מוצרט כתב באחד ממכתביו, שבנו נכח בעת ביצוע היצירה ואחר כך שחזר בכוח זכרונו את תוויה והעלה אותם בשלמות על הכתב.[10]

בתקופת שהותו בבולוניה התוודע מוצרט למלחין הצ'כי יוזף מיסליבצ'ק והתיידד עמו. כאשר מיסליבצ'ק חלה בעגבת, פקד ליאופולד על בנו לנתק כל קשר עם המלחין, אך סבלו של מיסליבצ'ק נגע ללבו של וולפגנג, ובשנת 1777, כאשר שהה עם עמו במינכן ערכו השניים ביקור אצל מיסליבצ'ק ששהה אף הוא בעיר.[11]

את השנים 1773–1777 עשה מוצרט בזלצבורג כמלחין-חצר אצל הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג. העבודה נתפסה בעיניו כחדגונית ומשעממת, עם זאת הייתה זו תקופת הלחנה פורייה מאד. הוא הלחין סימפוניות, סונאטות, רביעיות מיתרים, מיסות, סרנדות ואופרות. הוא אף יצא למסעות שונים ברחבי אירופה. במסעו למינכן ב-1775, לשם כתיבת האופרה La finta giardiniera (נערת הגן המתחזה), כתב מוצרט את הסונאטה לפסנתר מס' 6. למסעו האחרון יצא מוצרט בן ה-21 ב-23 בספטמבר 1777 כשהוא מלווה באמו. מסע זה כלל ביקור במינכן, במנהיים ובפריז, אך בניגוד להצלחות הכבירות אותן ידע מוצרט בעבר, מסע זה היה אפוף עגמומיות ומלא אכזבות. במנהיים הוא קיווה להשיג משרה בחצרו של הנסיך הבוחר, אך אחרי המתנה של מספר חודשים נכזבה תקוותו. בעת שהותו שם התאהב בזמרת המחוננת אלואיזיה ובר, שהשיבה לו אהבה בתחילה אך דחתה אותו בסופו של דבר. התנגדותו של האב ליאופולד לקשר זה הביאה לשורה של אי הבנות ומתחים בין האב לבנו.[12] שהות של מספר חודשים בפריז אף היא לא הביאה לתוצאות המקוות; ובעודם בפריז נפלה אימו למשכב, וכעבור זמן קצר נפטרה. מיואש ומאוכזב עזב מוצרט את פריז.

מוצרט בווינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטפאן סדלאצ'ק, מוצרט מנגן בצ'מבלו

בשנת 1781 ביקר מוצרט בווינה כחלק מפמלייתו של הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג. יחסו הנוקשה של הארכיבישוף לא נעם למוצרט (לדוגמה: מוצרט נאלץ לאכול עם המשרתים),[13] וזמן קצר לאחר הגעתם לווינה נפרדו דרכיהם. כפי שתיאר זאת מוצרט עצמו: הוא שוחרר ממשרתו "בבעיטה באחוריו".[14] מוצרט עורר עניין רב בקרב אצילי העיר, הוא החליט להשתקע בווינה ולפתח קריירה מוזיקלית עצמאית.

מוצרט הגיע לווינה בתקופה של סובלנות ופתיחות. הקיסר יוזף השני הסיר מגבלות ופתח הזדמנויות חדשות לתרבות ולחברה. מוצרט הבין שהוא באופנה ואם ימהר יוכל לקיים סדרת קונצרטים למנויים. הוא חיבר שישה קונצ'רטי לפסנתר ומכר כרטיסים לתלמידיו ולבני אצולה. במהרה קנה לו שם ונהיה פופולרי. מוצרט כבש את לבה של וינה כמלחין עצמאי, כמורה וכמבצע.

ב-4 באוגוסט 1782 נשא מוצרט לאישה את קונסטנצה ובר (1842-1762), דודניתו של המלחין קרל מריה פון ובר, בניגוד לעצת אביו שסלד מהנישואים.[15] קונסטנצה ומוצרט הביאו לעולם שישה ילדים, אך רק שניים מתוכם הגיעו לבגרות – קרל תומאס ופרנץ קסאוור וולפגנג. ילדיו של מוצרט לא נישאו מעולם ולא הביאו צאצאים, וכך בא הקץ לשושלת מוצרט קצרת הימים. שנת 1782 הייתה שנה מבשרת טובות למוצרט ומשפחתו. האופרות שהלחין זכו להצלחה כבירה, והוא החל להופיע כמנצח וכפסנתרן בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר שהלחין. השנים 1782–1785 היו המאושרות בחייו. על פי אומדן, מוצרט הרוויח בתקופה זו סכום ששווה היום ליותר מ-155,000 אירו בשנה.

אמש ניגנתי קונצ'רטו בתיאטרון. האולם היה מלא והקהל קיבל אותי בהתלהבות רבה ועליי להיות מאושר. גם לאחר שירדתי מהבמה הקהל לא הפסיק למחוא כפיים וכך נאלצתי לחזור על הרונדו. מחיאות הכפיים היו סוערות.

מתוך מכתב לאביו בעת שהותו בווינה.
פורטרט משנת 1789

בשנים 1782–1783 התוודע מוצרט לעבודותיהם של מלחיני הבארוק הגדולים באך והנדל. הדבר התאפשר בעזרתו של הברון גוטפריד ואן סוויטן (Gottfried van Swieten), שעודד את מוצרט ללמוד ולנתח את ספריית התווים הגדולה שהייתה ברשותו. המפגש של מוצרט עם יצירות הבארוק הביא לכתיבתן של מספר יצירות שבהן חיקה את הסגנון הישן, שמאוחר יותר השתלב ביצירותיו ובשפתו המוזיקלית, כפי שניתן לראות במעברים הפוגאלים בסימפוניה מס' 41, באופרה חליל הקסם וברקוויאם.

בשנת 1783 נסע מוצרט בחברת אשתו לביקור אצל אביו בזלצבורג, במטרה ליישר את ההדורים לאחר נתק שנמשך מיום חתונתו. הביקור לא עלה יפה, ואביו התכחש לאשתו הצעירה של מוצרט. למרות זאת, הביקור בזלצבורג הניב את אחת מיצירותיו הליטורגיות הגדולות ביותר: המיסה בדו מינור (שלא נשלמה), שהושמעה לראשונה בזלצבורג לקראת סוף הביקור.[16]

בשנותיו הראשונות בווינה פגש מוצרט את יוזף היידן, ועד מהרה קשר אתו קשרי ידידות. שני המלחינים חלקו חיבה משותפת לרביעיות מיתרים, ואף ניגנו יחדיו ברביעייה שכזו בעת ביקוריו של היידן בווינה. מוצרט הקדיש להיידן את שש רביעיות המיתרים שלו מהשנים 1782–1785. רביעיות אלה הן מעין תשובה מוזיקלית לסדרת הרביעיות אופ. 33 של היידן משנת 1781.[17] היידן היה למעריץ נלהב של מוצרט; כאשר האזין בפעם הראשונה לשלוש הרביעיות האחרונות מתוך השש שהקדיש לו מוצרט, פנה אל ליאופולד במילים: "כאדם ישר ונוכח האל, הריני להודיעך כי בנך הוא המלחין הגדול ביותר הידוע לי, הן בהכרות אישית והן משמועה. הוא ניחן בטעם מעודן ויתר על כן, הבנה עמוקה מאין כמוה בתורת ההלחנה".[18]

מוצרט הושפע מרעיונות תנועת ההשכלה, ובשנת 1784 הצטרף לבונים החופשיים. הרעיונות והערכים של הבונים החופשיים קיבלו ביטוי באופרה האחרונה שכתב: "חליל הקסם", שאותה חיבר כדי לסייע לידיד ותיק שהתיאטרון שברשותו היה שרוי בקשיים. על אף הצלחתה של האופרה, מוצרט עצמו לא ראה ממנה פרוטה.

לקראת סוף שנות השמונים נקלע מוצרט לקשיים כלכליים, וגם בריאותו התערערה. על יצירות המופת שהלחין בתקופה זו זכה לגמול זעום, והוא חי ברמת חיים שהייתה מעבר להישג ידו באותה עת.

בשנת 1786 גר מוצרט בדירה שכורה בווינה, שם הלחין את האופרות נישואי פיגארו ודון ג'ובאני (1787). דירה זו משמשת היום כאתר תיירות פתוח לקהל וכמוזיאון לזכרו של המלחין.

דיוקן מפורסם של מוצרט. צויר בווינה בשנות חייו המאוחרות

מוצרט ופראג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרט רחש חיבה מיוחדת לעיר פראג ולתושביה. בשעה שירדה קרנו בווינה, הפופולריות שלו בבירה הצ'כית הלכה וגברה, וכל בכורה מוזיקלית של אחת מיצירותיו נחוגה ברוב פאר ובכבוד רב. עד היום מפורסם הביטוי שבו השתמש מוצרט לתיאור יחסיו עם תושבי העיר: "הפרגאים שלי מיטיבים להבינני" (Meine Prager verstehen mich). מלבד תהילה זכה מוצרט בפראג גם לתגמול נאה עבור יצירתו, הן בתשלום ישיר עבור קונצרטים והן בתמלוגים על יצירותיו. מוצרט כינה את שמה של אחת מהסימפוניות שלו על שמה של העיר פראג: סימפוניה מס' 38, המכונה סימפוניית "פראג". והצגת הבכורה של האופרה "דון ג'ובאני" נערכה בפראג ב-29 באוקטובר 1787.

מחלתו ומותו של מוצרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרט חלה בעת שביקר בפראג וניצח ב-6 בספטמבר 1791 על הבכורה של האופרה "חסדו של טיטוס". האופרה נכתבה באותה שנה, בהזמנתו של הקיסר לאופולד השני, לכבוד הכתרתו של הקיסר ב-1790 כארכידוכס של אוסטריה.[19] מוצרט המשיך בעבודתו, וב-30 בספטמבר ניצח על הבכורה של האופרה "חליל הקסם". אך בריאותו התדרדרה ב-20 בנובמבר והוא רותק למיטתו כשהוא סובל מנפיחות ברגליו ובידיו, כאבים והקאות.[20]

מוצרט טופל בימיו האחרונים בידי אשתו ואחותה הצעירה, וזכה לביקורים של רופא המשפחה, תומאס פרנץ קלוזט. הוא עשה מאמץ לסיים את הרקוויאם, אך אין עדות מספקת לכך שהכתיב חלקים מהיצירה לתלמידו פרנץ קסאפר זיסמאייר.[21]

סיבת מותו של מוצרט אינה ידועה בוודאות. בתיעוד הרפואי של מותו מוזכרת סיבת המוות כ"קדחת צבאית חמורה", תיאור מעורפל שאינו מאפשר לאבחן את המחלה ממנה סבל לפי הרפואה המודרנית. במהלך השנים עלו תאוריות רבות על אודות סיבת המוות, בין הבולטות שבהן מחלת השערוניות (Trichinosis), הרעלת כספית וקדחת השיגרון. יש הסוברים שמוצרט הורעל על ידי בעל קנאי של אחת מתלמידותיו (בספרון "מוצרט וקונסטנצה" שיצא כסיכום מחקר קרימינולוגי - היסטורי). היום מקובלת ההנחה לפיה מת מדלקת מפרקים חמורה שהתפתחה לזיהום שהחליש את המערכת החיסונית בגופו.

מוצרט נפטר בווינה ב-5 בדצמבר 1791 והוא בן 35 במותו. הרקוויאם נותר לא גמור, וישנם מוזיקולוגים המייחסים את שלושת הפרקים האחרונים, "סאנקטוס", "בנדיקטוס" ו"אגנוס דאי" לזיסמאייר, שכתב אותם לפי הוראותיו של מוצרט. אולם מחקרים מודרניים – בעיקר זה של המוזיקולוג היהודי-האמריקני רוברט לוין – טוענים, שמלאכת השלמת הרקוויאם בוצעה בחופזה ובניגוד לקווים המנחים שהתווה מוצרט לפני מותו. לוין אף חיבר השלמה משלו ליצירה, המבוססת על ממצאים אותנטיים בכתב ידו של המלחין.

האנדרטה לזכרו של מוצרט בבית הקברות סנט מרקס בווינה

שבעת מותו היה מוצרט חסר כול, ובשל כך הובא לקבורה בקבר קהילתי משותף ולא בהלוויה הראויה לאדם במעמדו. אולם מחקרים מראים, כי למרות הירידה שחלה בפופולריות שלו בקרב תושבי וינה, הוא המשיך להיות מועסק בעבודה מתגמלת בחצר הקיסר, ומלבד זאת זכה לתמלוגים רבים תמורת השמעת יצירותיו ברחבי אירופה ובפרט בפראג. יש ראיות לכך, שבשנות חייו האחרונות הוא הרוויח כ-10,000 פלורין לשנה – פי 20 ממה שנדרש באותה תקופה לקיום אורח חיים אמיד.[22]

מוצרט לא נקבר בקבר אחים המוני אלא בקבר קהילתי משותף בבית הקברות סנט מרקס, דבר נפוץ בסוף המאה ה-18 בקרב בני מעמדו. בניגוד לקברי האריסטוקרטים, הקברים הקהילתיים נשמרו באותה עת רק למשך עשר שנים,[23] ועל כן מיקומו המדויק של הקבר נשכח עם השנים. כיום מוצבת בבית הקברות אנדרטה לזכרו של מוצרט; אנדרטה נוספת מוצבת ב"צנטרלפרידהוף", בית הקברות המרכזי בווינה.

מיתוסים ואגדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדות ומיתוסים נקשרו בשמו ובפרטי חייו של מוצרט. מרבית הביוגרפים הראשונים שלו כלל לא הכירו אותו, והעדיפו לארוג סביבו אגדות רומנטיות.

הרקוויאם של מוצרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רקוויאם (מוצרט)

סביב הרקוויאם של מוצרט נוצר המיתוס, שבעת כתיבתו ידע מוצרט כי הוא עומד למות, והרקוויאם חובר עבור עצמו. סיפור זה מתבסס על זיכרונותיה של אשתו קונסטנצה, שסיפרה כי מוצרט אמר לה כך כמה שבועות לפני מותו.

גרסה זו, וכן אגדות רבות אחרות, התחזקו בעקבות סרטו הבדיוני של מילוש פורמן "אמדאוס", המבוסס על מחזה מאת פיטר שאפר. הסרט עורר התעסקות רבה בסיפור חייו של המלחין הגאון. למרות הצהרתם הפומבית של יוצרי הסרט כי מדובר ביצירה שהיא פרי הדמיון ברובה, צופים רבים סברו שזהו סרט ביוגרפי על חייו של מוצרט, וקיבלו את הנאמר בו כאמת היסטורית.

במשך קרוב למאתיים שנה היה מזמין הרקוויאם חידה לא פתורה בעיני חוקרים ומוזיקולוגים, והחידה הולידה אגדות שונות ומשונות. גרסת הסרט "אמדאוס" להזמנת היצירה רומזת כי מזמין היצירה היה לא אחר מאשר אנטוניו סליירי, מלחין החצר של הקיסר וכנראה גם יריבו של מוצרט, אם כי היחסים ביניהם היו לרוב אדיבים וידידותיים. גרסה שונה של הסיפור היא, שאיש מסתורי הזמין את הרקוויאם כדי להתיש את המלחין החולה ולהביא עליו את מותו.

בחלוף השנים נודעה האמת. שורש האגדה טמון בהזמנת היצירה על ידי שליח, אך מזמין היצירה לא היה אלמוני כלל, ולמעשה אף היה מפורסם באותה תקופה בווינה. מדובר ברוזן פרנץ פון ואלסאג (אנ'), איש אצולה חובב מוזיקה, שנהג לרכוש יצירות ממלחינים ידועים, להעתיקן בכתב ידו ולהציגן כיצירותיו שלו. את הרקוויאם הזמין כדי להציגו כמחווה שלו לזכר אשתו.

נראה שמוצרט ידע היטב את זהותו של מזמין היצירה, ועדות לכך ניתן למצוא בדיון המשפטי שהתנהל לאחר מותו בין אשתו קונסטנצה לבין נציגי הרוזן (הדיון לא הגיע לידי משפט). על פי הסכם שנחתם בין מוצרט לבא כוחו של פון ואלסאג, מוצרט קיבל מראש את מחצית הסכום המגיע לו עבור הרקוויאם, והמחצית השנייה אמורה הייתה להתקבל עם השלמת היצירה. משערים שהרוזן קיווה לקבל את הזכויות המלאות על יצירה, בכלל זה כל הטיוטות וכתבי היד.

מותו הפתאומי של מוצרט העביר את הזכויות על היצירה הלא מושלמת לידי אשתו, וזו דאגה להשלמתה והשמעתה בפומבי למטרות רווח. מעשה זה היה העילה לתביעתו של הרוזן, שלבסוף יצא כשידו על התחתונה ונאלץ לוותר על הזכויות.

הן סיפור מודעותו של מוצרט למותו הקרב והן הסיפור אודות "איש המסתורין" מזמין הרקוויאם, ראו אור לראשונה בביוגרפיה של מוצרט שפורסה בווינה בשנת 1808 על ידי פרנץ קסאווייר נימצ'ק.

מוצרט וסליירי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יחסי מוצרט וסליירי נוצר המיתוס, שלפיו קנאתו של אנטוניו סליירי בגאונותו המוזיקלית של מוצרט העבירה את סליירי על דעתו, עד כדי מעורבות במותו המוקדם של מוצרט.

בשנת 1830 כתב פושקין מחזה מחורז ששמו "מוצרט וסליירי".[24] המחזה מספר סיפור בדיוני, שלפיו קנאתו של סליירי במוזיקה הגאונית של מוצרט מביאה אותו להרעיל את מוצרט ולגרום למותו. המחזה עובד בשנת 1897 לאופרה "מוצרט וסליירי" מאת רימסקי-קורסקוב. המחזה של פיטר שאפר והסרט "אמדאוס" נשענים על יצירות אלה בעיצוב היחסים בין שני המלחינים ובתיאור הקנאה של סליירי במוצרט.

האמת ההיסטורית היא, שלמוצרט וסליירי אכן הייתה תקופה שבה רחשו עוינות זה כלפי זה, אולם הייתה זו עוינות על רקע כלכלי בלבד, ולאורך תקופה קצרה ביותר, כאשר מוצרט נכשל בהתמודדותו על תפקידים שונים, בעיקר תפקידי הוראת מוזיקה, אשר אליהם נבחר לבסוף סליירי. אם הייתה איבה בין השניים שבבסיסה קנאה, הרי הייתה זו קנאתו של מוצרט בסליירי ולא ההפך.

אולם מלבד סכסוך קטן זה, יחסיהם של מוצרט וסליירי היו טובים והשניים רחשו הערכה רבה זה לזה. כאשר סליירי התמנה לתפקיד ה"קאפלמייסטר" בחצרו של הקיסר, הוא העדיף להחיות את האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט ולא לכתוב אופרה משל עצמו. מוצרט וסליירי אף הלחינו יחדיו קטע מוזיקלי לסופרן ופסנתר, קטע שהוקדש לזמרת פופולרית באותה התקופה.

במכתבו האחרון (נכתב ב-14 באוקטובר 1791) כתב מוצרט על הצגת האופרה "חליל הקסם" שבה נכח סליירי: "הוא צפה והאזין ברוב קשב, ומן הפתיחה ועד לאקורד הסיום לא היה קטע שבו לא זכיתי למחמאה זו או אחרת מפיו".

על פי הביוגרפיה של מוצרט שכתב אוטו יאן בשנת 1856, סליירי נכח בהלווייתו של מוצרט.

דף מסינפוניה קונצרטנטית לכינור, ויולה וצ'לו K104, בכתב ידו של מוצרט
אנטיפון של מוצרט 1770

סגנון מוזיקלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרט – לצד היידן ובטהובן – היה נציג מרכזי של התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית. סגנונו המוזיקלי התפתח במקביל להתפתחות שחלה במוזיקה האירופית באותן השנים; החל בסגנון הגאלאנט (סגנון פשוט וקליל שנוצר באמצע המאה ה-18 כתגובה למורכבות המוזיקלית של תקופת הבארוק) ביצירותיו המוקדמות, ועד למורכבות הצורנית ולרב קוליות ביצירותיו המאוחרות.

מוצרט היה מלחין פורה מאוד, שהלחין במרבית סוגי המוזיקה שהיו קיימים בזמנו, בכלל זה סימפוניות, אופרות, קונצ'רטי סולו לכלים שונים ומוזיקה קאמרית, הכוללת מספר רב של רביעיית מיתרים ומספר רב של סונאטות. בתחום המוזיקה הדתית חיבר מוצרט מספר מיסות. הוא גם היה ידוע בחיבתו למוזיקה היתולית, וכך חיבר מוזיקה לריקודים, דיברטימנטי, סרנדות ושאר סוגים של מוזיקה קלה ומבדרת.

המאפיינים של הסגנון הקלאסי במוזיקה ניכרים ביצירתו של מוצרט; הבהירות, האיזון, השקיפות והשפה ההרמונית הפשוטה מהווים את הבסיס ליצירתו, על אף שביצירותיו הבוגרות יש שימוש גובר בהרמוניות כרומטיות ובמורכבות שלא נודעה בזמנו. מגיל צעיר ניכר במוצרט הכישרון לחיקוי מדויק של מוזיקה אותה שמע. מסעותיו הרבים בילדותו, שבהם נפגש עם גדולי המוזיקאים באירופה, חשפו אותו לסגנונות ולטכניקות ששימשו אותו ליצירת סגנונו המוזיקלי הייחודי.

בבגרותו החל מוצרט להשתמש באלמנטים מסגנון הבארוק. קטעים פוגאלים, נושאים קונטרפונקטיים וקטעים כרומטיים החלו להופיע ביצירותיו. הסונאטות שחיבר לכלי מקלדת נכתבו במבנה של צורת הסונאטה, ואף שכללו אותו לכדי מבנה מורכב הכולל פיתוח רב קולי מורחב של הנושאים תוך שימוש רב במודולציות.

במהלך חייו כתב מוצרט לסירוגין מוזיקה אינסטרומנטלית ומוזיקה ווקאלית (בעיקר אופרות). הוא כתב אופרות מכל הסוגות הקיימות: אופרה בופה כדוגמת "נישואי פיגארו", אופרה סריה כדוגמת אידומנאו ו"חסדו של טיטוס", דרמה ג'וקוזו כדוגמת דון ג'ובאני (כל אלה לליברית באיטלקית), וזינגשפיל בשפה הגרמנית כדוגמת חליל הקסם .

באופרות המאוחרות שחיבר השתמש מוצרט בשינויים מזעריים בתזמור ובגוון המוזיקלי כדי לבטא ולהדגיש מצבי רוח ורגשות, וכן התרחשויות דרמטיות בעלילה. התפתחותו המתמדת של מוצרט בתזמור באה לביטוי בסימפוניות ובקונצ'רטי שכתב וכן באופרות. ככל שגברה המורכבות במוזיקה האינסטרומנטלית שלו, גדלה מיומנותו בהבעת רגשות באמצעות המוזיקה באופרות.

במוזיקה של מוצרט יש התייחסות מעטה לטבע. מוצרט היה מלחין עירוני, והתאים את סגנונו המוזיקלי לטעמו של הקהל העירוני: בני אצולה ובורגנים.

יצירתו של מוצרט השפיעה, ועודנה משפיעה, על יצירותיהם של מלחינים רבים. ג'ואקינו רוסיני טען כי מוצרט הוא "המוזיקאי היחיד אשר לו היו ידע כמידת הגאוניות, וגאוניות כמידת הידע".

מעריץ בולט של מוצרט בקרב המלחינים הקלאסיים הוא לודוויג ואן בטהובן. בטהובן השתמש לא פעם במוצרט כמודל ליצירתו. הרביעייה בלה מז'ור של בטהובן (אופוס 18 מספר 4) קיבלה את השראתה מן רביעייה בלה מז'ור של מוצרט (K.464). הדמיון ביניהן אינו מקרי: לפני כתיבת היצירה העתיק בטהובן את מרבית רביעיות המיתרים של מוצרט, כדי להבין את אופי היצירה של המלחין הנערץ עליו. גם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 בדו מינור של בטהובן הוא מחווה ברורה לקונצ'רטו בדו מינור של מוצרט (K.491). והחמישייה לפסנתר וכלי נשיפה אופוס 16 מאת בטהובן מתייחסת בבירור ליצירה להרכב זהה מאת מוצרט (K.452).

מחווה נוספת של בטהובן למוצרט הן הווריאציות שכתב למספר נושאים מאת מוצרט, ביניהן הווריאציות לצ'לו ופסנתר על נושאים מתוך "חליל הקסם"; וכן קדנצות שכתב לקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט, ובעיקר לקונצ'רטו מספר 20 (K.466).

דוגמאות נוספות להשפעתו של מוצרט על מלחינים אחרים הן: יצירתו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי "מוצרטיאנה" שנכתבה לזכרו של המלחין; וכן ה"וריאציות ופוגה על נושא של מוצרט", יצירה של מקס רגר משנת 1914. המילה האחרונה שאמר המלחין גוסטב מאהלר לפני מותו הייתה "מוצרט".

יצירות חשובות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסלו של מוצרט בלב וינה

נהוג היום לציין את יצירותיו של מוצרט לצד מספרן ברשימת יצירותיו ("רשימת קכל"), רשימה שהיא למעשה קטלוג כרונולוגי-נושאי שערך לודוויג פון קכל בשנת 1862. נהוג לסמן יצירה באות K ולאחריה המספר הסידורי ברשימה.

23 אופרות. המפורסמות ביותר הן:

בין הפחות מוכרות:

מוזיקה תזמורתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 27 קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת:
    • קונצ'רטו מס' 1 בפה מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 37 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 2 בסי במול מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 39 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 3 ברה מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 40 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 4 בסול מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 41 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 5 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 175
    • קונצ'רטו מס' 6 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 238
    • קונצ'רטו מס' 7 בפה מז'ור לשלושה פסנתרים ותזמורת קכל 242
    • קונצ'רטו מס' 8 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 246 ("Lützow")
    • קונצ'רטו מס' 9 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 271 ("Jeunehomme")
    • קונצ'רטו מס' 10 במי במול מז'ור לשני פסנתרים ותזמורת קכל 365
    • קונצ'רטו מס' 11 בפה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 413
    • קונצ'רטו מס' 12 בלה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 414
    • קונצ'רטו מס' 13 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 415
    • קונצ'רטו מס' 14 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 449
    • קונצ'רטו מס' 15 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 450
    • קונצ'רטו מס' 16 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 451
    • קונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 453
    • קונצ'רטו מס' 18 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 456
    • קונצ'רטו מס' 19 בפה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 459
    • קונצ'רטו מס' 20 ברה מינור לפסנתר ותזמורת קכל 466
    • קונצ'רטו מס' 21 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 467
    • קונצ'רטו מס' 22 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 482
    • קונצ'רטו מס' 23 בלה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 488
    • קונצ'רטו מס' 24 בדו מינור לפסנתר ותזמורת קכל 491
    • קונצ'רטו מס' 25 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 503
    • קונצ'רטו מס' 26 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 537 ("ההכתרה")
    • קונצ'רטו מס' 27 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 595
  • 2 קונצ'רטי לחליל
    • קונצ'רטו מס' 1 בסול מז'ור K.313
    • קונצ'רטו מס' 2 ברה מז'ור K.314
  • 4 קונצ'רטי וקונצ'רטו רונדו לקרן יער K.417, 447, 495, 386b
  • קונצ'רטו לחליל ולנבל בדו מז'ור K.299
  • חמישה קונצ'רטי לכינור K.207, 211, 216, 218, 219
  • קונצ'רטו לקלרינט בלה מז'ור K.622
  • קונצ'רטו לאבוב בדו מז'ור K.314
  • אנדנטה לחליל ותזמורת בדו מז'ור K.315
  • 41 סימפוניות, המפורסמות שבהן:

מוזיקה קאמרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 23 רביעיות מיתרים. מפורסמות במיוחד הן 6 הרביעיות המוקדשות להיידן (אנ'):
    • רביעייה 14 בסול מז'ור קכל 387
    • רביעייה 15 ברה מינור קכל 421
    • רביעייה 16 במי במול מז'ור קכל 428
    • רביעייה 17 בסי במול מז'ור קכל 458 ("הציד")
    • רביעייה 18 בלה מז'ור קכל 464
    • רביעייה 19 בדו מז'ור קכל 465 ("הדיסוננסים")
  • 2 רביעיות לפסנתר, כינור, ויולה וצ'לו:
    • רביעית פסנתר מס' 1 בסול מינור קכל 478 (1785)
    • רביעית פסנתר מס' 2 במי במול מז'ור קכל 493 (1786)
  • 4 רביעיות לחליל, כינור, ויולה וצ'לו:
    • רביעית חליל ברה מז'ור קכל 285
    • רביעית חליל בסול מז'ור קכל 285a
    • רביעית חליל בדו מז'ור קכל נספח 171 (285b)
    • רביעית חליל בלה מז'ור קכל 298
  • חמישייה לפסנתר, אבוב, קלרינט, קרן יער ובסון במי במול מז'ור קכל 452 (1784)
  • 6 חמישיות לשני כינורות, שתי ויולות וצ'לו:
    • חמישית כלי קשת בסי במול מז'ור קכל 174 (1773)
    • חמישית כלי קשת בדו מינור קכל 406 (עיבוד של הסרנדה לכלי נשיפה קכל 388)
    • חמישית כלי קשת בדו מז'ור קכל 515 (1787)
    • חמישית כלי קשת בסול מינור קכל 516 (1787)
    • חמישית כלי קשת ברה מז'ור קכל 593 (1790)
    • חמישית כלי קשת במי במול מז'ור קכל 614 (1791)
  • חמישייה בלה מז'ור לקלרינט, שני כינורות, ויולה וצ'לו קכל 581 (1789)
  • סרנדה מס' 13 לרביעיית מיתרים וקונטרבס בסול מז'ור K.525 ("מוזיקת לילה זעירה")
  • סרנדה לשלושה־עשר כלי נשיפה בסי במול מז'ור K.361 ("גראן פרטיטה")

מוזיקה לכלי סולו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 18 סונאטות לפסנתר, ביניהן:
    • סונאטה לפסנתר מס' 6 ברה מז'ור K.284 ("דירניץ")
    • סונאטה לפסנתר מס' 8 בלה מינור K.310
    • סונאטה לפסנתר מס' 11 בלה מז'ור K.331 (הפרק האחרון שלה הוא ה-Rondo alla turcaרונדו בסגנון טורקי)
    • סונאטה לפסנתר מס' 14 בדו מינור K.457
    • סונאטה לפסנתר מס' 16 בדו מז'ור K.545

מוזיקה דתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • יותר מ-50 יצירות, ביניהן:
    • רקוויאם ברה מינור K.626
    • מיסת ההכתרה בדו מז'ור K.317
    • המיסה הגדולה בדו מינור K.427

עיבוד ליצירות של מוצרט בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר קטעי מידע לקוחים ממקורות מידע אחרים, והם:

עיינו גם בפורטל

פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "הנשים של מוצרט", ג'יין גלובר, הוצאת ידיעות אחרונות 2007, תרגום אביעד שטיר, עמ' 26
  2. ^ מוצרט, אלפרד איינשטיין, הוצאת עידית, עמ' 29
  3. ^ גלובר, שם, עמ' 28
  4. ^ אתר למנויים בלבד הארץ, יצירה לא מוכרת של מוצרט התגלתה בספרייה בגרמניה, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2024
  5. ^ "מוצרט", אלפרד איינשטיין, הוצאת עידית, עמ' 22
  6. ^ גלובר, שם, עמ' 35
  7. ^ Halliwell, Ruth (1998). The Mozart Family: Four Lives in a Social Context. New York City: Clarendon Press, pp. 51, 53
  8. ^ Halliwell 1998, pp. 82-83
  9. ^ Halliwell 1998, pp. 99-102
  10. ^ "London Mozartiana: Wolfgang's dispute age מיוזיקל טיימס, כרך 151 מס' 1911 (קיץ 2010), 89-83, מידע חדש על אפיזודה זו אפשר למצוא אצל איליאס כריסוכואידיס, "לונדון מוצרטיאנה: הכחשת גילו של וולפגנג וביצועים מוקדמים ל"מיזררה" של אלגרי
  11. ^ ג'יין גלובר, "הנשים של מוצרט", ספרי עליית הגג, 2006, תרגום אביעד שטיר, עמ' 83-82
  12. ^ גלובר, שם, עמ' 100
  13. ^ Mozart's Letters, Mozart's Life: Selected Letters. Translated by Robert Spaethling. W.W. Norton. 2000, letter to his father dated 24 March 1781
  14. ^ אלפרד איינשטיין, "מוצרט", עמ' 58
  15. ^ גלובר, שם, עמ' 156-146
  16. ^ גלובר, שם, עמ' 171-166
  17. ^ איינשטיין, עמ' 182
  18. ^ Mozart, Wolfgang; Mozart, Leopold (1966). Anderson, Emily (ed.). The Letters of Mozart and his Family (2nd ed.). London: Macmillan, p. 1331
  19. ^ Freeman, Daniel E. (2021). Mozart in Prague. Minneapolis: Calumet Editions, pp. 193-230
  20. ^ Solomon, Maynard (1995). Mozart: A Life (1st ed.). New York City: HarperCollins, p. 491
  21. ^ Solomon 1995, pp. 493, 588
  22. ^ על פי עיתון הגרדיאן, כתבה מאת לוק האקדינג, 5 באפריל 2006
  23. ^ Walther Brauneis [in German]. Dies irae, dies illa—Day of wrath, day of wailing: Notes on the commissioning, origin and completion of Mozart's Requiem (KV 626) (PDF). Archived from the original (PDF) on 7 April 2014
  24. ^ אלכסנדר ס. פושקין, מוצרט וסליירי, באתר ynet, 18 בדצמבר 2007
  25. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך: גיל אלדמע, "פרוש כנפיך ערב", (תווים), 2 קולות, מחבר \ יוצר וולפגנג אמדאוס מוצרט, לוין קיפניס, גיל אלדמע, ארכיון, סדרה B.
  26. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך: גיל אלדמע, "חידת הפרחים", (תווים), 3 קולות, מחבר \ יוצר וולפגנג אמדאוס מוצרט, לוין קיפניס, גיל אלדמע, ארכיון, סדרה B.
  27. ^ יורה יקר, באתר www.zemereshet.co.il
  28. ^ שיר יין, באתר www.zemereshet.co.il
  29. ^ עץ חיים היא (לחן מוצרט), באתר www.zemereshet.co.il