סינכרומיזם
סינכרומיזם, באנגלית: Synchromism הייתה תנועת אמנות שנוסדה בשנת 1912 על ידי האמנים האמריקאים סטנטון מקדונלד-רייט (1890–1973) ומורגן ראסל (1886–1953). ה"סינכרומיות" המופשטות שלהם, המבוססות על גישה לציור כמו היחס של הצבע למוזיקה. הם היו בין הציירים המופשטים הראשונים באמנות האמריקאית. אף שהתנועה הזאת הייתה קצרת מועד, ולא משכה חסידים רבים - הסינכרומיזם הפכה לתנועת אמנות האוונגרד האמריקאית הראשונה שקיבלה תשומת לב בינלאומית. [1] אחד הקשיים הטמונים בתיאור הסינכרומיזם כסגנון בעל משמעות קשור לעובדה שכמה מהיצירות הסינכרומיות היו מופשטות בלבד בעוד שהאחרות כללות דימויים ייצוגיים.
תיאוריה וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סינכרומיזם מבוסס על הרעיון שצבע וצליל הם תופעות דומות ושאפשר ל"תזמר" את הצבעים בציור באותה דרך הרמונית שבה מלחין מסדר תווים בסימפוניה.[2] מקדונלד-רייט וראסל האמינו שעל ידי ציור בסולמות צבע, עבודתם החזותית יכולה לעורר את אותן תחושות מורכבות כמו המוזיקה. כפי שאמר מקדונלד-רייט, "סינכרומיזם פשוט פירושו 'עם צבע' כפי שסימפוניה פירושה 'עם צליל'." [3] התופעה של "שמיעת" צבע או שילוב של שני חושים או יותר, הייתה גם מרכזית בעבודתו של וסילי קנדינסקי, שפיתח "קומפוזיציות" משלו, באירופה בערך באותו זמן.
ה"סינכרומיות" המופשטות מבוססות על סולמות צבע, תוך שימוש בצורות צבע קיצביות עם גוונים מתקדמים. בדרך כלל יש להן מערבולת מרכזית "מתפוצצת" בהרמוניות צבע מורכבות. הסינכרומיסטים נמנעו משימוש בפרספקטיבה או קו רקיע, והסתמכו אך ורק על צבע וצורה כדי להתבטא.[4] מקדונלד-רייט וראסל היו בין מספר אמני אוונגרד שפעלו בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה והאמינו שהריאליזם באמנויות החזותיות הגיע לנקודת מיצוי. כדי להיות משמעותי בעולם המודרני, דרוש לנתק כל קשר לציור בהשפעת רעיונות ישנים יותר על פרספקטיבה ותוכן ספרותי או אנקדוטי.
העבודות הסינכרומיות המוקדמות ביותר היו דומות לציורים פאוביסטיים. הצורות הרב-צבעוניות של ציורי סינכרומיסטים גם דומות באופן רופף לאלו שנמצאו באורפיזם של רוברט וסוניה דלאוני. [5] עם זאת, מקדונלד-רייט התעקש כי סינכרומיזם הוא צורת אמנות ייחודית ו"אין לה שום קשר לאורפיזם וכל מי שקרא את הקטלוג הראשון של סינכרומיזם... יבין שצחקנו על אורפיזם".
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סינכרומיזם פותח על ידי סטנטון מקדונלד-רייט ומורגן ראסל בזמן שלמדו בפריז בתחילת במאה ה-20. [6] ב-1907 חקר סטנטון מקדונלד-רייט את רעיונותיהם של מדעני אופטיקה כמו מישל-יוג'ין שברול, הרמן פון הלמהולץ ואוגדן רוד על מנת לפתח עוד את תורת הצבע המושפעת מהרמוניות מוזיקליות. [7] אחר כך, בין השנים 1911 ל-1913, שניהם למדו אצל הצייר הקנדי פרסיבל טיודור-הארט, שתאוריית הצבעים שלו חיברה בין איכויות של צבע לאיכויות של מוזיקה, כמו טון לגוון ועוצמה לרוויה. [8] כמו כן השפיעו על מקדונלד-רייט וראסל האימפרסיוניסטים, סזאן ומטיס עם הדגשת הצבע שלהם על פני הרישום. בנוסף לקוביסטים והאימפרסיוניסטים, מקדונלד-רייט וראסל קיבלו השראה גם מאמנים כמו אמיל ברנרד, ופול גוגן על חקריהם הייחודיים של תכונות הצבע והשפעותיו. [9] ראסל טבע את המונח "סינכרומיזם" ב-1912, בניסיון מפורש להעביר את הקשר בין ציור למוזיקה.
הציור הסינכרומיסט הראשון, "הסינכרומי של ראסל בירוק", הוצג בסלון בפריז בשנת 1913. מאוחר יותר באותה שנה, הוצגה במינכן תערוכת הסינכרומיסטים הראשונה של מקדונלד-רייט וראסל. תערוכות התקיימו לאחר מכן בפריז באוקטובר 1913 ובניו יורק במרץ 1914. מקדונלד-רייט חזר לארצות הברית ב-1914, אך הוא וראסל המשיכו לצייר בנפרד סינכרומיות מופשטות.
הסינכרומיזם נותר בעל השפעה בקרב אמנים גם בשנות העשרים של המאה הקודמת, אם כי התקופה המופשטת גרידא שלו הייתה קצרה יחסית. סינכרומיות רבות של סוף שנות ה-10 וה-20 מכילות אלמנטים ייצוגיים. עם זאת, בשום זמן לא השיגו מקדונלד-רייט או ראסל את רמת ההצלחה הביקורתית או המסחרית לה קיוו כשהציגו את הסינכרומיזם לארצות הברית. רק לאחר מותו של ראסל ומאוחר בחייו של מקדונלד-רייט פנתה תשומת לב המוזיאונים והמדע להישגיהם המקוריים ביותר. ציירים אמריקאים אחרים שהתנסו בסינכרומיזם כוללים את תומאס הארט בנטון (1889–1975), אנדרו דסבורג (1887–1979), פטריק הנרי ברוס (1880–1936) ואלברט הנרי קרהביאל (1873–1945). [10]
הדיון המורחב המוקדם ביותר בסינכרומיזם הופיע בספר Modern Painting: Its Tendency and Meaning (1915) מאת וילארד הנטינגטון רייט. רייט היה עורך ספרותי ומבקר אמנות ואחיו של סטנטון מקדונלד-רייט, והספר נכתב בחשאי על ידי סטנטון. הוא סקר את תנועות האמנות המודרניות הגדולות ממאנה ועד לקוביזם, שיבח את עבודתו של סזאן (אז לא ידוע יחסית בארצות הברית), השפיל את "המודרניים הפשוטים" כמו קנדינסקי והפוטוריסטים וניבא עידן מתקרב בו הפשטת הצבע תחליף את האמנות הייצוגית. סינכרומיזם מוצג בספר כנקודת השיא באבולוציה של המודרניזם. וילארד הנטינגטון רייט מעולם לא הודה שהוא כתב על עבודתו של אחיו .[11]
ניתן למצוא שלוש התייחסויות נוספות לסינכרומיזם: בקטלוג מאת גייל לוין שליווה תערוכה נודדת גדולה שארגן מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית ב-1978, "סינכרומיזם והפשטה אמריקאית, 1910–1925". בקטלוג של מרילין קושנר עבור תערוכת מורגן ראסל משנת 1990 - "בצבע, מיתוס ומוזיקה: סטנטון מקדונלד-רייט וסינכרומיזם" מאת וויל סאות', קטלוג-ביוגרפיה שפורסם בשילוב עם תערוכה ב-2001. לוין וסתאות' הם שני היסטוריונים אמנותיים האחראים להפניית תשומת לב אקדמית וציבורית לתנועת הסינכרומיזם - תנועה שלעיתים קרובות תפסה מקום מינורי בספרי הלימוד לתולדות האמנות של המאה העשרים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Roberts, Norma J. (ed.), The American Collections, Columbus Museum of Art, 1988, p. 94
- ^ Hughes, Robert. American Visions: The Epic History of Art in America. New York: Knopf, 1997.
- ^ "Stanton Macdonald-Wright: Modern Synchromism"
- ^ Miyasemervekaplan. "Art Movements: Synchronism". Art Movements
- ^ Hughes, Robert. American Visions: The Epic History of Art in America. New York: Knopf, 1997.P 348
- ^ Will South's Color, Myth, and Music: Stanton Macdonald-Wright and Synchromism is the principal book-length study of the movement and its history.
- ^ "Synchromism | art movement". Encyclopedia Britannica.
- ^ South, Will. Color, Myth, and Music: Stanton Macdonald-Wright and Synchromism. Raleigh: North Carolina Museum of Art, 2001.
- ^ Synchromism: Abstract Painting Style, www.visual-arts-cork.com
- ^ Donald T. Ryan, Jr., Albert Henry Khrebiel (1873–1945): American Impressionist, Muralist, and Art Educatior
- ^ Loughery, John. Alias S.S. Van Dine. New York: Scribners, 1992.P 94-97
