סעד מן הצדק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סעד מן הצדק הוא סיוע הניתן על ידי בית משפט שלא בהתאם לדין, מטעמי צדק.

המשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט הישראלי ישנם מספר מקרים בהם יינתן סעד מן הצדק:

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק אינו יכול לשבת כערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין הרבניים והתערבותו בפסיקה שלהם מוגבלת למקרים בהם נפל בהחלטתם פגם ממשי כדוגמת חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי. במקרה שאינו אחד מהמקרים האלה, הבג"ץ אינו יכול להתערב בהחלטה של בית הדין הרבני אלא אם נדרש סעד מן הצדק - במקרה בו העניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר.[1]

סמכות בית משפט השלום לתת סעד מן הצדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכות מיוחדת הוענקה לבית משפט השלום בתביעות פינוי נגד דיירים מוגנים, להושיט לדייר המפר את תנאי השכירות (ומאבד את זכאותו לשכירות מוגנת) "סעד מן הצדק", שמקורו בדיני היושר במשפט האנגלי. משמעות מתן סעד זה, היא כי בניגוד להוראות החוק, לא יפונה אותו שוכר מהמושכר על אף ההפרה של הסכם השכירות או של הדין שהוא ביצע. הסעד ימנע את פינויו של השוכר מהמושכר, חרף קיומה של עילת פינוי נגדו.

"סעד מן הצדק" זה מעוגן בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר "ניתן לדמותו למעין חנינה שלמה המוחקת את העבירה"[2]. סעיף 132 לחוק הגנת הדייר קובע:

"(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו" .

הושטת הסעד היא למעשה הליכה לפנים משורת הדין לקראת הדייר, במקרה בו שקילת האינטרסים של בעלי הדין במאזני צדק - מטה את הכף לטובת הדייר המפר.

סעד מסוג זה ניתן רק לדיירי דירת מגורים, אשר בית המשפט אינו רוצה לגרשם מביתם על אף הפרת החוזה וניתן רק פעם אחת (לעתים נדירות ביותר דייר שחוזר ומפר את החוזה מקבל את הסעד פעם שנייה, וכן ידוע מקרה בו הוענק הסעד בפעם השלישית; הבקשה הרביעית באותו מקרה נדחיתה בערעור אשר הוגש בבית המשפט העליון[3]). הסעד אינו ניתן לבתי עסק השוכרים מושכר בשכירות מוגנת.

סעד מן הצדק נחשב כתרופה יוצאת דופן, אשר איננו מופעל בדרך השגרה. סעד זה בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים, ופניו בעיקר אל הנסיבות האישיות של הדייר המוגן.

"הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק בסוגיה זו של הגנת הדייר הוא איפוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא, לעומת חומרת מצב הפרת החוק מאידך גיסא: שקילה זו נעשית על-פי כל הנסיבות, הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה, והסעד מן הצדק יינתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע - ולא די בפחות מכך - שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה. בנוסף למידת חומרת ההפרה יש לבוא חשבון גם, כי עצם זכותו של הדייר המוגן להמשיך לגור במושכר אינה מכוח ההסכם שבינו לבין בעל הבית, שהרי מועד הסכם השכירות כבר בא לקצו, אלא מכוח ההגנה, שהעניק לו המחוקק, והמחוקק הקפיד וקבע, באילו תנאים מעניק הוא לדייר הגנה זו. ועוד מקובל הוא בפסיקתו של בית - משפט זה, מטעמים של מדיניות סוציאלית, שיש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר עם דייר של דירה, באשר לעניין זה האחרון מדובר בקורת גג מעל לראשו.

– פסק דין מרכוס[4]

מראי מקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדוגמה: בג"ץ 10662/05, ישיבת שמרות כהונה נ' בית הדין הגדול לערעורים בירושלים ואח', בג"ץ 10386/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (ניתן ביום 11.11.05); בג"ץ 7914/05 חיימוביץ נ' בית הדין הרבני הגדול (ניתן ביום 25.8.05).
  2. ^ השופט י' כהן בע"א 300/71, משה קטן נ' אברהם ארוילי, פ"ד כ"ו (2) 796, בעמ' 808).
  3. ^ רע"א 3692/07, ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל ואח'
  4. ^ ע"א 417/79, יעקב מרכוס נ' צבי המר ואח', פ"ד ל"ז (2) 337 ,עמ' 353- 354.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.