בית המשפט הגבוה לצדק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Emblem of Israel.svg
הממשל בישראל
נשיא המדינה
ראובן ריבלין
ממשלת ישראל - הממשלה ה-34
ראש הממשלה
בנימין נתניהו
ממלא מקום ראש הממשלה
לא מונה באופן רשמי
היועץ המשפטי לממשלה
אביחי מנדלבליט
הכנסת - משכן הכנסת
יושב ראש הכנסת
יולי אדלשטיין
חבר הכנסת
ועדות הכנסת
חוקי יסוד
בתי המשפט בישראל
בית המשפט העליון
נשיאת בית המשפט העליון
מרים נאור
בית המשפט הגבוה לצדק
המשפט בישראל
הבחירות בישראל
מפלגות בישראל

שיטת הממשל בישראל
פוליטיקה בישראל
הפרדת הרשויות בישראל
יחסי החוץ של ישראל

פורטל - הממשל בישראל

בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) הוא אחד מהתפקידים אותו ממלא בית המשפט העליון במדינת ישראל. במסגרת זו דן בית המשפט בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. בסמכותו של בג"ץ לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק, ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. מעמדו של בג"ץ, סמכויותיו ודרכי פעולתו הם בין מאפייניו הייחודיים של המשפט בישראל.

סמכותו של בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכויותיו של בג"ץ מוגדרות בחוק יסוד: השפיטה בסעיפים 15(ג) ו 15(ד):

Cquote2.svg

סעיף 15(ג): בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.

סעיף 15(ד): מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק -

(1) לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;
(2) לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין - להימנע מלפעול;
(3) לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין - למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים - לדון בעניין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין;
(4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהייתה לו; ואם לא הייתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.
Cquote3.svg

בית המשפט העליון מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט נמוכים ממנו בהיררכיה של מערכת המשפט, אך אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי דין שמחוץ להיררכיה זו, כגון בית הדין הרבני ועל חלק מההחלטות של בית הדין לעבודה. עם זאת, ניתן לעתור לבג"ץ נגד החלטות של בתי דין אלה, כאשר נפל בהן פגם מהותי, ההופך אותן לבלתי סבירות ביותר. פעמים רבות דוחה בג"ץ עתירות כאלה המוגשות בפניו, בנימוק שאינו מהווה ערכאת ערעור‏[1], אך במקרים המעטים יחסית שבהם דן בג"ץ לגופן של עתירות כאלה, קורה לעתים שהוא הופך על פיה את החלטת בית הדין.

בין נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק התקיימה מחלוקת משפטית בשאלת היחסים בין בית הדין לעבודה לבג"ץ. גולדברג, כקודמו בר-ניב, ראה את בית הדין הארצי לעבודה כערכאה עליונה בנושאים הנדונים בו‏[2]. ברק, לעומתו, התיר עתירות לבג"ץ נגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה‏[3].

בהתייחס להחלטות בתי דין רבניים מנה בג"ץ את המקרים הבאים שבהם יראה מקום להתערב‏[4]:

  • ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות
  • ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי
  • ישנה בהכרעה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי
  • מצב בו נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר.

הפולמוס סביב גבולות סמכותו של בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט קבע ב-1970 כי "האזרח הבא לקבול על החלטה או פעולה של רשות ציבורית אינו חייב עוד להראות, לעניין זה, כי אותה החלטה או פעולה פוגעת בזכות שלו"‏[5]. למרות זאת, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 נקטו בתי המשפט מדיניות זהירה ומצמצמת כשנתבקשו להתערב בהחלטות גופי שלטון. ב-1970 עתרו חיילים במילואים נגד שר הביטחון בשל הפטור שהוענק לאברכים משירות בצה"ל. העתירה נדחתה בנימוק ש"לא הצליחו העותרים לבסס זכות עמידה, אשר מצדיקה דיון בבית-משפט זה בנושא שעל-פניו נראה כבלתי-שפיט"‏[6].

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 אימץ בג"ץ מדיניות של ביטול החלטות מנהליות גם כשהתקבלו לפי סמכות שבחוק, במקרים שבהם סבר שההחלטות לוקות בחוסר סבירות קיצוני‏[7]. בנוסף הרחיב בג"ץ את זכות העמידה ופתח את דלתותיו בפני עותרים ציבוריים כדוגמת האגודה לזכויות האזרח וההתנועה למען איכות השלטון בישראל, בניגוד לתפיסה הקודמת לפיה רק מי שנפגע אישית רשאי להגיש עתירה לבג"ץ. "זכות העמידה" שימשה בעבר ככלי מרסן, והיא זכורה מן העתירה להעמיד לדין את לאה רבין, אשר נדחתה על הסף בטענה שמגיש העתירה לא נפגע אישית, ועל כן אין לו זכות עמידה[דרוש מקור].

אהרון ברק ואחרים קשרו את השינויים לשינויים דומים שהתרחשו בפסיקה במדינות מערביות אחרות‏[8]. הנשיא מאיר שמגר הצביע על שינוים בפסיקה האנגלית, בהקשר לשינוי עמדתו בעניין זכות העמידה‏[9].

תחת הנהגתו של הנשיא אהרן ברק אימץ בג"ץ את הגישה המכונה אקטיביזם שיפוטי, שיצרה מצב שבו "בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו"‏[10]. לכך מצטרפת המהפכה החוקתית, שגם אותה הוביל ברק, ולפיה פסקאות ההגבלה שבשני חוקי יסוד, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו בשנת 1992, מאפשרת לבתי המשפט לבטל חוקים שעומדים לדעתו בסתירה לחוקי היסוד. בנוסף, גם חוקים שקדמו לחוקי היסוד ואינם כפופים לפסקאות ההגבלה, פורשו לפי עיקרון המידתיות: הסמכות המוקנית בהם לפגיעה בחירויות הפרט כפופה לכך שהפגיעה אכן צפויה להוביל להשגת המטרה, שלא יהיה ניתן להשיגה באמצעות פגיעה פחותה יותר, ושיש יחס ראוי בין חומרת הפגיעה לבין גודל התועלת. במקרים שבהם סברו שופטי בג"ץ כי החלטה של גורמי הממשל אינה ממלאת תנאים אלה הם פסלו אותה.

יש שטענו כי התערבותו של בית המשפט העליון בשיקול דעתה של הרשות המבצעת והסמכות שנטל לעצמו לבטל חוקים של הכנסת מהווים פגיעה משמעותית בדמוקרטיה, משום שהכנסת והממשלה נבחרו בבחירות דמוקרטיות, בניגוד לשופטים. עוד יש הטוענים שהתערבות זו פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות ובשלטון החוק, המסמיכים את הכנסת והממשלה לפעול בתחומי סמכותם. מנגד, המצדדים באקטיביזם השיפוטי טענו כי הוא מאזן את כוחו של השלטון ומעניק הגנה רחבה יותר לזכויות הפרט. עוד הם טענו כי תפקיד בית המשפט העליון, בין השאר, למתוח ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת[11][12].

בג"ץ סופג ביקורת בחוגים שאינם מרוצים מפסיקותיו, ומבקשים להגבילו ולצמצם חזרה את מרחב שיקול הדעת שלו, או לשנות את שיטת מינוי השופטים כך שבנושאים חוקתיים הוא ידון בהרכב ייצוגי יותר. לעתים תוקפים אנשי ימין את בג"ץ על פסקי-דין שבעיניהם יש בהם לסייע להשגת מטרות השמאל. במיוחד יש המוטרדים מהמגבלות שמטיל בג"ץ על פעולתה של מערכת הביטחון בעקבות עתירות של פלסטינים ועמותות המייצגות את ענייניהם. ביטוי קיצוני לכך בא בדבריו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שאמר לאחר חתימת הסכם אוסלו שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם". מאידך, לעתים תוקפים אנשי שמאל את בג"ץ על כך שלדבריהם הוא מקבל כמעט תמיד את עמדות מערכת הביטחון, גם כאשר יש בכך פגיעות חמורות בזכויות האדם[13].

גבולות סמכותו של בג"ץ מעסיקים לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את המשפטנים. ויכוח ציבורי התעורר סביב הסכמתו של בג"ץ לדון בעתירה נגד מינוי של דני חלוץ לרמטכ"ל. דוגמה לכך הם דבריה של פרופ' רות גביזון:

אם אכן גס לבו של חלוץ במותם של אזרחים אגב פעולות צבאיות – לא ראוי שיהיה קצין בכיר בצה"ל. טוב שקמה זעקה, וטוב שהאלוף הסביר למה התכוון. עתירה לבג"ץ נגד מינויו היא עניין אחר לגמרי. העובדה כי בית המשפט דרש מן האלוף להסביר את עצמו פעם נוספת נראית, שוב, כהכנסת דיון ציבורי חשוב לתוך מסגרת שאינה הולמת. ההחלטה מי יהיה סגן רמטכ"ל אינה צריכה להיחתך בבית המשפט הגבוה לצדק על סמך התבטאויות פומביות שנויות במחלוקת‏[14].

עוד נטען כלפי בג"ץ שבעקבות "המהפכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג אהרון ברק, נטו שופטי בג"ץ לפסוק לפי ערכיהם ותפישותיהם ולא לפי החוק שחוקקה הכנסת[15]. היו שטענו כי בג"ץ פועל כ"דיקטטורה שיפוטית"‏[16].

אופן פעולתו של בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתירה עשויה להיות מוגשת כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה (הממשלה, משרדי הממשלה, פקידי ציבור, הכנסת וכדומה), שלדעת העותר עומדים בסתירה לעקרונות הצדק או לחוקי המדינה.

רק מיעוטן של העתירות לבג"ץ מתקבלות. למרות שבג"ץ הוא הערכאה הראשונה לדיון בעתירות, הוא ממעט לעסוק בבירורים עובדתיים, ובמחלוקות לגבי העובדות הוא נוטה לקבל את עמדת המשיבים. מספרן הרב של העתירות מטיל עומס על שופטי בית המשפט העליון. בעקבות זאת הוקמו בתי משפט לעניינים מנהליים, במסגרת בתי המשפט המחוזיים. בתי משפט אלה הוסמכו לדון בחלק מהעניינים שטופלו בעבר בבג"ץ, כגון עתירות נגד רשויות מקומיות ופעולות האכיפה שהן מוסמכות לנקוט.

תנאי סף לקבלת סעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיקת בית המשפט העליון פותחו במהלך השנים מספר תנאי סף שבהם צריך העותר לעמוד על מנת שבית המשפט יעניק לו סעד. עם זאת, מאז שנות ה-80 מסתמנת מגמה של היחלשות תנאי הסף.

  • זכות עמידה - על מנת לקנות זכות עמידה נדרש העותר לבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בעבר נקבע בפסיקה כי עניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה:

"במקום שהעותר מסתמך לעניין מעמדו, אך [=רק] על הטענה כי החלטת הרשות הציבורית פגעה באינטרס ציבורי-קולקטיבי, שיש לו עניין בו, ובלי שהוא טוען לפגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו, לא יכיר בית המשפט, על פי הרגיל, בזכות עמידתו ולא יזקק לעתירתו."

– השופט אגרנט בבג"ץ 287/69 שמחה מירון נ' שר העבודה
כך שימשה זכות העמידה במשך שנים רבות כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל. דוגמה: תביעות כנגד דחיית שירות בצבא לבחורי ישיבות, שזכו לדיון בשנות ה-90 של המאה ה-20, נדחו על הסף בשנות ה-70 בגלל היעדר זכות עמידה. אולם, בתהליך הדרגתי הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. תחילתו של התהליך היה בקביעת סייגים לעקרון זכות העמידה, בפסקי דין מוקדמים. כך למשל בבג"ץ שמחה מירון שצוטט לעיל, הביע השופט ויתקון את דעתו כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה: "עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו".
בשנות התשעים הוקלה עוד יותר הדרישה לזכות העמידה וכבר נאמר על ידי שופטי בית המשפט העליון בריש גלי כי גם נזק כוללני לתובע נחשב לעילה מספקת להגשת עתירה.

"בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו."

– השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת
עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית.
  • פנייה מוקדמת - בטרם פנייה לבג"ץ על העותר לפנות לרשות כנגדה בכוונתו לעתור ולאפשר לה להשיב לפנייתו. בהיעדר פנייה מוקדמת עשויה העתירה להידחות ללא כל בדיקה נוספת על ידי בג"ץ. בג"ץ גם דורש שיינתן לרשות די זמן להגיב ולהתייחס לפנייה המוקדמת ואינו נוהג להתערב בלוח הזמנים שקובעת הרשות לטיפול בפנייה. עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה רק חודש אחרי הפנייה המוקדמת נדחתה על הסף בגלל אי מיצוי הפנייה המוקדמת‏[17]. הפנייה המוקדמת חייבת להיעשות על ידי העותר עצמו, והוא אינו יכול להסתמך על פניות קודמות של אחרים שפנו באותו עניין‏[18]. הפנייה המוקדמת נדרשת לכלול "מיצוי הליכים", כלומר שימוש בכל אמצעי הערעור העומדים בפני העותר, לפני הפנייה לבג"ץ. במקרה בו עותרת טענה שהיא פנתה לבג"ץ ולא לערעור בגלל לוח הזמנים קצר והחשש שהמתנה לתוצאות הערעור לא תאפשר פנייה בזמן לבג"ץ, דחה השופט יורם דנציגר את העתירה וכתב שלכל הפחות היה על העותרת לצרף לעתירה את כתב הערעור שעתיד היה להיות מוגש ביחד עם הצהרה על כוונה להגיש את הערעור‏[19].
  • שיהוי - תנאי סף זה הוא מעין תמונת ראי של תנאי הסף בדבר "פנייה מוקדמת". על העותר לפנות לבג"ץ מיד לאחר שהעניין הופך אקטואלי (אך לאחר שביצע פנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק). עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג"ץ, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה כנגדה מבוקש הסעד, יביא לדחיית העתירה. במיוחד, "כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר, שאם לא כן תלקה הפנייה בשיהוי". כך למשל, כאשר תשובת המדינה לפניית העותרים נתקבלה שבוע לפני הבחירות לרב העיר אשדוד והעתירה עצמה הוגשה ביום הבחירות, סירבה השופטת אסתר חיות להוציא צו ביניים נגד קיום הבחירות, כאשר אחת מנימוקיה הוא שיהוי‏[20].
  • סעד חלופי - בג"ץ יידחה עתירה מקום שהעותר יכול היה לקבל סעד בערכאה משפטית אחרת או במקום אחר.
  • היעדר ניקיון כפיים - העותר חייב לבוא לבג"ץ בידיים נקיות, לאחר שהציג בעתירתו את כל העובדות הרלוונטיות באופן אמיתי ומלא. ניקיון כפיים בא לידי ביטוי גם בהתנהגותו של העותר: נטילת החוק לידיים ועשיית דין עצמית יביאו לדחיית העתירה.

חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם‏[21].

כלל זה שימש את השופטים בעת דחיית העתירה של תושבי עמונה נגד הריסת תשעה בתים ביישוב, כאשר פורסם בתקשורת שהעותרים יתנגדו להריסת הבתים אם בית המשפט ידחה את העתירה. כלל זה שימש את בית המשפט גם במקרה של נואף צבח אשר עתירה שנייה שלו לבג"ץ נגד גירושו מן הארץ, נדחתה על הסף בגלל שלא עמד בסיכום בעקבות העתירה הראשונה שלו.
  • עניינים תאורטיים - בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר מדובר במעשה עשוי, והסעד המבוקש הוא תאורטי בלבד. לפיכך, גם את טענות העותר נכונות העתירה עשויה להידחות מסיבה זו.
  • שימוש בלשון בוטה - עתירה המנוסחת בלשון בוטה עשויה להידחות ולו מטעם זה בלבד‏[22].

סדר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגשת העתירה, יערוך בדרך כלל בג"ץ בירור ראשוני בעניינה. אם נראה לבית המשפט שיש בעתירה ממש, יינתן בעתירה צו על תנאי, שבו נדרשת הרשות לנמק את צעדיה או את מחדליה שנגדם הוגשה העתירה. אם תיכשל הרשות במתן נימוק משכנע לצעדיה, יוציא בג"ץ צו מוחלט, האוסר ביצוע צעדים אלה או המורה לרשות לפעול באופן מסוים.

לעתים מלווה הדיון בעתירה בצו ביניים מטעם בית המשפט, האוסר על הרשות לשנות את המצב הקיים בצעדים בלתי-הפיכים כל עוד מתנהל הדיון בעתירה. לדוגמה: בעת דיון בעתירה שנועדה למנוע הריסה של בית, מורה צו ביניים שלא להרוס את הבית עד לסיום הדיון בעתירה; ללא צו כזה, תוכל הרשות להרוס את הבית, והדיון בבית המשפט יהפוך חסר תועלת.

סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק נקבע בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, ובנהגים שהשתרשו. בתיק טיפוסי, סדר ההתרחשויות הוא כדלקמן:

  • אתחול העתירה – קרי הגשת בקשה למתן צו על תנאי – על ידי העותר. (סעיפים 1–4 לתקסדבג"ץ)
    • הבקשה מובאת תחילה בפני שופט יחיד; זה רשאי לתת צו על תנאי, להורות על הזמנת העותר לפניו, או להעביר את הבקשה להרכב תלתא (הרכב של שלושה שופטים). (סעיף 5 לתקסדבג"ץ)
      • הועברה הבקשה להרכב תלתא, רשאי ההרכב לדחות את העתירה על הסף (במקרה כזה ניתן להטיל הוצאות על העותר), לתת צו על תנאי, או להורות על הזמנת העותר לפניו (דהיינו, לכנס דיון בבקשה). (סעיפים 5–6 לתקסדבג"ץ)
        • היה וכונס דיון בבקשה, רשאי בית המשפט (אך אינו חייב) לזמן גם את המשיב לדיון. במקרה כזה, על המשיב להגיש גם תגובה בכתב לעתירה, לפני הדיון. אם בית המשפט הרשה זאת, רשאי העותר להגיש תשובה לתגובת המשיב. (סעיף 7 לתקסדבג"ץ)
          • אם (לאחר או ללא דיון) נתן בית המשפט צו על תנאי, השאלה כעת היא האם יהפוך לצו מוחלט (קבוע). בשלב זה, רשאי המשיב להגיש תצהיר תשובה לצו על תנאי. (סעיפים 8–10 לתקסדבג"ץ)
            • בשלב זה, העותר והמשיב רשאים, כל אחד, למסור אל הצד השני דרישת פרטים נוספים באשר לתצהיר התשובה או לעתירה. אם הצד השני לא מסר את הפרטים הנוספים בתוך תקופת הזמן הקבועה בתקנות, יכול הצד הדורש לפנות לבית המשפט ולבקש שיצווה על הצד השני למסור את הפרטים. לאחר שקיבל אחד מהצדדים את הפרטים מן הצד שנגדו, הוא רשאי לתת תצהיר נוסף לעניין פרטים נוספים. (סעיפים 11–13 לתקסדבג"ץ)
            • הדיון בדבר הפיכתו של צו על תנאי לצו מוחלט מתקיים בפני הרכב שופטים. לפני הדיון, כל צד מגיש עיקרי טיעון, הכוללים בצורה תמציתית את טענותיו של כל צד, בנקודות שהוא רשאי לטעון על פי הצו על תנאי. בדיון עצמו נוכחים שני הצדדים, והם רשאים לתת בו הצהרות בעל פה, ולחקור נגדית את המצהירים של הצד השני. (סעיפים 14–18 לתקסדבג"ץ)
              • כעבור תקופה נוספת, ייתן בית המשפט פסק דין.
          • בית המשפט יכול לתת צווי ביניים ככל שיראה לנכון. (סעיף 19 לתקסדבג"ץ)

ניתן לעיין בתיקים באמצעות מנגנון הצגת התיקים של בית המשפט העליון, אשר מספק פירוט של כל הדיונים, ההודעות וההחלטות בתיק נתון.

החלטות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מהחלטותיו של בג"ץ השפיעו במידה רבה על צביונה של המדינה. דוגמאות להחלטות כאלה:

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התגברות המעורבות של בג"ץ בהתאם לאקטיביזם השיפוטי נכנס לשיח הציבורי דיון במה שנקרא "מבחן בג"ץ" - "האם פעולה מסוימת של השלטון תפסל בעתירה לבג"ץ?" ומוסדות השלטון נמנעים מלכתחילה מלבצע פעולות שיש סיכוי גבוה שייפסלו על ידי בג"ץ או כפי שהדבר מכונה - "לא יעמדו במבחן בג"ץ". כך למשל, המדינה בחרה את האמצעים שננקטו כנגד אלג'זירה תוך לקיחה בחשבון של "מבחן בג"ץ"‏[23]; בלשכת השר לביטחון פנים הסבירו את אי ההיענות לבקשת ראש הממשלה למנוע צעדה של אנשי ימין בסילוואן בכך ש"היועץ המשפטי לא חשב שזה יעבור מבחן בג"ץ"‏[24]; השר אביגדור ליברמן ביקש מאנשי משרדו לבחון האם התניית השתתפות בקורס צוערים בשירות צבאי ולאומי תעמוד במבחן בג"ץ‏[25]. בהתאם לכך, ההשפעה של בג"ץ חורגת בהרבה מההחלטות עצמן בכך שהחלטות שונות לא הגיעו לידי עתירה בפני בית המשפט שכן כבר בתהליך קבלת ההחלטות שוקללה עמדת בית המשפט כפי שנראתה על בסיס פסיקות קודמות, על מנת למנוע את התערבות בג"ץ מלכתחילה‏[26].

מחאה נגד בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב הציבור החרדי והדתי קיימת תחושת ניכור כלפי בג"ץ, בשל פסקי-דין המובילים לתוצאה השונה לעתים מהשקפת עולמם הדתית.‏[27] הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון, שנערכה בשנת 1999, ובעצרות ענק שליוו למאסר את הורי עמנואל בשנת 2010, שעיקרו המרכזי היה מחאה נגד מה שנתפס על ידם כהתערבות פסולה של בג"ץ במהות החינוך החרדי.

נגד תיקונים לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) הוגשו שלוש פעמים עתירות לבג"ץ, שפסל בשלושת המקרים חלקים מתיקונים אלה. לאחר התיקון השלישי, שבא בעקבות שתי הפסילות הקודמות, פסק בג"ץ באוגוסט 2015 שמרבית הוראות החוק צולחות את מבחן החוקתיות, אך קיצר את התקופה המרבית להחזקה במרכז השהייה הנקובה בתיקון זה לשנים-עשר חודשים, וקבע ששוהים השוהים במרכז השהייה ביום מתן פסק הדין שנים-עשר חודשים או יותר ישוחררו ממנו לאלתר‏[28]. בעקבות כך יצאו תושבי דרום תל אביב, שראו עצמם נפגעים מפסק הדין, להפגנות נגד בג"ץ‏[29].

ביולי 2015 פסק בג"ץ כי יש להרוס בניינים לא חוקיים בבית אל, למרות שהמדינה פועלת להכשרתם. בעקבות כך ובעקבות דו"ח של עמותת רגבים[30] שטען כי הפסיקות מוטות בצורה עקבית נגד יהודים בלבד קמה מחאה שקראה "די לגזענות של בג"ץ" במסגרתה היו הפגנות בירושלים ועל כביש 60[31] והתקיימה קריאת מגילת איכה מול בג"ץ בתשעה באב[32].

לאחר פסק הדין התבטא חבר הכנסת מוטי יוגב בחריפות נגד בג"ץ‏[33]. בעקבות כך יצא היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין להגנת בג"ץ‏[34]. באוקטובר אותה שנה, לאחר שבג"ץ עיכב הריסת בתי מחבלים יצא חה"כ יוגב פעם נוספת בביקורת על בג"ץ, ואליו הצטרף שר התיירות, יריב לוין[35].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוגמה: בג"ץ 8018/09
  2. ^ מנחם גולדברג, "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה", הפרקליט ל"ח
  3. ^ אהרן ברק, "ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית - היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה", הפרקליט ל"ח
  4. ^ בג"ץ 10223/09
  5. ^ בג"ץ 287/69 שמחה מירון נ' שר העבודה
  6. ^ בג"ץ 40/70 נגד שר הביטחון
  7. ^ זאב סגל"ץ יתערב רק אם יגלה חוסר סבירות קיצוני בהחלטת היועץ המשפטי , באתר הארץ, 1.977887
    מיכל טמיר, על חוקתיות ועל סבירות: בעקבות בג"ץ 5636/01 בקמן נ' שר העבודה והרווחה, הפרקליט נ, תשס"ח
  8. ^ בג"ץ 910/86, סעיף 18. שופט בית המשפט העליון אלפרד ויתקון ציין כבר ב-1976 כי "בשנים האחרונות ניכרת בעולם, הנטייה לפתוח את שערי בית-המשפט לכל דורש: בג"ץ 763/75 רסלר נגד שר האוצר
  9. ^ בג"ץ 852/86 שולמית אלוני ואחרים נ' שר המשפטים, ויליאם נקש
  10. ^ פרופ' דפנה ברק=ארז
  11. ^ בגצ 306/81 שמואל פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, ניתן ב-30 ביולי 1981
  12. ^ בג"ץ 910/86 זאב קוסין נגד שר הביטחון
  13. ^ "בג"ץ הוא אחת הרגליים המרכזיות שעליהן עומד הכיבוש" - ראיון עם מיכאל ספרד, באתר גלובס, 11 ביוני 2010
    ורד לוי-ברזילי, אצלי זה פוליטי, נקודה, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2005
  14. ^ רות גביזוןדן חלוץ ובג"ץ, באתר ynet‏, 29.11.2004
  15. ^ קובי נחשוני, רוב הישראלים: בג"ץ פוסק בעיקר נגד הדת, באתר ynet‏, 7 ביולי 2010
    יהונתן ליס, יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין: בג"ץ מסכן את יכולת קיומנו, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011
    בן דרור ימיני, שופטי בג"ץ עוקפים את הדמוקרטיה, באתר nrg‏, 9 בספטמבר 2008
    פרופ' אומן נגד בג"ץ: "הבעיה החמורה ביותר של מדינת ישראל", מעריב השבוע, 25 בנובמבר 2014.
  16. ^ אנו חיים בדיקטטורה של בג"ץ, באתר ערוץ 7, 9 ביוני 2008
    יובל יועז, ‏ח"כ לוין: "קבוצה רדיקלית שמאלנית שולטת בביהמ"ש העליון", באתר גלובס, 1 בינואר 2012
    זאב גלילי, האם בג"ץ הוא גם השופט, גם המחוקק וגם המבצע, מקור ראשון
  17. ^ בג"ץ 10143/09
  18. ^ בג"ץ 9074/09
  19. ^ בג"ץ 7569/10
  20. ^ ע"א 2219/92 שפירא ליבאי נ' מפלגת העבודה הישראלית, צוטט ב-בג"ץ 1917/10 - א'
  21. ^ בג"ץ 17/06 מונה צבח ואחרים נגד שר הפנים
  22. ^ בג"ץ 2880/10, פסק דין מיום ד' באייר התש"ע
  23. ^ ברק רבידקטאר ניתקה יחסים, ישראל בתגובה מקשה על אל-ג'זירה, באתר הארץ, 3 בפברואר 2009
  24. ^ צעדת הימין תתקיים כמתוכנן, באתר ערוץ 7, 24 באפריל 2010
  25. ^ שלמה צזנה, ‏דרושים: צוערים אחרי שירות, באתר ישראל היום, 25 באוגוסט 2009
  26. ^ בהתאם לשיטת התקדים, מאפיין זה נכון לכל פסיקותיו של בית המשפט העליון, לא רק בשבתו כבג"ץ, ובמידה רבה נכון גם לגבי פסקי דין של ערכאות נמוכות יותר, המובאים בחשבון בידי מקבלי ההחלטות.
  27. ^ קובץ וידאו ערוץ הכנסת - ישראל אייכלר: בג"ץ הוא אויב הציבור ושופטי בג"ץ מפרי חוק, 17.4.16, ערוץ הכנסת ביוטיוב, 17 באפריל 2016.
  28. ^ בג"ץ 8665/14 טשומה נגה דסטה ואחרים נגד הכנסת ואחרים, ניתן ב-11 באוגוסט 2015
  29. ^ דנה ירקצי‏, הפגנת זעם בדרום תל אביב: "השכונות מלאות במסתננים, מורחים אותנו", באתר וואלה! NEWS‏, 12 באוגוסט 2015
  30. ^ דו"ח חדש מוכיח: בג"ץ מפלה לרעה את עתירות הימין, באתר רגבים.
  31. ^ 8 נעצרו בהפגנות נגד הריסת הבתים בבית אל, באתר בחדרי חרדים.
  32. ^ אלירן אהרון, ‏מגילת איכה וקינות מול בג"ץ - וידאו, באתר ערוץ 7, 25 ביולי 2015.
  33. ^ איתמר אייכנר וטובה צימוקי, ח"כ יוגב מהבית היהודי: להרים את כף הדחפור על בג"ץ, באתר ynet‏, 29 ביולי 2015
    זאב קם, ח"כ יוגב: "לעלות על בג"ץ עם טרקטור D9", באתר nrg‏, 29 ביולי 2015
  34. ^ טובה צימוקי ואיתמר אייכנר, וינשטיין: "אין לערער על הלגיטימיות של ביהמ"ש", באתר ynet‏, 29 ביולי 2015
  35. ^ אריק בנדר, ‏הסערה הפוליטית בעקבות המתקפה החריפה של ח"כ מוטי יוגב על בג"ץ, באתר מעריב השבוע, 22 באוקטובר 2015