עבדות בקנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החוק למניעת הגעתם של עבדים ולהגבלת תקופת החוזים לשירות בפרובינציה, האספה המחוקקת של קנדה עילית, 1793

העבדות והסחר בבני אדם בקנדה התקיימו בתקופות בשונות בקנדה, החל מהעמים והקבוצות האתניות הראשונות שהתיישבו במדינה, ודרך תקופת האימפריה הצרפתית והבריטית ששלטו בקנדה לאורך השנים.

מבחינת גודל התופעה, נדמה כי מספרם של העבדים באוכלוסייה היה קטן מאוד ביחס למספרם בארה”ב ובשאר הקולוניות ברחבי יבשת אמריקה. כך לדוגמה, בחלקים הקנדים בשליטת האימפריה הצרפתית (מונטריאול, קוויבק, טרואה-ריבייר) מספרם של העבדים הסתכם בכמה מאות בלבד בשנת 1767.[1]

בשנת 1833 קיבלה האימפריה הבריטית החלטה על ביטול העבדות וסחר בבני אדם בתחומי האימפריה, וכך גם בקנדה החלה חקיקה למניעת עבדות והקלות לעבדים. ראשי ערים ואזורים הצהירו על תמיכתם בביטול העבדות. במהלך המאה ה-19 אפשרה קנדה ליותר מ-75,000 עבדים אמריקאים לברוח לתחומה ולהתחיל חיים חדשים כאנשים חופשיים. קנדה הייתה מקלט לעבדים שנמלטו מרדיפות בארצות הברית, ורבים מהעבדים בתחומה תיארו אותה בעדויותיהם כ"גן עדן לעבדים".[2]

עבדות בקרב האומות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים, החל מתחילת התיישבות העמים הקנדים הראשונים בשנת 1000 לפנה"ס, הייתה קיימת עבדות וסחר בעבדים. ייבוא עבדים תמורת תשלום מהאזור של ארה”ב היה נהוג עוד בתקופות הקדומות של קנדה. עבדים היו מורישים לצאצאיהם את סטטוס העבדות, כך שילד לעבד שנשבה במלחמה היה גם הוא עבד של אותם הבעלים. עד שנות ה-70 של המאה ה-20 עדיין ניתן היה לראות את ביטויי העבדות שהועברו בירושה, בחלקים בקנדה. עד שנת 1632, עוד טרם השליטה של הקולוניות הצרפתית והבריטית, הקבוצות ההיידה (Haida) וטלינגיט (Tlingit), אשר היו ידועות ביחסיהן האכזרי כלפי עבדים.[3]

עבדות תחת השלטון הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבדות בקנדה תחת השלטון הצרפתי נהפכה נפוצה החל משנות ה-80 של המאה ה-17, אם כי קיים תיעוד של העבד הראשון שהובא ממדגסקר על ידי שיירה בריטית כבר בשנת 1628. העבדים הוטבלו ודתם הומרה לנצרות קתולית.[4]

בעלות על עבדים לא הוכרה באופן רשמי בחוק עד שנת 1709 בה נכנע השלטון ללחץ הפקידים שעסקו בסחר בבני אדם והעביר חוק אשר הפך את הסחר בעבדים לחוקי.[5] רוב העבדים תחת הטריטוריה הצרפתית היו ילידים קנדים, אך בתחילת שנות השמונים של המאה ה-17 ניסה פרנסואה רוט ד'אוטואיל (בצרפתית: François Ruette d'Auteuil), התובע הכללי של הקולוניה, לקבל אישור ממלך צרפת לייבא עבדים ממוצא אפריקאי מהקריביים. תחילה ניסיונותיו לא צלחו בטענה שהאקלים הקר בקנדה איננו מתאים לעבדים הללו. בסופו של דבר האישור התקבל בשנת 1688. מספר העבדים האפריקאים נשאר קטן לעומת העבדים הילידים גם לאחר קבלת האישור והרישומים מראים כי היו 11 עבדים אפריקאים בלבד בין השנים 1689-1709.[6]

העבדים נסחרו בשווקים, הועברו בירושה או ניתנו כתרומה. מחירו של עבד נקבע לפי גילו, מינו, מצבו הבריאותי וכישוריו, והעבדים האפריקאים נחשבו לחזקים ומובחרים יותר ולכן היו יקרים מהעבדים הילידים. מחירו של עבד יליד נע בין 120–750 ליבר (המטבע הנהוג בקנדה הצרפתית) בעוד שמחירו של עבד אפריקאי יכול היה להגיע עד ל-2400 ליבר.[7]

הקודקס השחור 1742, מוצג ממוזיאון ההיסטוריה של נאנט

מעמדם החוקי של העבדים - הקודקס השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודקס השחור, סט החוקים המגדירים את זכויותיהם וחובותיהם הן של בעלי העבדים והן של העבדים חוקק בשנת 1685 על ידי מלך צרפת, לואי ה-14. בתחילה החוק לא חל על הטריטוריות הצרפתיות בקנדה אך הוא הותאם לכך בשנת 1724.[8]

החוק הגדיר את העבדים כרכושם של בעליהם ולא כבני אדם בעלי זכויות אזרח. עקב כך העבדים לא יכלו לחתום על חוזים, להעיד, להחזיק באדמות או להישפט. אם עבד ביצע פשע כלשהו, בעליו נשא באחריות ונדרש לשלם פיצויים על הנזק, ואם לא יכול היה לעמוד בתשלומים העבד היה נלקח ממנו. לבעלים הייתה זכות להכות או לקשור את העבד אך החוק אסר עליו להטיל מום או להרוג את העבד.

בצד החובות, על בעל העבדים היה לדאוג לאוכל, בגדים ומחסה הולם לעבדיו, וכן לדאוג לעבדים החולים, הנכים והזקנים. כל העבדים הוטבלו ודתם הומרה לנצרות קתולית, עיסוק בכל דת אחרת היה מנוגד לחוק. נישואים בין שני עבדים היו חייבים לקבל את אישור בעליהם ולא הוכרו ללא אישור כזה. ילדים שנולדו לזוג עבדים היו עבדים גם כן והיו שייכים לבעליה של השפחה שילדה את הילד. אם שני עבדים נשואים היו שייכים לאותו בעל אסור היה למכור אותם בנפרד. בנושאי יחסים בין עבדים לאנשים חופשיים החוק קבע כי מעמד של ילד שנולד כתוצאה מיחסי תערובת יקבע לפי אימו, כלומר ילד שנולד לאישה חופשייה ועבד יהיה חופשי, וילד שנולד לשפחה וגבר חופשי יהיה עבד.[9]

תנאי המחיה של העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדים אפריקאים היו נרכשים בדרך כלל לפני גיל 13 משום שערכם של עבדים בוגרים יותר היה יורד במהירות. גם העבדים הילידים היו נרכשים בגילאים צעירים על מנת להקטין את הסיכוי שינסו לברוח. תוחלת החיים הממוצעת של העבדים הייתה כ-32 שנה (תוחלת חיים דומה לתוחלת החיים של כלל האוכלוסייה באותן שנים)[10] וטקסי הקבורה שלהם נערכו באופן זהה לטקסי הקבורה של אנשים חופשיים.[7] העבדים חיו בתנאים דומים לאלה של מהגרים, למרות מעמדם הנחות הם קיבלו מידה מסוימת של איכות חיים וחופש לעומת העבדים שחיו בקולניות הדרומיות יותר. הסבר אפשרי לכך הוא העובדה שמרבית העבדים חיו בבתיהם של בעליהם שהיו בני המעמד הגבוה, ולעיתים קרובות הם גרו ביחד עם משרתים אחרים שהיו חופשיים ותנאי המחיה שלהם היו זהים. חלק מהעבדים הועסקו במשימות של תחזוקת משק הבית כמו ניקיון, בישול, וכיבוס הבגדים. חלקם האחר הועסקו כחקלאים אשר טיפלו בשדות ובמשק החי. עבדים שהיו שייכים לבעלים שגרו בערים הועסקו בנוסף כספרים, טבחים, מלחים, צורפים, מפעילי מכונות דפוס ואף תליינים. כמאה עובדים שוחררו על ידי בעליהם בנסיבות לא ידועות במסגרת ה-Manumission (שחרור בצרפתית) שהיה שם לפעולה של שחרור עבד מבעליו. מעשה זה קרה כאשר בעלים של עבד החליטו לשחררו לחופשי כתגמול על התנהגותו ושירותו הטוב. מעמדו של עבד ששוחרר היה זהה למעמד של אזרח צרפתי, והוא נהנה מכל הזכויות הנגזרות מכך. רוב העבדים החופשיים המשיכו לעסוק במקצוע שרכשו בזמן היותם עבדים גם לאחר שחרורם. אולם, השחרור לא היטיב עם כל העבדים וחלקם הידרדרו לחיים של קבצנות, נוודות או חיי פשע.[8]

עבדות בקנדה תחת השלטון הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדליון הרשמי של האגודה הבריטית נגד העבדות. העבדות והסחר בבני אדם בקנדה הושפע רבות ממדיניות הממלכה הבריטית כלפי הנושא.

חוזה פריז שנחתם ב-1763 סיים פורמלית את העימות בין הבריטים לצרפתים בצפון אמריקה והעביר לידי הבריטים את השטחים שהיו תחת שליטה צרפתית בקנדה. אף על פי שעבדות בטריטוריה הכבושה הייתה קיימת כבר אז, אף סעיף בחוזה פריז לא עסק בסוגיה.

באזורים הבריטים של קנדה, במאות ה-17 וה-18, עבדות הייתה מונח שהתייחס רובו ככולו לעבדים שחורים שחיו באזורים אלו. על פי רישומים מאותה תקופה היו 104 עבדים בלבד במחוז נובה-סקוטיה שבקנדה, ואכן ניתן לומר כי העבדות באזורים הבריטים של קנדה הייתה מינורית עד 1783. החל משנה זו, חל גידול אשר נבע בעיקרו משינויים ביחס השלטונות לאחזקת עבדים. בשנת 1783 נאמנים קנדים היגרו לקנדה מארצות הברית ויחד איתם ייבאו כ-2,000 עבדים נוספים: 1,200 לאזור נובה סקוטיה, 300 לקנדה התחתית ו-500 לאונטריו. בשנים 1713–1815 חיו באי קייפ ברטון 418 עבדים.[11] 7 שנים מאוחר יותר, באונטריו שבקנדה, נכנס לתוקפו חוק המאפשר הגירה, תוך הבטחה כי העבדים השייכים למהגר יישארו רכושו באופן פורמלי, במה שנתן ביטוי לתפיסה חדשה שהביאה לצמיחת העבדות במדינה. ואולם, ממדי התופעה נותרו מינוריים לעומת המושבות הדרומיות יותר.

כיוון שלא נראה שהיוו איום על אדוניהם, העבדים אף הורשו ללמוד לקרוא ולכתוב, נישואיהם הוכרו בחוק, ובנוסף קיבלו תמיכה ועידוד להמרת דתם לנצרות.[12] בתקופת המהפכה האמריקאית, 1765-1783, עבדים שחורים רבים חצו את גבולות ארצות הברית אל קנדה. חלקם היו חופשיים וחלקם שימשו עדיין כרכוש של אמריקאים. אזור נובה סקוטיה, לו היסטוריה עשירה של מאבקים בין הבריטים לצרפתים, הושפע רבות מהיחס של הממלכה הבריטית, ובעיקרה אנגליה וסקוטלנד, לעבדות. אמנם עד 1833 הייתה עבדות בממלכה הבריטית, אך בעיקר מחוץ לאנגליה וסקוטלנד. בריטניה של אותה תקופה החלה בחקיקת חוקים לביטול סחר באנשים ולהפסקת העבדות, ותפיסה זו חלחלה גם לאזורים בשליטת בריטניה בקנדה. בשנים 1817–1822, הגיע גל העבדים המהגרים הראשון לקנדה עילית, והתיישב באזור נהר דטרויט. צ'ארלס סטיוארט, קצין בריטי, דיווח שכ-150 עבדים שחורים הגיעו לאזור, וסטיוארט תמך בהתיישבות מבחינה ביטחונית.

בקוויבק אשר בדרום מזרח קנדה, נשיא בית המשפט העליון, חוקק סדרת חוקים בשנים 1796–1798, אשר הגבילו את בעלי העבדים ביכולתם להכריח את העבד לשרת אותם. חוקים אלה היו הראשונים בקנדה, שעסקו בסוגיית העבדות, לפני החקיקה המחמירה יותר באונטריו. חוקים אלה אמנם לא אסרו עבדות, אך הם בהחלט מימשו את מטרתם. כתוצאה מכך, עבדים החלו לברוח מבעליהם בתוך קנדה – אך לא רק. עבדים רבים מארצות הברית היגרו לתחומי קנדה בעקבות החוקים המגינים עליהם. הגירה גדולה לקנדה העילית, החלה כאשר הגוף המחוקק בקנדה ביטל את העבדות בשנת 1793. החל מתקופה זו, הפרובינציה הפכה ליעד העיקרי לפליטי עבדות. רבים מהעבדים האמינו כי אזור זה של קנדה הוא הבטוח ביותר בשבילם.[13]

מעבר לעובדה כי החוקים לא אסרו איסור גורף על קיום עבדות, הם גם לא היו ניתנים לאכיפה, היות שהענישה עליהם הייתה קלה באופן יחסי. עם זאת, מונק, נשיא בית המשפט העליון בפרובינציה, הצהיר כי יחמיר ככל יכולתו על מנת לממש את מטרת החקיקה ולצמצם ביטויי עבדות במדינה.[14] על היחס המתנגד לעבדות בדרום מזרח קנדה, יכול להעיד הסירוב בו נתקלה ממשלת ארה”ב כאשר ביקשה את הסגרת עבד אשר ברח מתחומיה לתחומי קנדה, ובמחוז הוחלט שלא להסגירו לארה”ב בטענה כי הסגרה תתאפשר אך ורק אם העבירה שבוצעה אינה חוקית גם בתחומי קנדה. בשנת 1788, פרסם ג'יימס דרומונד, מאמר ראשון מסוגו המסתייג מעבדות ודורש חירות לעבדים במדינה ובנוסף מבקר את בעליהם של העבדים. אלן וילסון תיאר זאת כ"נקודת ציון חשובה בדרך לחירות אישית במדינה". נשיאי בית המשפט העליון בנובה-סקוטיה, סאמסון סולטר, ותומאס אנדרו לומיסדן, היו בעלי תפקיד משמעותי בהענקת חירות ונגד העבדות בפרובינציה. באותן השנים (1780–1810) היו שלושה ניסיונות לחוקק חוקים התומכים בעבדות, אשר נפסלו בהליך חקיקתם.[15] חברת סיירה לאון, הוקמה על מנת לתת מענה לאפריקאים, חלקם מארצות הברית, חלקם מקנדה, ששימשו כעבדים והגיעו לנובה סקוטיה. החברה הייתה אחראית ב-1792, על הקמת התיישבות באזור סיירה ליאון, של כ-1,200 עבדים שחורים, אשר נמלטו מארצות הברית, והיו זקוקים לסיוע בעקבות מזג האוויר הקשה בנובה סקוטיה. תנועות התנגדות לעבדות החלו להתגבש גם בצפון קנדה, לאחר מקרי אלימות מצד בעלים כלפי עבדיהם. אחד המקרים היה המקרה של קלו קלואי ב-1793, אשר התנגדה נחרצות להתעללות מצד המחזיק בה, והמקרה הוביל לחקיקה נגד עבדות באזור אונטריו שבמרכז מזרח קנדה. החקיקה למניעת עבדות במדינה הייתה עמוסה בהתנגדויות מצד בעלי אינטרסים, ואולם בשנת 1793 נחקק חוק האוסר לחלוטין יבוא של עבדים חדשים, ומגביל את העבדות על ילדים הנולדים לעבדים באונטריו. זהו החוק היחיד שנחקק בפרובינציה זו ואכן הצליח למגר את תופעת העבדות באופן גורף, למרות ניסיונות מעטים של ייבוא עבדים נוספים למדינה. "הכרזת ביטול העבדות", ב-1833, על ידי בריטניה, הביאה למיגור סופי וחוקתי של עבדות בכל שטחי הממלכה המאוחדת ובהם שטחי קנדה בשליטה בריטית. בשנים 1830–1840 אוכלוסיית קנדה עילית גדלה וב-1835 אף נפתחה הכנסייה האפיסקופלית האפריקנית המתודיסטית הראשונה, באונטריו.[2]

באותה תקופה בלטה קנדה בהתבדלותה מארצות הברית והמושבות שקדמו לה ביחסה לעבדות. הבדל זה נובע ממספר נימוקים. ראשית, השליטה הבריטית באזורים נרחבים של קנדה לאורך ההיסטוריה, והסתייגותה של בריטניה מעבדות הביאו לכך שגם בקנדה התייחסו לעבדות כבעיה אשר צריכה להסתיים. "עם אנטגוניזם של הממלכה המאוחדת כלפי עבדות, די ברור למה שחורים קיבלו יחס הוגן בקנדה".[14] אפשרות נוספת היא הרצון הקנדי להתבדל מארצות הברית. "הרבה קנדים דוברי אנגלית התנגדו לעבדות בשל העובדה שעבדות וסחר באנשים נקשר באמריקאים.[14] בנוסף, בגלל תנאי מזג האוויר בקנדה, עונת עבודת האדמה הייתה קצרה, והתוצרת הייתה מצומצמת. לכן, לא הייתה חשיבות כלכלית משמעותית לפועלים ועבדים, בניגוד לארצות הברית. לכן, ייתכן והייתה לקנדה קרקע נוחה יותר להילחם נגד עבדות וסחר בבני אדם ולמען המוסר.

נרטיב עבדות (Slave narrative)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון ספרותי אשר לקחו בו חלק אלפי עבדים לשעבר המתארים את חייהם כעבדים תחת אדמות הממלכה המאוחדת, ובהן קנדה. מתיאורים אלה ניתן להסיק על ממדי העבדות והיחס כלפיה באותה תקופה: ויליאם הארוורד (William Howard): "גדלתי במחוז בולטימור (Baltimore), והייתי עבד מלידה עד גיל 27. אז התחלתי לעבוד למחייתי, ללכת לכל מקום שאחפוץ. קנדה זה המקום הטוב ביותר שראיתי בחיי. אני יכול להרוויח הרבה יותר כסף מכל מקום אחר. העבדים השחורים שהגיעו לקנדה חרוצים, בעלי מוטיבציה גדולה להתקדם וחיובים מאוד. אני אף מכיר כמה שהפכו לבעלי בתים ואדמות."[2] הנרי ויליאמסון: "אני הגעתי ממדינת מרילנד, שם הייתי עבד מילדות עד גיל 33 בעיירה קטנה... האחרים שהלכו עימי התפזרו באזורים שונים בקנדה. שמעתי שמקימים בקנדה בתי ספר וכנסיות עבורינו.. חלק מחבריי אף נהיו דוקטורים, עורכי דין, אנשי עסקים.."[16]

לאחר ביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1834, טורונטו הייתה העיר השלישית בגודלה באזור הימות הגדולות. לכן, כלכלתה דרשה כוח עבודה רב. הביקוש הזה לעבודה הוביל לכך שטורונטו הפכה יעד נחשק לעבדים שחורים להגיע ולמצוא לעצמם מקור פרנסה. בעקבות כך, אוכלוסיית השחורים גדלה והלכה בטורונטו. קהילות שחורים החלו לקום ולתמוך בעצמם, ללא תלות באחרים. ציטוט של אזרח קנדי, היטיב לבטא את השיפור באיכות חיי העבדים השחורים שהגיעו לקנדה: "השחורים מבקשים הכי מעט תרומות, ונראים משגשגים וחרוצים".[13]

בשנת 1926 הוקמה 'ועידת העבדות' על ידי חבר הלאומים, על מנת לקדם חקיקה לביטול של ביטויי העבדות וסחר בבני אדם בעולם, ובשנת 1953 הצטרפה קנדה לוועידה.

קנדה כיעד הגירה לעבדים נמלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה להנצחת מסילת הרכבת המחתרתית, בוינזידור, אונטריו

בשנת 1787, לאחר דיונים סוערים, הוחלט לאפשר עבדות בארצות הברית. בנוסף, הוחלט להחיל על עבדים נמלטים את חוק העבד הנמלט, המחייב להשיב אותם לבעליהם המקוריים. החלטה זו הייתה הבסיס לפעולות ההימלטות הגדולות של עבדים בארצות הברית בשנים 1793 ו-1850, במה שהפך את ארצות הברית לטריטוריה של "ציד עבדים" וחיפוש אחר עבדים נמלטים. כתוצאה מכך, קנדה הפכה למפלט בעבור אותם עבדים אשר ברחו מבעליהם וראו בקנדה "גן עדן לעבדים", שכן ב-1793 הוחלט בקנדה להוקיע את העבדות וב-1834 העבדות בקנדה צומצמה לממדים קטנים. בשנים 1810–1850 כ-100,000 עבדים ברחו ממדינות הדרום בצפון אמריקה לאזורים הצפוניים בהם לא הייתה עבדות ולקנדה. בניגוד לקנדה, רבים מתושבי מדינות הצפון באמריקה לא היו מוכנים לעזור לעבדים הנמלטים היות שיחולו עונשים כבדים עליהם אם ייתפסו, בהתאם לחוק העבד הנמלט.[2] לכן, קנדה הפכה ליעד האידיאלי בעבור הבורחים. קנדה ממש היוותה מקום סימבולי אשר עבדים שחורים היו לומדים עליו. מייצגת את הארץ המובטחת בעיניהם, ונמצאת בהישג ידם. רבים מהעבדים הנמלטים עשו זאת בסיועה של מסילת הרכבת המחתרתית, ארגון לסיוע לעבדים להימלט מעבדות.

המתנגד הגדול והידוע ביותר לעבדות בקנדה היה ג'ורג' בראון, עורך 'טורונטו גלוב', העיתון החשוב ביותר בפרובינציה. ואכן, החל מהקמת העיתון ב-1844, הפיץ בראון את משנתו והתנגדותו לעבדות, ובכך השפיע רבות על פעילות ארגוני אנטי-עבדות. משפחתו הקרובה של בראון, הייתה הגרעין של ארגונים אלה. הבדל חשוב בין אמריקה לקנדה בעניין העבדות, הייתה העובדה כי בקנדה לא היה קיים לובי התנגדותי אמיתי כנגד ארגוני האנטי-עבדות. דבר זה איפשר להם להתבטא ללא שום התנגדות ולייצר רגישות כלפי הנושא ביתר קלות. דמויות קנדיות בולטות היו להוטות לתמוך ולאפשר לקנדה להוות מקום בטוח בעבור העבדים הנמלטים. ובכל זאת, קיימות טענות כנגד התואר שקיבלה קנדה כ"גן עדן לעבדים", אשר אינו משקף את התנאים שהיו לעבדים שחורים בקנדה בפועל. השחורים בקנדה חיו בקהילות סגורות: בתי הספר היו נפרדים, שחורים ולבנים הלכו לכנסיות שונות, עבדו בנפרד, וככלל קשרים חברתיים היו בין שחורים לשחורים ובין לבנים ללבנים. על פני השטח הוצגה קנדה כמדינה המאחדת בין המעמדות, ואולם בפועל הקהילה השחורה והקנדים חיו בנפרד.[2] רבים מהעבדים השחורים שבחרו להגיע לקנדה היו בעלי יכולות וניסיון עבודה. הם היו לכן יכולים להתחרות עם העובדים הלבנים, ובנוסף הציעו את עצמם לעבודה במחיר מופחת. דבר זה יצר עוינות מצד העובדים הלבנים.[17]

בתחילת המאה 19, מיד אחרי עליית העבדים השחורים המהגרים מארצות הברית, תושבי קנדה הלבנים החלו לדרוש בתי ספר נפרדים ושירותים נוספים אשר יופרדו מהאוכלוסייה החדשה שהצטרפה אליהם. העיירה דרסדן כונתה בפי הלבנים "NiggerHoel" כיוון שהיוותה מקום התיישבות עבור העבדים. הומור על בסיס גזע החל להיות מושרש בעיתונות. נשים שחורות הואשמו בעליית הזנות במדינה. באזורים מסוימים בקנדה חל איסור על שחורים לרכוש דירה. התפיסה החדשה בקנדה הייתה כי הקהילה השחורה ההולכת וגדלה היא מקור הצרות במדינה. עיתון Montreal Gazzette אף הצהיר כי יש להעביר את המתיישבים השחורים לסיירה לאון.[14]

עדויות וסיפורים אישיים של עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פייר היה אחד העבדים הראשונים לגביהם יש תיעוד במסמכים רשמיים. בשנת 1690 הוא התאשפז בבית הבית החולים פעמיים בין השנים 1690–1692 וכך הופיע שמו במסמכי בית החולים. הוא היה עבד ילידי שנתפס באזור אלינוי של ימינו ושהוא היה שייך למיסיון הישועי של קוויבק.[10]
  • מארי יואכים (בצרפתית: Marie-Joachim) הייתה שפחה ילידה שהייתה שייכת לסוחר עשיר ממונטריאול בשם יוליאן טרוטיאר (בצרפתית:)julien Trottier dit Desrivieres). היא הובאה למונטריאול בסביבות השנה 1712 אך הופיעה לראשונה במסמכים הרשמיים רק ב-1725 בגיל 22 עקב מעורבותה במשפט פלילי. היא הואשמה בגנבת סחורה מבעליה במטרה להביא אותם למאהבה הצרפתי. היא הורשעה במעשים וגזר דינה היה ששתי ידיה יכרתו, אך במקום זאת היא נמכרה לבעלים אחרים מקוויבק סיטי שם הייתה שפחה בביתו. היא מתה לאחר מספר שנים בסוף שנות העשרים לחייה.[10]
  • מארי מרגריט (בצרפתית: Marie-Marguerite) הייתה שפחה השייכת למארק-אנטואן חוארד דה דורמיקורט (בצרפתית: Marc-Antoine Huard de Dormicourt), קצין חיל הים מקוויבק סיטי. היא הופיעה ברשומות בשנת 1740 כשאר תבעה חופש מאדונה. משפטה הצית ויכוח בתוך האוכלוסייה בקנדה הצרפתית, משום שקראה תיגר על חוקיות העבדות. בסופו של דבר ערעורה לא התקבל והיא נשלחה לעבוד במטעי הסוכר באיים הקאריביים. [11] שרלוט בארב (בצרפתית: Charlotte-Barbe) הייתה שפחה השייכת למושל צרפת החדשה, שארל דה לה בוישה (בצרפתית: Charles de la Boische, Marquis de Beauharnois). היא הופיעה ברשומות כאשר מתה בגיל 9 בלבד בנסיבות לא ידועות. המושל החזיק ביותר מעשרים עבדים ושפחות בזמן כהונתו.[10]
  • מארי ג'וזף אנג'ליק (בצרפתית: Marie-Joseph Angélique) הייתה אחת מהשפחות המוכרות ביותר בצרפת החדשה. בזמן היותה בהיריון היא הואשמה בהצתת ביתה של בעליה כמעשה נקם. היא הועמדה לדין, הורשעה והוצאה להורג. השאלה האם היא באמת ביצעה את הפשע בו היא הואשמה מוטלת כיום בספק, ותשובה חד משמעית כנראה לא תימצא לעולם.[18]
  • מארי לואיס (בצרפתית: Marie Louise) הייתה דמות משמעותית לעבדים השחורים בטריטוריות הצרפתיות בקנדה, במיוחד ב-Île-Royale (בעברית איל רויאל, אי בצפון מזרח קנדה שהיה תחת שליטה צרפתית). היא הייתה האישה השלישית ששוחררה באי זה. ב-21 בינואר 1754 היא נשאה ללואי קוסטארד (בצרפתית: Louis Coustard) שהיה גבר צרפתי בן 25. הוא היה הצרפתי הראשון לשאת אישה שחורה באי. לפני נישואיה היא ילדה 7 ילדים שהפכו לעבדים. לאחר נישואיה היא ילדה שני ילדים היו חופשיים משום שירשו את הסטטוס של אביהם.[19]

עבדות מודרנית וסחר בבני אדם בקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1926 הוקמה 'ועידת העבדות' על ידי חבר הלאומים, על מנת לקדם חקיקה לביטול של ביטויי העבדות וסחר באנשים בעולם, ובשנת 1953 הצטרפה קנדה לוועידה. הצטרפות קנדה לוועידה היוותה הצהרה ליחס לסחר באנשים ועבדות, אך דווקא בשנים הללו מספר מקרי הסחר באנשים עלה, וביקורת רבה הושמעה כלפי המחוקקים על מדיניות אי הטיפול בתופעה. בשנת 2007, בפרובינציית קנדה הבריטית, שבמערב קנדה, הוקם 'המשרד למאבק בסחר בבני אדם'. בשנת 2012, נשלח למאסר של 9 שנים ראש ארגון הפשיעה Domotor-Kolompar, לאחר שנשפט על סחר ב-20 בני אדם שיובאו מהונגריה ועבדו בשביל ארגונו ללא תשלום תוך ניצול והפרה של החוק. בשנה זו, נבנתה תוכנית לאומית למלחמה בסחר בבני אדם בקנדה, על ידי ממשלת קנדה. בהמשך השנה הוקמה ועידה לפיתוח מדיניות כנגד סחר בבני אדם בקנדה. בשנת 2015 פורסם כי מספר מקרי הרצח של נשים ילידיות, הנקשרות על פי כלי התקשורת לסחר באנשים, הוא 16% מסך מקרי הרצח בנשים בקנדה, בעוד חלקן באוכלוסייה הוא 4% בלבד. 

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The people of New France, Univ. of Toronto Press, 2003, עמ' 86
  2. ^ 1 2 3 4 5 Reese, Renford, Canada: The Promised Land for U.S. Slaves, The Western Journal of Black Studies
  3. ^ Kenneth M. Ames, Slaves, Chiefs and Labour on the Northern Northwest Coas, World Archaeology, Vol. 33, No. 1, The Archaeology of Slavery (Jun., 2001)
  4. ^ Cooper, Afua, The Untold Story of Canadian Slavery and the burning of Old Montreal, Toronto, Canada: HarperPerennial, 2006
  5. ^ Ordinance by intendant Raudot on the subject of slavery in Canada, 13 April 1709
  6. ^ Rushforth, Brett., Bonds of alliance: Indigenous and Atlantic Slaveries in New France, Chapel Hill: University of North Carolina Press, 2012
  7. ^ 1 2 Trudel, Marcel, Deux siècles d'esclavage au Canada, Montreal: Éditions Hurtubise inc, 2004
  8. ^ 1 2 Slavery, virtual museum of new france
  9. ^ The "Code Noir"
  10. ^ 1 2 3 4 Brett Rushforth and Andrew Kahn, NATIVE AMERICAN SLAVES IN NEW FRANCE
  11. ^ Ken Donovan, Slavery and Freedom in Atlantic Canada's African Diaspora, Acadiensis: Journal of the History of the Atlantic Region, 2014, עמ' 109-115
  12. ^ AN ACT TO PREVENT THE FURTHER INTRODUCTION OF SLAVES, uppercanadahistory
  13. ^ 1 2 Hill, Daniel, The Freedom-Seekers: Blacks In Early Canada, Stoddart, 1992
  14. ^ 1 2 3 4 Winks, Robert, The Blacks in Canada: A History, McGill-Queen's Press – MQUP, 1997
  15. ^ Cahil, Barry, Slavery and the Judges of Loyalist Nova Scotia
  16. ^ Reynolds, David, John Brown, Abolitionist: The Man Who Killed Slavery, Sparked the Civil War, and Seeded Civil Rights, Vintage, 2006
  17. ^ REESE, RENFORD, Canada: The Promised Land for U.S. Slaves, The Western Journal of Black Studies 35
  18. ^ Beaugrand-Champagne, Denyse, The Trial of Marie-Josèphe-Angélique, Montréal: Libre Expression, 2004
  19. ^ Donovan, Kenneth, Slaves and Their Owners in Ile Royale, 1713-1760, Acadiensis, 1995
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עבדות_בקנדה&oldid=38075943"