עבדות בארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עבדות התקיימה בארצות הברית מאז הקמת האיחוד ב-1776, ועוד קודם לכן בשלוש עשרה המושבות. בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית נאסרה העבדות בחוקה בשנת 1865.

העבדות בארצות הברית הייתה מוסד חוקי שבו בעלי עבדים קנו ומכרו בני אדם כסחורה. מעמדו של אדם כעבד בארצות הברית היה נכפה עליו ביום היוולדו.[1] מוסד זה סחר בעיקר בני אדם ממוצא אפריקני והחל לפעול בתקופה הקולוניאלית הבריטית. עבדות הייתה קיימת באמריקה הבריטית מראשית המאה ה-17 והייתה חוקית בכל שלוש עשרה המושבות בזמן הכרזת העצמאות בשנת 1776. העבדות נאסרה בחוק במספר מדינות בסופה של מלחמת האזרחים בשנת 1865.

עבדות היא מצב שבו אדם נמצא בבעלותו ותחת מרותו של אדם אחר. עבדים נחשבו על פי החוק כרכוש ונשללו מהם רוב הזכויות הנתונות בידי אנשים חופשיים. עבדים רבים נקלעו למצב זה בדרכים שונות. הדרך השכיחה ביותר להפוך לעבד ברחבי העולם היא כשבוי מלחמה. לעיתים בתכנון, כמעין תמריץ ללוחמים, או לחלופין כתוצר לוואי מקרי, כדרך לשעבד חיילי האויב או אזרחים. כמו כן, אנשים שועבדו כעונש על פשע או חוב ואחרים נמכרו לעבדות על ידי הוריהם או קרובי משפחתם בשל חובות או כדי להימלט מרעב. בנוסף, מכוח חקיקה עבדים רבים היו נולדו במעמד זה בשל היותם צאצאים של עבדים.[2]

לאורך ההיסטוריה התקיימו שני סוגים עיקריים של עבדות. הראשון והרווח יותר הוא העבדות הביתית. למרות שהעבד הועסק לעיתים גם בעבודות מחוץ לבית, עיקר עבודתו היה לשרת את האדונים בביתם ולדאוג לכל צורכיהם הפרטיים. הסוג השני הוא עבדות יצרנית שבה תפקידו של העבד הוא לייצר סחורות מסוגים שונים כגון גידולים חקלאיים או כריית מחצבים. במדינות הדרום בארצות הברית מרבית העבדים היו מן הסוג השני בשל אופי הכלכלה שהתפתחה באזורים אלו. במדינות הצפון מרבית העבדים היו מן הסוג הראשון.[2]

מפת אנימציה המתארת את המדינות שבהן נאסרה והותרה העבדות בארצות הברית בין השנים 1789 - 1861

הבאת העבדים מאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סחר העבדים האטלנטי

עבדים ממוצא אפריקני הובאו לראשונה לג'יימסטאון, וירג'יניה (Jamestown, Virginia) בשנת 1619 על סיפונה של ספינה הולנדית. עבדים אלו נלקחו כשלל מספינת עבדים ספרדית.[3] לאורך המאה ה-17 מתיישבים אירופיים בצפון אמריקה החלו לקנות ולייבא עבדים אפריקאים ככוח עבודה זול בתחומי חקלאות שונים.[2]

באמצע המאה ה-15 החל ייצוא העבדים מאפריקה. אומות אירופיות שונות החלו להתחרות בשוק העבדים הרווחי שבו שלטו בעיקר האנגלים וההולנדים. בתחילה, האירופים פשטו על משפחות לא חמושות וכפרים חסרי הגנה באפריקה כמקור עיקרי לכוח האדם. בשלב מאוחר יותר הם החלו להתמקח על עבדים וזהב בכפרים הסמוכים לחוף המערבי של היבשת. סוחרים אירופיים החלו להציב מושבות קטנות ומבוצרות בדרכים מרכזיות לאורך החוף. מושבות אלו נקראו "מפעלי העבדים" והן אויישו בסוכנים שנשאו ונתנו עם אפריקנים ועודדו אותם לארגן מסעות ציד-עבדים בתמורה לתשלום.[4]

מתוך ספרם של Schneider & Schneider 2014, Slavery in America, התמונה מתארת את נתיבי הסחר העיקריים לשינוע העבדים, חומרי הגלם שנוצרו מעבודתם והסחורות המוגמרות שנשלחו לאפריקה

בראשית 1636 תושבי צפון אמריקה החלו גם הם לשלוח ספינות לאפריקה על מנת לשנע עבדים למושבות הבריטיות במעין מסלול משולש - סחר משולש הידוע כסחר העבדים האטלנטי שפעלה החל מסוף המאה ה-16 ועד לראשית המאה ה-19. במסגרת מערכת זו הועברו עבדים, מטעני יבול ומוצרי תעשייה בין מערב אפריקה, לבין הקריביים או המושבות ביבשת אמריקה לבין המעצמות הקולוניאליות האירופאיות. משולש אחד היה יצוא עבדים מאפריקה לאמריקה, יצוא סוכר, טבק וכותנה מאמריקה לאירופה וייצוא מוצרי טקסטיל, רום, נשק ומוצרים מוגמרים אחרים מאירופה לאפריקה. משולש סחר נוסף היה העברת עבדים מאפריקה לאיים הקריביים ואמריקה הלטינית, העברת סוכר ודבשה ממרכז אמריקה לניו אינגלד ורום וסחורות אחרות שיוצאו מאמריקה הצפונית לאפריקה.

העבדים היו נחטפים בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעיתים נמכרו גם בידי בני משפחותיהם שעבורם אספקת העבדים הייתה דרך פרנסה עיקרית. העבדים הובלו בספינות בתנאים קשים מאד, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי סוחרים ברזילאים והולנדים. ההערכה היא כי למעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו ליבשת אמריקה, ובין 1.2 ל-2.4 מיליון מהם מתו במסע הקשה, ועוד מתו זמן קצר לאחר הגיעם לאמריקה. סוחרי עבדים מצפון אמריקה מעולם לא היו הדומיננטיים ביותר בשוק העבדים גם בשנות השיא של פעילותם בתחום. נתח השוק שהחזיקו האמריקנים עמד על כשישית מהעבדים שהובאו מאפריקה. יחד עם זאת, בין השנים 1725-1807 יותר מ-900 כלי שיט יצאו מרוד איילנד לחוף המערבי של אפריקה ונשאו על גבם יותר ממאה אלף עבדים.[4]

עבדות בשלוש-עשרה המושבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ראשית המאה ה-18 ייבוא עבדים אפריקנים למושבות שהפכו לימים לארצות הברית של אמריקה נתקל בקשיים משמעותיים. היקף הגידולים החקלאיים ושיעור התמותה הגבוה הובילו לצורך שהלך ועלה בייבוא עבדים. במהלך מרבית התקופה הקולוניאלית הבריטית עבדות התקיימה בכלל המושבות. בראשיתה של התופעה היא כללה עבדים לבנים ושחורים כאחד. בתחילה מוסד העבדות בארצות הברית לא היה קיים במשמעות המיוחסת לו היום, כאשר הן שחורים והן לבנים הועסקו בחוות החקלאיות ברחבי המושבות האמריקאיות, וזאת על תקן "משרתים לזמן מוגבל" (Indentured Servant). עם זאת, בעקבות תחילת גידולו של האורז במושבות, והצורך של החוות להתרחב לשם יעילות כלכלית, הלך וגבר השימוש דווקא בעבדים שחורים. בעקבות הרעת התנאים בחוות (בשל הגידול הדמוגרפי) ותמותה גוברת של משרתים לזמן מוגבל כתוצאה ממחלות מזהמות כגון מלריה, הלך ופחת זרם העובדים הלבנים שהגיעו למושבות. כמו כן, הלך וגבר הצורך של בעלי החוות בכוח אדם זול וצייתן, כדוגמת העבדים השחורים שנלקחו ממולדתם בכפייה.

עבדים במדינות הצפון בדרך כלל הועסקו כמשרתים ביתיים, כבעלי מלאכה וכפועלים ומרביתם הועסקו בערים. בשנת 1703 יותר מ-40% מבתי האב בעיר ניו יורק החזיקו בבעלותם עבדים. עם זאת, עבדים הועסקו גם בענפי תעשייה כגון נמלים, רציפים וחקלאות. מדינות הדרום פיתחו כלכלה אגררית התלויה כמעט לחלוטין בסחר תבואה. עקב טבעה של כלכלה זו ואופי העבודה הסיזיפי בעלי האדמות החזיקו בבעלותם מספר גבוה משמעותית של עבדים ביחס לצפון. עבדים בדרום הועסקו בעיקר בחקלאות, בחוות וגידולים של אורז, טבק, כותנה ועוד.[5]

בכמה מן המושבות הבריטיות נעשו ניסיונות לבטל את סחר העבדים הבין-לאומי עקב החשש שייבוא נוסף של אפריקנים עשוי לפגוע באוכלוסייה הלבנה, זאת בשל צמיחה דמוגרפית מואצת בקרב העבדים ביחס אליה. מלבד ג'ורג'יה כלל המושבות אסרו או הגבילו סחר בעבדים עד שנת 1774. בתקופה הקולוניאלית יובאו כ-350,000 עבדים לשלוש עשרה המושבות שהפכו עם השנים לארצות הברית. הם היוו פחות מ-5% מכ-12 מיליון העבדים שיובאו מאפריקה ליבשת אמריקה בתקופה הקולוניאלית. רוב רובם של האפריקנים המשועבדים הועברו למושבות הסוכר באיים הקריביים ובברזיל. בשל תנאי החיים הסבירים ביחס לאלו שבאמריקה הלטינית מספר העבדים במושבות גדל במהירות והגיע לכ-4 מיליון עד שנת 1860.[6]

במהלך הזמן, ובעקבות התהליך הכלכלי, גברו הקריאות מטעם בעלי החוות להעביר לידיהם את הסמכות הממשית על עבדיהם השחורים, קריאות שנענו לבסוף בסביבות שנת 1700 עם חקיקת "חוקי העבדות", אשר העניקו לבעלי החוות הלבנים סמכות כמעט מוחלטת כלפי עבדיהם השחורים. במהלך זמן זה גם פסק באופן סופי מוסד ה"עבדות הזמנית" אשר כלל גם לבנים (הם קיבלו חלקת אדמה והפכו לאזרחים שווי זכויות), והעבדות של השחורים בצפון אמריקה קיבלה תוקף חוקי, ובעקבותיו גם תוקף מוסרי, כאשר רבים מהמתיישבים החלו לחוש כי השחורים מטבעם "נועדו להיות עבדים".

עבדות וחוקת ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר יוזמי החוקה של ארצות הברית התכנסו בשנת 1787 כדי לתכנן רגולציות בין המערכת הפדרלית, המדינות (states) והאזרחים, הם כללו מספר סעיפים שבצורה עקיפה משמרים את מוסד העבדות. העבדות המשיכה להתקיים לעוד כשני עשורים, וייבוא עבדים עדיין לא הוצא מחוץ לחוק. סעיף 4 (Article IV) בחוקת ארצות הברית קובע את החזרתם של עבדים נמלטים לבעליהם, ואף קובע כי האיחוד יעזור למדינות הנאלצות להתמודד עם מרד עבדים. בועידת החוקה בשנת 1787 הוסכם על פשרה בין מדינות הצפון והדרום של ארצות הברית, שבא לידי ביטוי בסעיף 2.3. הסעיף עוסק בנושא – כיצד ייקבע מספר הנציגים של כל מדינה בקונגרס בבית הנבחרים. האדם השחור, או ליתר דיוק עבדים, הוגדרו כשווים שלוש-חמישיות מאדם חופשי, היות שנחשבו באותו הזמן בחלק מהמדינות לרכוש. מדינות הדרום של ארצות הברית הפעילו לחץ פוליטי על מנת לשמר את מוסד העבדות.[7]

בחוקת ארצות הברית לא היה מצוין כי אכן ניתן להחזיק בבני אדם כרכוש. הניסוח בחוקה מעורפל ועל כן לא ניתן למצוא מילים כמו "עבד" או "עבדות". סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים מסוימים..." (such persons) תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים. הסתירה בחוקה באה לידי ביטוי בכך שהיא מתייחסת לכלל האנשים ככאלה "שנולדו שווים וחופשיים" (All men are born free and equal).[8]

תנאי העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורה של עבדים אזוקים זה לזה במסעם לארצות הברית.

העבדים שהובאו לאמריקה מיבשת אפריקה סבלו במהלך מסעם מהלם, השפלה וסבל רב הכרוך באופן שבו נאזקו בשיירות לעיתים לתקופות ממושכות של כשישה חודשים או יותר. בזמן המסעות הם סבלו מקור, מחסור באוכל ומחלות. רבים מהזקנים והצעירים מתו במהלך המסע בים. במתקני הכליאה הזמניים בחוף רבים נוספים מתו כתוצאה מאוכל מקולקל, מים מזוהמים ותנאי תברואה ירודים. בשל הידיעה כי עיכוב בנמלים יוביל למחלות בקרב העבדים הכלואים, הונהג נוהל אשר לפיו הרגו את העבדים הראשונים שהראו תסמיני מחלות שנחשדו כמדבקות.[9]

היחס לעבדים בתחומי ארצות הברית השתנה בהתאם למספר תנאים, מקומות ותקופות. יחסי הכוח השחיתו בעלי עבדים לבנים רבים. אדונים ומפקחים הנהיגו לרוב עונשים פיזיים כדי לכפות עליהם את רצונם. עבדים היו נענשים בהצלפת שוט, כבילה, תלייה, הכאה, כליאה ועוד. העונשים לרוב נחשבו כתגובה לאי-ציות או הפרה של חוק, אך לעיתים התעללות פיזית נעשתה רק על מנת לבסס את מרותו ושליטתו של האדון או המפקח על העבדים.[10]

בשל יחסי הכוח בין האדון לעבד, השפחות היו בסיכון גבוה מאוד לאונס והתעללות מינית. עבדים רבים נאבקו כנגד תקיפות מיניות וכמה מצאו את מותם בדרך זו. הפרקטיקה של התעללות מינית בשפחות הייתה נטועה בחלקה בתרבות הפטריארכלית בדרום שהתייחסה לנשים שחורות כרכוש או כנכס. התרבות בדרום אכפה באדיקות את האיסור לקיים יחסים מיניים בין גברים שחורים ונשים לבנות בטענה שיש לשמור על טוהר הגזע. אולם, בסוף המאה ה-18 ריבוי העבדים ה"מעורבים" וצאצאיהם הראו כי הגברים הלבנים ניצלו מינית באופן תדיר שפחות שחורות. מעשה זה לא נחשב כעבירה על החוק. לראייה, מחקרי די-אן-איי (DNA) עכשוויים הראו כי לאחוזים גדולים מהקהילה האפרו-אמריקנית יש שורשים אירופאיים-לבנים.[11]

מאפיין נוסף של היחס המשפיל לעבדים הוא העובדה שלא היה להם שמות משפחה. לדוגמה, אם עבד מסוים נקרא הנרי והוא היה משועבד לאדון קולונל ווייט, הוא היה ידוע בשם הנרי של קולונל ווייט (באנגלית: Colonel White's Henry). במידה ומספר עבדים נקראו באותו שם האדון היה מוסיף לאחד מהם שם תואר מבזה נוסף כדי להבחין ביניהם כגון הנרי "הקטן" או "הצהוב".[12]

מצבם של העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט - 1863

לא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויות עבדים. באחוזות החקלאיות הגדולות היו תנאיהם קשים במיוחד. בהן היו שכיחים עונשים פיזיים קשים ביותר שכללו הצלפות, לעיתים תוך פציעה וגרימת נכות. קטיעת בהונות הרגליים אף נחשבה כ"טיפול" יעיל ב"דראפטומניה". היו חוקים שאסרו רצח שרירותי של עבדים, אך הם נאכפו בסלחנות מרובה. בסמכותו של האדון היה, אם חפץ בכך, להפריד בין משפחות ובין הורים לילדיהם. העבדים מיעטו להתנגד, אם כי היו אפיזודות של מרי, ובדרך כלל הייתה צורת ההתנגדות המקובלת ביותר שלהם - בריחה. באמצע המאה ה-19 קם ארגון הרכבת התת-קרקעית על מנת לסייע לעבדים להימלט מאדוניהם.

בחלק ממדינות הדרום נאכפו חוקים שאסרו על הקניית השכלה לעבדים.

כל העבדים היו אפריקאים במוצאם, אך בחלקם היו ממוצא מעורב, לעיתים צאצאי האדון עצמו, ששכב בהסכמה או אנס את שפחותיו.

תחילת השינוי במדינות צפון ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השינוי במדיניות העבדים במושבות הצפוניות החל בעקבות הפסקת העבדות בבריטניה. מצבם החוקי של העבדים בבריטניה לא היה ברור עד שנת 1772. באותה שנה, עבד בשם ג'יימס סומרסט (James Somerest) ברח, ובשל כך המקרה הצריך התייחסות חוקית. השופט העליון של אנגליה נאלץ להכריע בסוגיית חטיפת עבדים שברחו. זאת משום שלא הייתה באנגליה חקיקה העוסקת בעבדות. בפסק דין משנת 1772 הצהיר השופט כי "למרות אי הנוחיות העלולה לנבוע מהחלטתי, אינני יכול לומר שמקרה זה מורשה או מאושר על ידי החוק האנגלי ולפיכך חייבים לשחרר את השחור".

עד מלחמת העצמאות של ארצות הברית שהתחוללה בין השנים 1775-1783 מעמדם של העבדים היה ממוסד כמעמד נחות הקשור בגזענות בשל מוצאם האפריקני. במשך רוב התקופה הקולוניאלית הבריטית, העבדות הייתה קיימת בכל המושבות האמריקאיות. העבדות הייתה בעלת מאפיינים שונים בחלקיה השונים של ארצות הברית. ההבדלים ניכרו בעיקר סביב ההתפתחות הפוליטית, הכלכלית, החברתית והאופי התרבותי של אותו אזור. בארצות הברית מרבית העבדים עסקו בחקלאות, כאשר 90% מהעבדים השחורים התרכזו במושבות הדרומיות. במרבית מדינות הצפון שיעור העבדים היה נמוך מאשר במדינות הדרום, אחת הסיבות לכך היא הגידול הבדלים בענפי הכללכה ותעוש רב יותר של החקלאות בצפון. עבדים בצפון עבדו בדרך כלל כמשרתים, אומנים, פועלים וחלקם המועט כחקלאים.[13]

בתחילת שנת 1775, עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מושל וירג'יניה (Virginia) ג'ון מוראיי הידוע בכינויו "לורד דנמור" (John Murray "Lord Dunmore”) חוקק את חוק הלחימה שטוען כי במידה והעבדים יצטרפו אליו ללחימה הם יקבלו את חירותם.[14] דבר זה הביא לכך שכ-1,500 עבדים נמלטו והצטרפו לכוחותיו של לורד דנמור. כ-300 מתוכם הצליחו לברוח לבריטניה ולזכות בחירותם. עבדים רבים השתמשו במלחמת העצמאות של ארצות הברית על מנת להימלט מאדוניהם ולמצוא מחסה במדינות צפון ארצות הברית. בחודשים האחרונים של המלחמה העבירו הבריטים כ-20,000 עבדים חופשיים מערי החוף הגדולות ליישוב מחדש בנובה סקוטיה (Nova Scotia). מרבית העבדים בבעלותם של הבריטים הועברו בעיקר לקאריביים (ג'מייקה, ולוסנטין, פלורידה).[15]

יש הרואים את שורשיה של התנועה לביטול העבדות בארצות הברית בהצהרת העצמאות של ארצות הברית ב 1776. בשנת 1783 קמה תנועת ההתנגדות הראשונה לעבדות בקרב הציבור הבריטי בארצות הברית. תנועת הקוויקרים הייתה אחת התנועות העיקריות שהעלתה את סוגיית העבדות בפני הפרלמנט. בשנת 1787 הוקמה וועדה לביטול סחר העבדים האטלנטי בקרב הסוחרים הבריטיים. סוחרים אלו עסקו בהחלפתה של סחורה בריטית בעבדים בדרום אפריקה.

בשנת 1786 אושרה חוקת ארצות הברית והחלו להיכנס לתוקף חוקים העוסקים בביטול העבדות ברוב מדינות הצפון. העבדות נאסרה בטריטוריות הצפון מערביות באמצעות תקנות צפון-מערב של שנת 1787. עד לשנת 1804 פרסמו כל המדינות הצפון-מערביות חוקים האוסרים את העבדות. הקונגרס האמריקני הטיל איסור על סחר בעבדים אפריקנים בשנת 1808. במהלך העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העצמאות האמריקנית, כל מדינות הצפון ביטלו את העבדות. האחרונה ביניהן הייתה ניו-ג'רזי ב-1804.[16] במדינת ניו יורק נאסרה העבדות רק ב-1827, וגם אז הותרה עבור עבדים שנולדו לפני 1799. במערב התיכון, לעומת זאת, לא הייתה קיימת עבדות כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית. במסצ'וסטס החליט בית המשפט העליון של המדינה ב-1783: "החוקה סולדת לחלוטין מן הרעיון שבני האדם נולדו עבדים". למרות ביטול העבדות, העבדים המשוחררים היו כפופים להפרדה גזעית ולאפליה במושבות הצפוניות. באותן שנים, העבדות במדינות הדרום נותרה חוקית. בשנת 1810 מספרם של העבדים החופשיים באוכלוסיית ארצות הברית גדל. מרבית השחורים החופשיים התגוררו בצפון אך גם בחלק מהמדינות הדרומיות ביותר.[13]

לאחר מלחמת העצמאות בארצות הברית ושינוי המדיניות במושבות הצפוניות, הנשיא תומאס ג'פרסון (1801-1809) חוקק חוק האוסר על ייבוא עבדים. עם זאת, החוק לא מנע הברחת עבדים דרך פלורידה. הגורם לכך היה פיתוח שדות הכותנה והדרישה לעבדים. השטחים החדשים שנרכשו מבריטניה, צרפת ומקסיקו היו נושא לפשרות פוליטיות גדולות.

למרות מגמה זו העבדות המשיכה לפרוח במדינות החדשות שהוקמו עמוק בדרומה של ארצות הברית. האיחוד נחלק לאורך גבול המכונה "קו מייסון-דיקסון" למדינות הצפון החופשיות מעבדות, ומדינות הדרום אשר בהן נותרה העבדות חוקית.[17] ב-1820 בפשרת מיזורי הוחלט כי קו הרוחב 36.5°, שהיה בעצם המשכו של קו מייסון דיקסון, יחלק בין המדינות מתירות העבדות למדינות האוסרות אותה. לפשרה זו הייתה חשיבות רבה, שכן היא קבעה לאיזה כיוון יפנו המדינות החדשות במערב בשאלת העבדות.

למרות פשרות שהושגו בשנים 1820 ו-1850, חל משבר בנושא העבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19. הפער הכלכלי והתרבותי בין מדינות הדרום שהסתמכו על עבודת עבדים לבין מדינות הצפון הלך והתרחב וגרם למתח הולך וגובר.[18]

בשנת 1839 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניינם של העבד המורד ג'וזף סינקה וחבריו, וקבע שהבאת העבדים מאפריקה הייתה בעצם חטיפה שאינה חוקית, והייתה לחטופים הזכות הטבעית להשתמש באלימות להשתחרר ולזכות בעצמאותם.

בשנת 1850 מושלי המדינות הדרומיות שהתעשרו מהכותנה, איימו לפרוש מן האיחוד והמתחים בין הצפון לדרום המשיכו לעלות. נוצרים לבנים רבים בדרום, כולל שרים בכנסייה, ניסו להצדיק את תמיכתם בעבדות. הכנסיות הבפטיסטיות, המתודיסטיות והפרסביטריאניות התפצלו בשל סוגיית העבדות לארגונים אזוריים של צפון ודרום.[19]

ב-1850 העביר הקונגרס את חוק העבדים הנמלטים שהקל על בעלי עבדים לשבות את עבדיהם לשעבר, ואף לצרף לאחוזותיהם עבדים נוספים שנטען שהם עבדים נמלטים. ב-1857 קבע בית המשפט העליון בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד כי אין בכניסתו של עבד למדינה שהעבדות בה אסורה כדי לשחרר אותו מבעלות אדונו. כך הופר האיזון הדק ונסללה הדרך למלחמת האזרחים.

מרידות ושחרור עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד העבדים הראשון והנודע ביותר בתולדות ארצות הברית הוא מרד "נט טרנר" או מרד "סאות'המפטון". זו הייתה ההתקוממות הראשונה בה נהרגו גם אזרחים לבנים. המרד פרץ בוירג'ניה בשנת 1831 והתפשט למחוזות הסמוכים. המרד הונהג על ידי נט טרנר, עבד שחלם כי האל ייעד אותו להנהיג מרד עבדים נגד אדוניהם. המרד הביא למותם של כ-60 אדונים ולפחות כ-100 עבדים. זוהי ההתקוממות הגדולה ביותר שהתחוללה טרם מלחמת האזרחים בדרום ארצות הברית. טרנר שהורשע במשפט על הנהגת המרד, נידון למוות ונתלה. כמו כן, בעקבות המרד הוצאו להורג כ-56 עבדים שהואשמו גם הם בהצטרפות למרד.[20]

תופעת העבדים הנמלטים (Fugitive Slaves) החלה עם הקמתם של ארגוני זכויות אדם שלחמו למען חירותם של העבדים. הארגון הבולט ביותר היה "מסילת הרכבת המחתרתית". ארגון זה סייע לעבדים רבים לברוח למדינות בהן העבדות נאסרה ולקנדה. הקושי בבריחה היה גדול מאוד. רוב העבדים היו אנאלפביתים, חסרי רכוש וכסף. צבע עורם הקשה עליהם להתקדם במהלך היום מבלי להיתפס וסייע לרודפיהם. בנוסף, המרחק הגדול שהיה עליהם לעבור ברגל לפני שהגיעו לאזורים מוגנים הגביר את הסיכויים להיתפס. מרבית העבדים שניסו להמלט נתפסו והוחזרו לבעליהם שהענישו אותם על מנת להרתיע אחרים מלנסות ולברוח. במהלך התקופה בה עבדות הייתה חוקית בארצות הברית הצליחו כ-100,000 עבדים להימלט מידי בעליהם.[13]

עלייתו של הנשיא לינקולן ומלחמת האזרחים האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1860 נבחר אברהם לינקולן הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית. לינקולן לא נבחר במדינות הדרום, זאת משום שחששו כי כוונתו האמתית היא ביטול העבדות במדינות בהן היא כבר קיימת, ושלפתע ארבעה מיליון עבדים ישוחררו. דבר זה יהווה בעיה עבור האדונים וכלכלתם שנשענה על העבדים. בין המניעים למלחמה היו הפערים הכלכליים בין 25 המדינות המוכרות בשמן המקוצר "האיחוד" שהיו בעלות אוכלוסייה רבה יותר ותעשייה מפותחת לבין מדינות הדרום.[21] כניסתו של אברהם לינקולן לבית הלבן ב-1861 הובילה למשבר חריף עם מדינות הדרום. לינקולן לא תבע לכפות את שחרור העבדים בדרום, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק למקומות שבהן היא כבר קיימת. החלטתן של מדינות הדרום לפרוש הובילה לפרוץ המלחמה.

תוך כדי המלחמה, בשנת 1863, הכריז לינקולן על הצהרת האמנציפציה, שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומוסרי רב. אומנם מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטות לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע צבא הצפון שוחררו העבדים. במרילנד, דלוור, קנטקי ומיזורי, מדינות שהנהיגו עבדות אך לא התפלגו מארצות הברית, בוטלה העבדות רק ב-1865.

המלחמה הסתיימה ועמה 250 שנות עבדות במהלכן מעריכים כי הובאו לארצות הברית בין 12-10 מיליון עבדים שחורים. יותר מ-200,000 שחורים לחמו עבור מדינות הצפון כאשר 32,000 מתו במהלך המלחמה. בסדרה של מהלכים חקיקתיים במהלך המלחמה ואחריה בוטלה רשמית העבדות וזכויותיהם הרשמיות של השחורים הושוו לאלו של הלבנים, בין השאר על ידי תיקון ושינוי החוקה:

סיום העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי מלחמת האזרחים האמריקנית, בשנת 1863 הכריז הנשיא לינקולן על הצהרת האמנציפציה המדברת על שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומוסרי רב. מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטותיו של לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע הצבא הצפוני העבדים שוחררו - מרילנד, דלאוור, קנטקי ומיזורי. ביטולה הסופי של העבדות הוכרז ב-18 בדצמבר 1865 עם הודעת מזכיר המדינה, לפיה נכנס לתוקף התיקון ה-13 של חוקת ארצות הברית. העבדות נאסרה רשמית על פי החוק, אך מעמד השחורים כאזרחים עוד לא נקבע בבירור.[21]

האבות המייסדים של ארצות הברית הבינו כי התשתית לחופש עבור אמריקאים-לבנים תלויה בשעבוד אפרו-אמריקנים. עושרם של אמריקאים-לבנים, וכך גם עושרה של המדינה כולה, התבססה על ייצור טבק, כותנה, סוכר הקשורים לתעשייה הנשענת על מוסד העבדות. לכן, כאשר היו דיונים בדבר ערכים המיוחסים לתנועת הנאורות (Enlightenment) – נאלצו להקריב את החופש של העבדים השחורים לטובת שמירה על הקניין הפרטי של המעבידים.[7] בהשפעת עידן הנאורות והתנועה לביטול העבדות והצלחתה בספרד, צרפת, בריטניה ומדינות מערביות נוספות. החלו בצפון ארצות הברית אינטלקטואלים רבים כגון ראלף וולדו אמרסון והנרי דייוויד תורו לנאום ולכתוב רבות כנגד העבדות בטענה שאינה מוסרית ומשחיתה את נפש האדם. בין התנועות הרבות שקראו לביטולה המיידי של העבדות בדרום היו נוצרים רבים שראו בה כפשע בעיני האל, ביניהם ג'ון בראון אשר לימים קורבנו ומותו האישי היו מהגורמים העיקרים לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.

התגברותה של המערכת הקפיטליסטית-תעשייתית בארצות הברית הובילה את מעמד הפועלים הצעיר של מדינות הצפון במאה התשע-עשרה למבוי סתום מבחינה תעסוקתית. אם בעבר, אדם יכול היה לרכוש מיומנויות ועם הזמן להתקדם ולהרוויח יותר כסף, עד שלבסוף הקים עסק עצמאי; כעת נאלצו הפועלים להשתעבד למפעלים ללא אופציות קידום ממשיות. האדם החופשי ממדינות הצפון ראה את עצמו באותו המעמד עם העבדים של מדינות הדרום. עם זאת, עבדים שחורים לא שולבו באיגודי עובדים. מעמד הפועלים הלבן רצה לשמר את ההיררכיה המעמדית ולזכות בהעדפה בתוך המערכת הקפיטליסטית על חשבון פועלים בעלי צבע עור שחור.[7]

סיום העבדות, בסופה של מלחמת האזרחים האמריקנית, העניק אזרחות וזכויות משפטיות ופוליטיות לבעלי צבע עור שחור. עם זאת, הדבר הוליד מאבק חדש – המאבק בגזענות ובחוסר השוויון בין אזרחים בעלי צבע עור לבן לבין אזרחים בעלי צבע עור שחור. העבדים המשוחררים שזו עתה קיבלו מעמד חוקי חוו עדיין אפליה והפרדה גזעית במרחב הציבורי בארצות הברית. מצב עניינים זה הוביל קבוצה של אינטלקטואלים ממוצא אפרו-אמריקני למחאה לא אלימה ואי ציות אזרחי כדי להשיג שוויון זכויות מלא.[7]

מסוף העבדות עד לתנועה לזכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינץ' שנעשה בטקסס שבארצות הברית בשנת 1920

בשנים שלאחר מלחמת האזרחים ובמהלך חלק ניכר מהמאה ה-20, עדיין היו נהוגים בארצות הברית נורמות אלימות וחוקים שהפלו בצורה קשה נגד השחורים. במדינות הדרום, שחורים וכן לבנים מהצפון שתמכו בזכויות שחורים, נורו נתלו או נשרפו על ידי הקו קלוקס קלאן ותומכיו. במקרים רבים אלימות כנגד שחורים קיבלה עידוד, חצי קריצה או התעלמות מצד שופטים, מחוקקים ובעיקר מהמשטרה המקומית (שכללה לעיתים אנשי קלאן). האלימות לא נעשתה בהכרח בסתר - היו מעשי לינץ' שבהם צפו אלפי לבנים. חלק ממעשי הלינץ' בוצעו גם במדינות הצפון אך רובם התקיימו במדינות הדרום.

למרות החוקה האמריקאית הקוראת להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע, בתום "תקופת השיקום" שלאחר מלחמת האזרחים, החלו במדינות הדרום לחוקק את חוקי ג'ים קרואו - חוקי מדינה וחוקים מקומיים בעיקר בדרום ארצות הברית,[22] ואיפשרו ואף דרשו הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי (כולל בתי ספר, חנויות, מסעדות, אוטבוסים, ברזיות ועוד), תוך שלכאורה ניתן לאמריקאים שחורים סטטוס של נפרד אבל שווה. בפועל, חוקים אלו הובילו למתן שירותים ויחס נחותים מאלו שקיבל ציבור האמריקאים הלבנים, ויצרו נחיתות כלכלית, חינוכית וחברתית שיטתית. החוקים גם שללו את זכות הבחירה ממרבית השחורים במדינות הדרום. החוקים נאכפו עד שנות ה-60 של המאה ה-20. בנוסף לחוקים אלה הייתה אפליה קשה בתחומים של השכלה, דיור, קבלה לעבודה, ביטחון במרחב הציבורי, הגנה על ידי מערכת המשפט ועוד.

מעשי הלינץ' הרבים ואווירת השנאה והפחד, ההפרדה והאפליה עודד שחורים רבים לעזוב את מדינות הדרום במה שמכונה "ההגירה הגדולה" (The Great Migration). עד 1910 מעל 90% מהשחורים בארצות הברית גרו במדינות הדרום, רובם במחוזות כפריים. בשנים 1916-1970 מעל 6 מיליון שחורים עזבו את האזורים הכפריים בדרום ארצות הברית. בסוף ההגירה הגדולה 53% מהשחורים נותרו בדרום, 40% עברו לצפון ו-7% עבדו למדינות המערב, וכן השחורים עברו מהכפר לעיר. הדבר יצר גם התנגדות לשחורים ואפליה בקרב הלבנים בצפון בעקבות הצלחת התנועה לזכויות האזרח החלה בשנות ה-70 תנועה הפוכה של הגירת שחורים חזרה למדינות הדרום.

ראשית התנועה לזכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח (Civil Rights Movement) הביאה לשינוי חוקי במצבם של מיליוני השחורים שהתגוררו במדינות הדרום. היא השיגה את רוב הישגיה תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון (Lyndon B. Johnson) עם חקיקה שאסרה על כל הפרדה ואפליה חוקית בין שחורים ללבנים והבטיחה לכלל האזרחים את זכות הבחירה.[23]

בשנת 1954 בית המשפט העליון האמריקאי קבע בתיק בראון נגד מועצת החינוך כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית היא בלתי חוקתית. פסק הדין ביטל את דוקטרינת "נפרד אך שווה" שהתקיימה בארצות הברית למעלה משמונים שנה. פסיקה זו לא יושמה במלואה והאלימות נמשכה, בין היתר במקרה מפורסם של רצח הנער אמט טיל וכתוצאה מכך הלכה והתחזקה התנועה לזכויות האזרח – תנועה עממית של שחורים בדרום שהונהגה על ידי קבוצות אזרחיות כמו אנשי דת, מורים, ארגוני נשים, סטודנטים, עיתונאים ועובדי רווחה. אלו היו בעיקר אנשים מקרב בני המעמד הבינוני-נמוך של השחורים במדינות הדרום. בראש התנועה עמד מרטין לותר קינג ג'וניור כוהן דת כריזמטי ומשכיל. התנועה שאפה להוביל את החברה האמריקנית לעבר חזון של "קהילה אוהבת" ומטרתה הייתה השגת שוויון זכויות מוחלט בין כלל האנשים ללא הבדלי דת, גזע ומין. ההתנגדות הייתה לא אלימה וכללה אי-ציות אזרחי לחוקי האפליה ולכל חוק העומד בסתירה לחוק העליון "ואהבת לרעך כמוך". פעילות התנועה כללה:

  • חרם על מוסדות שפעלו תחת חוקי אפליה – אוטובוסים, מסעדות, ומוסדות חברתיים.
  • רישום שחורים לבתי ספר ומכללות הפתוחים ללבנים בלבד.
  • מחאה ברחובות, צילום המשטרה בתגובת הנגד והפצת התמונות בקרב הציבור האמריקני באמצעי התקשורת.
  • המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות  - נערך באוגוסט 1963, לרגלי האנדרטה של הנשיא לינקולן – משחרר העבדים. מרטין לותר קינג ג'וניור נשא בסוף המצעד את נאומו המפורסם "יש לי חלום...". שנה לאחר המצעד נחקקו חוקי זכויות האזרח שהביאו לקץ האפליה החוקית.

עם זאת, הדרך לביטול הגזענות בעיני קינג עדיין הייתה רחוקה. גם בתוך התנועה היו פיצולים בקרב השחורים הצעירים ונטישת הלבנים שתמכו במחאה. לאחר מותו הפך קינג לגיבור לאומי ונקבע יום שבתון לאומי בתאריך היוולדו. קינג תבע בחייו מהאמריקאים ליישם את האידיאלים הליברליים-דמוקרטיים שעליהם התבססה האומה.[23]

עבדות בתרבות האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת העבדות היא פרק אפל בהיסטוריה של ארצות הברית. לאורך השנים התפתחו תוצרי תרבות רבים הקשורים לתקופת העבדות. תוצרים אלו באו לידי ביטוי בתחומים כגון: מוזיקה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכיוצא באלה.

העבדים שסבלו מיחס אלים ונוקשה מצאו באומנות, דת, סיפורי עם ובעיקר במוזיקה דרך להתמודד עם מצבם. עבדים רבים שרו שירים תוך כדי עבודה משותפת בשדות, במכרות וכו'. מרבית האדונים אהבו את שירי העבודה הללו משום שהם הסיחו את דעתם של העבדים וגרמו להם להגביר את קצב העבודה. עם זאת, לעיתים העבדים תקשרו בסודיות דרך השירה הזו, ותכננו בריחות ומעשים אסורים אחרים באמצעותה. מסיבה זו אדונים מסוימים אסרו על עבדים לשיר בזמן העבודה.[24]

כלי נגינה רבים שבהם השתמשו העבדים שאבו השראה משורשיהם האפריקניים. הכלי הידוע ביותר מביניהם היה הבנג'ו, שהפך פופולרי דרך מופעי מינסטרל שנועדו לבדר קהל לבן באמצעות קטעי ריקוד, שירה ומערכונים העוסקים בהווי החיים של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית. שחקני המופע היו בדרך כלל לבנים שצבעו את פניהם בשחור. בשלב יותר מאוחר שולבו גם שחורים אל תוך מופעים אלו.[24]

הבלוז היה ז'אנר המוזיקה הנפוץ ביותר בקרב העבדים. שורשיו המדויקים של הבלוז אינם ידועים, זאת משום שהשירים הועברו בעל-פה והמילים תועדו בכתב לעיתים נדירות. הבלוז הפך לפופולרי בראשית המאה ה-20 והוליד ז'אנרים חדשים כגון: ג'אז, אר-אנד-בי (R&B) והיפ-הופ, שהפך לז'אנר המזוהה ביותר עם המחאה האפרו-אמריקנית העכשווית הקשורה בזכויות ואי-שוויון.[24]

דוגמאות נוספות ליצירות תרבות ידועות הן:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עבדות בארצות הברית בוויקישיתוף
  • היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו, הווארד זין, (תרגם מאנגלית: מתן קמינר; ערכו: ורד בן-ימי ואייל דותן), תל אביב: בבל, תשס"ז-2007.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dan Frost. "Chattel Slavery," in Slavery in the Modern World, Ed. Rodriguez, Junius P. (Santa Barbara: ABC-CLIO, 2011), 182
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Richard Hellie, “Slavery,” Sociology, Encyclopedia Britannica, last modified March 3, 2018, https://www.britannica.com/topic/slavery-sociology
  3. ^ Dorothy Schneider and Carl J. Schneider, Slavery in America. (New York: InfoBase Publishing, 2014), 49.
  4. ^ 4.0 4.1 Dorothy Schneider and Carl J. Schneider, Slavery in America. (New York: InfoBase Publishing, 2014), 3.
  5. ^ Tim Hashaw, "The First Black Americans," U.S. News & World Report, January 29, 2007, Accessed March 4, 2018, http://claver.gprep.org/fac/sjochs/first_black_americans.htm.
  6. ^ Michael Tadman, "The demographic cost of sugar: Debates on slave societies and natural increase in the Americas," The American Historical Review 105, no. 5 (December 2000): 1534-75.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Greta de Jong, “Chapter 1: The Never Ending Story: American Racism from Slavery to the Civil Rights Movement,” in Invisible Enemy: The African American Freedom Struggle after 1965. (New Jersey: Wiley-Blackwell.2010), 7-29.
  8. ^ Donald R. Wright, “Chapter 4: The Revolutionary Era,” in African Americans in the Colonial Era: From African Origins through the American Revolution (New Jersey: Wiley & Sons Inc., 2017), 185-235.
  9. ^ Dorothy Schneider and Carl J. Schneider, Slavery in America. (New York: InfoBase Publishing, 2014), 10.
  10. ^ Mark Cheathem, "Frontiersman or Southern Gentleman? Newspaper Coverage of Andrew Jackson during the 1828 Presidential Campaign," The Readex Report 9, no. 3 (2014).
  11. ^ Dannell Moon, "Slavery," in Encyclopedia of Rape, Ed. Merril D. Smith (Westport: Greenwood Publishing Group, 2014).
  12. ^ B. J. R., "Features of American Slavery," The Sewanee Review 1, no. 4 (1893): 474-90.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 אייל נווה, ארצות הברית: דמוקרטיה בהתהוות מתמדת (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2007).
  14. ^ Robert L. Scribner, Revolutionary Virginia, the Road to Independence (Charlottesville: University of Virginia Press, 1983), xxiv.
  15. ^ סימור דרשר ויניב פרקש, "ביטול הסחר בעבדים והעבדות בבריטניה בעידן המהפכות: מבט השוואתי," זמנים: רבעון להיסטוריה, חוברת 107 (קיץ 2009).
  16. ^ Arthur Zilversmit, The First Emancipation: The Abolition of Slavery in the North (Chicago: University of Chicago Press, 1967).
  17. ^ Albert Bushnell Hart, "The Anti-Slavery Movement," in Slavery and Abolition 1831-1841 (New York: Harper & Brothers, 1906), 152-55.
  18. ^ "House Divided Speech," Abraham Lincoln Online, Accessed March 10, 2018, http://www.abrahamlincolnonline.org/lincoln/speeches/house.htm
  19. ^ פנינה להב, "צדק וכיבוש: איך הצדיקו האמריקנים את מוסד העבדות ומה נלמד מההיסטוריה שלהם על זו שלנו?" מחקרי משפט, חוברת 2 (2004): 561-68.
  20. ^ Ulrich Bonnell Phillips and Alexander M'Leod, American Negro slavery: a survey of the supply, employment and control of Negro labor as determined by the plantation regime, (Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1994).
  21. ^ 21.0 21.1 ארנון גוטפלד, ארצות הברית – ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה (הוצאת משרד הביטחון, 1989).
  22. ^ Jim Crow Laws
  23. ^ 23.0 23.1 אייל נווה, "פרק שביעי: דמוקרטיה וזהות: מכור היתוך לרב-תרבותיות," בתוך ארצות הברית: דמוקרטיה בהתהוות מתמדת (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2007), 307-282.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Karen Wiersig, “Slave Culture: Music: Spirituals, Jazz, Blues, and much more!” Sutori, Accessed March 14, 2018, https://www.sutori.com/story/slave-culture-music-7599.