מסילת הרכבת המחתרתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הטייה, טעויות תרגום (מי זה למשל "הגנרל א.ס גרנט (AS Grant)") ולשון.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מפה של חלק מנתיבי המילוט אשר שימשו את העבדים

מסילת הרכבת המחתרתית (באנגלית The Underground Railroad, מילולית: מסילת הרכבת התת- קרקעית) הייתה רשת מחתרתית בלתי חוקית של דרכי מסתור ובתי מחסה אשר שימשו בארצות הברית החל מסוף המאה ה-18, להברחתם של עבדים שחורים מבעליהם אל החופש. הרשת הגיעה לשיאה באמצע המאה ה-19.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחתרת הבריחה את העבדים ממדינות הדרום בהן העבדות הייתה מותרת, אל המדינות הצפוניות או קנדה בהן העבדות הייתה אסורה, ובכך סייעה לשחרורם של אלפי עבדים. על פי הערכה שנעשתה, 100,000 עבדים ברחו באמצעות מסילת הרכבת המחתרתית. שיא פעילותה של המחתרת הייתה בין השנים 1810 ל-1850, והיא נחשבת לאחד הגורמים אשר הובילו למלחמת האזרחים בארצות הברית ולביטול מוסד העבדות. בראש הארגון עמדו חברים אמריקניים בתנועה לביטול העבדות. בין מנהיגי המחתרת היו  הארייט טאבמן (Harriet Tubman) ,שפחה שחורה אשר נמלטה בעצמה אל החופש, והנרי דייוויד תורו, מהפילוסופים החשובים של המאה ה-19, אשר הניח את היסודות התאורטיים לאי-ציות אזרחי מטעמי מצפון. השם של הארגון נושא כפל לשון, משום שמשמעות המילה underground באנגלית הוא גם מחתרת וגם "תת-קרקעי". עם זאת, הארגון לא השתמש דווקא ברכבות על מנת להבריח את העבדים ולא היו לו מסילות משלו.[1][2]

"מסילת הרכבת המחתרתית " כללה בתוכה רשת של בתי מקלט, קודים סודיים, מקומות מסתור ומעברים סודיים. מנהיגיו המרכזיים של הארגון היו אפרו-אמריקאים חופשיים בשיתוף עם כנסיות אפרו- אמריקאיות. הפעילות נתמכה על ידי קבוצות מיעוט נוספות או פעילי זכויות אדם ביניהם; אינדיאנים, מקסיקנים ואמריקאים לבנים. הסיוע כלל אספקת מזון, מחסה, בגדים והעברות ממקלט למקלט. הקמת הארגון נעשתה בשקט ומפה לאוזן, מעט מאוד אנשים תיעדו את הפעילות הסודית הזו, זאת על מנת להגן על הנמלטים ועל אלו ששימשו להם כמקלט. במקרים בהם נתפסו העבדים הנמלטים, הם נאלצו לחזור לעבדות, אלו שנתפסו מסייעים בהברחת עבדים נעצרו ונשלחו לכלא. מסלולי הבריחה היו חמקמקים וחשאיים, ואפילו כיום, שנים לאחר מכן, ניתן רק לשער את השיטות בהן נקטו המבריחים. כמו כן, כמעט ולא קיימות עדויות דוקומנטריות המעידות על קיום הארגון. מרבית הידע נאסף מזיכרונות של אנשים שניהלו את הארגון בפועל. ההשערות אומרות כי בין 15,000-20,000 עבדים עברו את המסע אל החופש. לדוגמה- העבדים במחוז קולומביה הצטמצמו מ 4694 עד 640 על ידי "רכבת תחתית וחטיפות פלוניות".[3]

בשיא הפעילות, מעל 1,000 עבדים הוברחו כל שנה ממדינות הדרום בסיוע של הארגון, על פי חוק העבד הנמלט משנת 1793, נדרשו פקידים ממדינות חופשיות לסייע לבעלי עבדים או לסוכניהם שחזרו לעבדים הנמלטים, אך אזרחים וממשלות של מדינות חופשיות רבות התעלמו מהחוק, ומסילת הרכבת המחתרתית שגשגה. [4] ההשערות אומרות כי סביב ה 3,000 איש לקחו חלק בפעילות הארגון, חלק פעלו כסוכנים שמטרתם לגייס כספים וחלק כמבריחים או כאלו המספקים מקום מסתור. המדינות אליהן הוברחו העבדים המשוחררים היו בטוחות משום שלא הסגירו חזרה את הנמלטים ואף הגישו סיוע רחב. במדינות אליהם נקלטו העבדים הם עבדו כחקלאים וסייעו בהקמת חוות שונות.

עם הזמן גם בצפון וגם בדרום הבינו כי קיים קושי גדול לאכוף את חוקי העבדים הנמלטים שנחקקו ב-1850. למעשה, היה זה חוסר היכולת של הממשלה הפדרלית לאכוף את החוקים המהווים את הגורם העיקרי בהפרדה. בשנת 1861, החלה מלחמת האזרחים האמריקאית. ככל שהמלחמה התפשטה דרומה, רבים מהאדונים נמלטו כשהם לוקחים איתם את עבדיהם ומשאירים את הזקנים והחולים מאחור. צבאות האיחוד שנכנסו לשטחים שפונו מצאו ייאוש ורעב. הניצולים הועברו במעלות הנהר אל החזית הצפונית שם טופלו על ידי גורמי סיוע שונים. באותה התקופה, מפקד מערב ארצות הברית, הגנרל גרנט, אישר לארגון הרכבת התחתית המחתרתית להעביר עבדים ממקום למקום. כך, נחשפה הרשת הרחבה והופסקה הפעילות המחתרתית, מרבית פעילי הארגון התפנו לטובת שיקום וסיוע לנפגעי המלחמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו, הווארד זין, (תרגם מאנגלית: מתן קמינר; ערכו: ורד בן-ימי ואייל דותן), תל אביב: בבל, תשס"ז-2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הווארד זיןהיסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו, תרגום: תרגם מאנגלית: מתן קמינר; ערכו: ורד בן-ימי ואייל דותן, תל אביב: בבל, תשס"ז 2007
  2. ^ The Underground Railroad, www.pbs.org
  3. ^ Buckmaster, Henrietta, "The Underground Railroad.", The North American Review 246, no. 1, 1938, עמ' 142-49
  4. ^ White, Deborah G. (Deborah Gray), 1949-, Freedom on my mind : a history of African Americans, with documents, Boston: Boston : Bedford/St. Martins