עבדעשתרת הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עבדעשתרת הראשון
Abdashtart (Straton) I. Circa 365-352 BC.jpg
לידה המאה ה-4 לפנה"ס
פטירה 352 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צידון בחסות האימפריה האחמנית
מלך צידון
365 לפנה"ס – 352 לפנה"ס
(כ־13 שנים)
מונרך בתקופה ארתחששתא השני, מלך פרס
ארתחששתא השלישי, מלך פרס
→ בעלשילם השני
תבנת השני ←
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עבדעשתרת הראשון (בתרגום: "עבד עשתורת"; ביוונית: Στράτων A סטרטון הראשון במאה הרביעית לפנה"ס, מת ב-352 לפנה"ס) היה שליט עיר-המדינה הפיניקית, צידון, בערך בשנים 365–352 לפנה"ס. הוא היה שותף בשלטון לאביו, בעלשילם השני, עוד משנות ה-380 לפנה"ס. היוונים קראו לו "הפילוהלני", כלומר ה"ידיד היוונים".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מקורות היסטוריים היה עבדעשתרת הראשון בן ויורש של המלך בעלשלים השני של צידון, בגיל 20 לערך היה עבדעשתרת הראשון שותף לשלטון אביו החל משנות ה-380 לפנה"ס. השותפות בשלטון משתקפת במטבעות שהונפקו על ידי המלך כשעל אחד מצידי המטבע הוטבעה גם האות הראשונה של שם הבן השותף לשלטון.[1]אחרי מות אביו בסביבות שנת 365 לפנה"ס עלה עבדעשתרת לשלטון בגיל 40 ,והיה מלך בן חסות של האימפריה האחמנית הפרסית, בימי המלך ארתחששתא השני.

מדיניות פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע אוקטודראכמה של עבדשתרת. בצדה השני נראית אונייה צבאית צידונית
מצבת שיש שהוצבה באקרופוליס באתונה שבה צוינה החלטת אספת העם של אתונה לכבוד המלך עבדעשתרת הראשון ועל ההטבות בסחר עם צידון

ככל הנראה בתחילת שלטונו התמודדה עירו עם משבר כלכלי ועם קשיים פוליטיים. על בסיס נתונים נומיסמטיים נתגלה שבשנת 365 לפנה"ס הופחת משקלן של מטבעות המדינה - השקל הכפול - ב־12%. (הפחתה של 2.35 גרם מתוך משקל של 28.02 גרם) באותו זמן הועלה אחוז הכסף בהן.[2] במקביל למטבעות הכסף, הונהגו גם מטבעות ברונזה. הרווחים שהופקו מהרפורמה הכלכלית שימשו לשיקום הצי הצבאי הצידוני.[3]

ישנה השערה שעבדעשתרת העניק את שמו לעיר חוף שנודעה בעולם ההלניסטי כ"מגדל של סטרטון" (סטרטונוס פירגוס). יש סבורים שבאתר זה יותר מאוחר בנה מלך יהודה, הורדוס הגדול, את נמל קיסריה. עם זאת לפי ג'וזף פטריק מגדל סטרטון נבנתה כנראה בימי הממלכה הפתולמאית במאה השנייה לפנה"ס ושמה ניתן לפי גנרל מצרי ממלכה זאת במאה השלישית לפנה"ס. [4]

המרד באימפריה האכמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדעשתרת כרת בריתות דיפלומטיות עם אתונה ועם מצרים (השושלת ה-30). מלך מצרים עצמו, טאוס כרת ברית עם הגנרל האתונאי כבריאס ועם מלך ספרטה, אגסילאוס השני. בראשית שלטונו, אולי בשנת 364 לפנה"ס השיג עבדעשתרת מהמלך ארתחששתא השני היתר כניסה לאימפרה הפרסית למשלחת אתונאית שהייתה בדרך לחצר המלך.[5] כמו כן הקל המלך על פעילות הסוחרים האתונאים בצידון. בהמשך הושג הסכם מסחר בין צידון לאתונה. אספת העם של אתונה החליטה להעניק לעבדעשתרת הראשון ולצאצאיו את המעמד של "פרוקסנוס של העם האתונאי", (מעין "קונסול כבוד" במונחים של היום) במסגרת מה שנקרא "הפספיזמה הצידונית". הוחלט גם לפטור את סוחרי צידון מתשלום המיסים שנועדו לזרים ("מטויקון") ומהמס המיוחד "איספורה". פרטים אלו מוצגים במצבת שיש שהוצבה באקרופוליס של אתונה קרוב לפרתנון. מצבה דומה הוצבה באקרופוליס של צידון.[5][6]

...בהיותו אדם שוחר טוב ביחסו לעם של אתונה, לא ייתקל לעולם מלך צידון בסירוב לבקשה כלשהי מהעם האתונאי...

תוך הסתמכות על הצי המתוגבר שלו, בעקבות שורה של התקוממות של סטראפים נגד השלטון המרכזי, בסביבות שנת 360 או 359 לפנה"ס, הרגיש עבדעשתרת מספיק חזק כדי למרוד גם הוא במלך הפרסי. כוחות המלך הפרסי נאבקו באותה תקופה גם בכוחות המצרים שמלכם, הפרעה טאכוס (טאוס)[7] פלש לפיניקיה, ובהתחלה השיגו המורדים שני ניצחונות נגד הגנרלים של ארתחששתא השלישי בשנים 358 ו-356 לפנה"ס. עבדעשתרת הנפיק מטבעות עם דיוקנו שלו שהחליף את זה של המלך הפרסי. אבל הפרסים התעשתו ובשנת 355 לפנה"ס דיכאו את המרד. הפרעה טאוס הודח על ידי אחיו נכתנבו השני וקיבל מקלט בצידון.[8] הפרסים השתלטו על פיניקיה למשך 4 שנים. המטבע הצידוני נאסר להנפקה ולשימוש והונהג מטבע פרסי. צידון אף אולצה לוותר על שטחים לטובת שכנתה, צור. המרד בפרסים החל להיחשב לשגיאה פוליטית גדולה של עבדעשתרת.

סוף שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הפרסי השאיר את עבדעשתרת על כס המלכות של צידון, והוא המשיך לטפח את קשריו עם אתונה ועם המושבה היוונית סלמיס שבקפריסין. ההיסטוריונים אינם יודעים לקבוע אם הוא היה האחרון בשושלתו, ולא ברור עם יורשו לכתר, תבנת (תנס), היה בנו או קרוב משפחה אחר.

בין התרבות ההלנית לזו המקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לידידו, שליט סלמיס שבקפריסין, ניקוקלס, יש עדויות על כי עבדעשתרת ניהל סגנון חיים נהנתני ומנקר עיניים. אורגנו בחצרו מסיבות משתה ושחיתות, שבהן השתתפו מוזיקאים, זמרות, רקדניות וזונות שהובאו מפלופונסוס ומיוניה.[9] רכילויות על כך מצויות אצל תאופומפוס, המצוטט, בין השאר, בכתבי אתנאיוס. הוא העריך את אמנות יוון, וכונה בשם היווני סטרטון ו"ידיד היוונים" .מצד שני, על המטבעות מוצגת דמותו כשליט פיניקי שורשי, לרבות בפרטי לבושו ובהתמסרותו לפולחן אלי עמו.[10]

האמנות בצידון בימי שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנות הפולחנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1887 גילה אוסמאן המדי ביי בנקרופוליס המלכותי של צידון את "סרקופג הנשים הבוכות", שייתכן כי נבנה בערך בשנים 360–355 לפנה"ס כדי לאחסן את גופתו של עבדעשתרת הראשון. התבליטים בסגנון הלניסטי שעל צדי הסרקופג מתארים נשים המבכות את מות המלך. כיום הוא נמצא במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול לצד סרקופגים נוספים של מלכי צידון. ידוע כי עבדעשתרת עודד את מלאכת פיסול הקברות, ובימי שלטונו נבנו סרקופגים על ידי אמנים מקומיים בהשפעה יוונית שהחליפה את הסגנון המצרי. הוא בנה גם מקדש משיש על במת המקדש של אשמון בבוסאתן א-שיח שחיצוניותו יוונית, והפנים מעוצב לפי המסורת הצידונית. על יד המקדש של אשמון בבוסתאן א-שיח נבנה בזמנו או אולי בזמן אחד המלכים ששלטו אחריו מזבח הידוע בשם "במת אשמון" הנמצא כיום במוזיאון הלאומי בבירות. [11]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sabatino Moscati - Fenicienii
  • 2018 Josette Elayi - Histoire de la Phénicie, Coll. Tempus, Perrin, Paris,
  • Corpus Inscriptionum Judeae/Palestinae vol.2 - Caesarea and the Middle Coast

Ed. by Walter Ameling, Hannah M.Cotton,Werner Eck,Benjamin Isaac,,Alla Kushnir-Stein, Haggai Misgav, Jonathan Price, Ada Yardeni 2011 Introduction ISBN: 9783110222180

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ J.Elayi עמ' 379
  2. ^ J.Elayi 2018.עמ' 382-381
  3. ^ S.Moscati
  4. ^ Corpus Inscriptionum udeae/Palestinae vol.2011 Introduction עמ' 17
  5. ^ 5.0 5.1 J.Elayi עמ' 382-383
  6. ^ כתובות באתיקה
  7. ^ פלוטרכוס "אגסילאוס" 37
  8. ^ פלוטרכוס "אגסילאוס" 38
  9. ^ J.Elayi עמ' 383
  10. ^ J.Elayi עמ' 384
  11. ^ 2018 J.Elayi עמ' 385