לדלג לתוכן

צידון

צידון
𐤑𐤃𐤍, ܨܝܕܘܢ, صيدﺍ
העיר המודרנית בצידון נשקפת ממבצר הים הצלבני
העיר המודרנית בצידון נשקפת ממבצר הים הצלבני
מדינה לבנוןלבנון לבנון
מחוז מחוז דרום לבנון
נפה נפת צידון
תאריך ייסוד המאה ה-14 לפני הספירה
שטח 7 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 200,000
 ‑ במטרופולין 266,000
קואורדינטות 33°33′39″N 35°22′19″E / 33.560833°N 35.371944°E / 33.560833; 35.371944
אזור זמן UTC +2

צִידוֹןפיניקית: 𐤑𐤃𐤍 – צדן; בסורית: ܨܝܕܘܢ – צידון; בערבית: صَيْدُونْ – צַיְד֫וּן, או בגרסה הנפוצה יותר בימינו صيدﺍ – צַ֫יְדָא או צֵ֫ידָא[א]) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. העיר הייתה אחת הערים הפיניקיות המרכזיות ביותר. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ־48 קילומטר מדרום לביירות וכ־40 קילומטר מצפון לצור. האוכלוסייה במטרופולין מונה כ־250 אלף תושבים, מוסלמים שיעים, סונים ונוצרים.

העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותם הגליל של אַדּוּמוּ מלך צידון, המאה ה־13 לפנה"ס, הלובר (AO 22361)
חותם הגליל של אַנִּיפִי מלך צידון, המאה ה־13 לפנה"ס, הלובר (AO 22362)

צידון נזכרת בסביבות המאה ה־14 לפנה"ס, בכתבי אוגרית.[1] העיר הייתה מרכזית מאוד בקרב הפיניקים – "פיניקים" הוא כינוי יווני זר, ובקרב הפיניקים עצמם נפוץ הכינוי "כנענים" או "צידונים", גם אם מוצאם לא היה מצידון.[2]

ממכתבי אחתאתן (אל־עמארנה) עולה מאבק בין מלך צור אבימלך (אנ') למלך צידון זמרי־הדה (אנ'),[3] שלפי האשמות אבימלך שיתף פעולה עם עזירו (אנ') המורד.[4]

באודיסיאה (המאות ה־9–8 לפנה"ס) מזוהים הפיניקים כצידונים.[5] באיליאדה מגיע פאריס לצידון, שם נארגו שמלות צבועות.[6]

בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, ומשמה המקורית בפיניקית 𐤑𐤃𐤍 צדן השתלשלו שמותיה בשפות אחרות, Ṣidunni באכדית,[7] Σιδών (סידון) ביוונית, ܨܝܕܘܢ (צידון) בסורית, Sidon בלטינית, صَيْدُونْ (צַיְדוּן) בערבית קלאסית או صيدا (צַיְדָא) בערבית. מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, אך מאוחר יותר איבדה את הבכורה בפיניקיה לצור.[דרוש מקור][מפני ש...]

אתבעל מלך הצידונים מהמקרא היה מלך צור וצידון,[8][9] וכינויו "מלך צידונים" מצביע על מלכותו על כל פיניקיה.[10] אותו מלך בנה (כלומר ביצר) את בתרון ואת העיר "Αὖζαν" בלוב.[8][10] בימיו גם נוסדה, כנראה, המושבה הפיניקית המרכזית בקפריסיןכתי,[11] שנותרה עיר תלויה בצור (אך לא בצידון) מאות שנים לאחר מכן.[12]

מעבר לים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה הפיניקית באתונה נקראה "עם צדן", ונעבד בקרבה האל "בעל צדן" (המוכר גם מכתובת אשמונעזר).[13] קיימות עדויות לצידונים גם מפיראוס[14] ומדמטריאס ההלניסטית.[15]

צידונים שחיו בקרתחדשת הזדהו בכתובות שהקימו (בעיקר כתובות נדר), והסתדרו פעמים רבות בחבורות שנקראים "בד".[16] אותם בדים הונהגו בידי מנהיג, וכותבי הכתובות נשאו את התואר "אִש צִדֹן בד..." ולאחר הבד הופיע שם מנהיג הבד. פעמים רבות אותן כתובות נכתבו לפקודת ("למיעמס" בפיניקית) אדם מסוים או למיעמס עם קרתחדשת, מה שמצביע על זכויות מיוחדות לצידונים בעיר.[17] אנשי צידון התייחסו לעצמם לרוב כ"אִש צִדֹן", ובמקרים נדירים,[18] בעיקר מחוץ לקרתחדשת, "הצִדֹנִי" או "הצִדֹנִת".[19] סופרים צידונים הובאו לקרתחדשת.[20]

מעבר לים היו גם אנשים שנקראו על שם העיר צידון, כמו השמות הנקביים "צדנת",[21] ו"צדן" שניתן לבת איש צידוני.[22]

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא, האפונים "צידון" הוא בכור כנען.[23] בברכת יעקב מבורך זבולון כאבי שבט ימי, ש"ירכתו על צידֹן".[24] העיר ליש, שלאחר כיבוש שבט דן נקראה דן, הייתה בהשפעת העיר צידון,[25] וכך גם צרפת בימי אליהו.[26]

בין צידון לממלכת ישראל נכרתה ברית, שביטויה היה חתונת אחאב ואיזבל בת אתבעל מלך צידונים.[27]

בשל קרבתה לצור מוזכרת העיר מספר פעמים בקינות ישעיהו ויחזקאל על צור.[28] בקינת ישעיהו מתאבלת צידון יחד עם תרשיש, ארץ כתים (קפריסין) ומצרים על מפלת צור,[29] וצור עצמה מכוּנה "בתולת בת צידון".[ב] בקינה הגדולה של יחזקאל על צור (שייתכן שביסס אותה על קינות הצורים עצמם[32]), מוזכרים אנשי הערים הפיניקיות הגדולות צידון, ארוד וגבל כבעלי תפקידים שונים בצור (כאשר עמים אחרים היו לה לחיל משמר או סחרו איתה).[33] בסוף הקינה על צור מופיעה[34] נבואת חורבן קצרה על צידון: יחזקאל מנבא את חורבנה האלים, ובכך לא יהיה עוד לישראל מכאוב.[35] צידון מוזכרת בנבואות נוספות.[36]

צידון מוזכרת במקומות נוספים בספרות המקראית. בספר ירמיהו, בו מלכי צידון יחד עם מלכי צור ו"מלכי האי אשר בעבר הים", וכן מלכים רבים נוספים (כולל יהודה) מופיעים כחלק מהגויים עליהם מתבקש ירמיהו לשפוך כוס יין החמה;[37] מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון קיבלו דרך שליחיהם הבאים לירושלם לצדקיהו (בכך אולי נרמז שבאו לטכס עצה בדבר מרידה בבבלים[38][39]) את נבואת ירמיהו, בה הוא שלח להם מוסרות (רצועות לקשירת עול) ומוטות (המרכיבים את העול) וניבא שיהוה צבאות אלוהי ישראל, בורא הארץ, נתן את הארצות ומלכיהן ביד נבוכדראצר, בנו ונכדו;[ג] הממלכה שלא תיכנע לעולם תוחרב, ולכן אל להם לשמוע לנביאיהם שיאמרו להם אחרת, ואולם הגוי שיעבוד את מלך בבל ינוח על אדמתו.[41] בנבואה קצרה אחרת על חורבן ערי חוף הלבנט, מנבא ירמיהו שמצפון יבואו מים וצבא גדול, וחרב יהוה תחריב את הפלשתים, ”להכרית לצר ולצידון כל שריד עֹזר” (ייתכן שנרמז שהפלשתים היו באים לעזרת צור וצידון).[42] בדברי יהוה אֶל יואל מאשים האֵל את צור וצידון (אף שלא ידועים מעשי איבה שעשו לישראל) יחד עם גלילות פלשת (אויבי ישראל הידועים) שעשו לישראל רעה ללא סיבה, ובזזו את עושר ישראל ומכרו את בני יהודה ליוונים (הסוחרים בעבדים); ועל כן יהוה ינקום, יעורר את הבנים המכורים, והם ימכרו את בני ובנות מוכריהם לשבאים.[43] בנבואה חיובית לאחרית הימים ניבא זכריהו שאויבי ישראל הסובבים אותה (ארם, כנען ופלשת) ייכנעו, וניבא שאף שצור וצידון חכמות מאוד, וצור הייתה מבוצרת ועשירה וצברה "כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת", יהוה יורִשנה (יהפוך אותה לענייה, מלשון "רש"), יכה בים את חילה, דווקא בים שהוא מקור עושרה, והעיר תישרף.[44] צמד המילים המליצי כסף־חרוץ מוכר גם מכתובות פיניקיות, מהספרות האכדית וכן למכביר בשירה האוגריתית.[45]

אזכורים של "צידונים" בתנ"ך יכולים לכלול את כל הפיניקים, ולא להתייחד תמיד לבני העיר צידון.[46][2]

תחת האימפריה האשורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך האשורי תגלת פלאסר הראשון כבש את האזור ("אמורו"), וקיבל מנחה מגבל, צידון וארוד.[47]

אשורנצירפל השני כתב שהוא עשה את דרכו למרגלות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו, הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: צור, צידון, גבל, מחֿלתו,[ד] מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.[49]

אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצידונים, בין שאר ממלכות ארץ כנען.[50][51]

תבליט הובלת העצים, תבליט אשורי מימי סרגון השני המתאר הובלת גזעי עצים לבנייה באוניות פיניקיות

צידון ומלכיה לא מוזכרים בכתובות המלכותיות של המלכים האשורים החדשים הראשונים תגלת פלאסר השלישי[52] וסרגון השני[53].

מנחות של אוניות מוגשות מצור וצידון לשלמנאסר השלישי, מתוך תבליטי שערי אימגור־אנליל (אנ')

יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (הוא כנראה לולי בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתיון) שמרדו בו והכפיפם למרותו. שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור. משלא נכנעו הצורים, חזר המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אוניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אוניות ואוניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם של הצורים. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.[54][55]

מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) לארץ חֿתי (הלבנט) כוון בין השאר נגד מלך צידון לולי (Lulî באכדית), שמרד במלך אשור וברח לים (בחלק מהכתובות מצוין כי הוא ברח לקפריסין[56]), ועל כן סנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית-זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, הערים המבוצרות הכפופות לצידון עליהן הסתמך לולי.[57] המדיניות האנטי־אשורית של לולי עודדה את חזקיהו למרוד באשור, ונראה שאף נכרתה ברית בין צידון לבין יהודה.[58] הוא המליך במקום לולי את אתבעל (Tu-Baʿlu באכדית) על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית.[59] לאחר מכן מתוארים יחד עם אותו אתבעל שאר מלכי ארץ אמורו מגישים לסנחריב מנחה.[60] במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם".[61]

בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, כרת עבדי־מִלְכֻתִי (אנ') מלך צידון ברית עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה), "סמך על הים המתגלגל" והתמרד באימפריה האשורית.[62] בעקבות כך שיטח אסרחדון, לטענתו, את צידון, פירק את חומותיה ומבניה והשליכם לים, ואף גרם למקום עליו עמדה להיעלם.[62] עבדי־מלכתי ברח לים (בדיוק כמו לולי מימי סנחריב), אך אסרחדון השיגו וערף את ראשו בחודש תשרי.[62] הוא לקח את אשתו, בניו, בנותיו, שומרי ארמונו, ואוצרות וסחורות טובות רבים ("כל מה שהיה בעל ערך מארמונו בכמויות גדולות"), וכן אנשים ובהמות אין־ספור, לארץ אשור.[62] לאחר מכן אסף אסרחדון את כל מלכי ארץ חַֿתִי (הלבנט) וחוף הים, והם בנו עיר במקום אחר, שהוא קרא לה "כַר־אסרחדון".[63] תושבי ערים רבות בסביבת צידון, המתוארות כמקומות מרעה והשקייה למבצרי עבדי־מלכתי שהכניע אסרחדון, יושבו בעיר החדשה, יחד עם אנשים שהכניע אסרחדון ב"הרים המזרחיים" ובים.[63] אסרחדון סידר מחדש את פחת צידון, הציב עליה מושל משלו, והגדיל את המנחה שדרש מהם לשלם.[63] הוא העניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל (אנ') מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו.[63] גם את סַנְדַה־אוַּרִּי בן בריתו של עבדי־מלכתי הכניע אסרחדון.[63] בעיר אשור נמצאו אמפורות בהט עליהן נכתב כי הכילו שמן לנסיכים מארמון עבדי־מלכתי בצידון.[64] בהמשך כבר לא מפורטים בכתובותיו צידון ומלכיה בין מלכי הלבנט.[65]

צידון לא הוזכרה גם בכתובות המלכותיות של אשורבניפל.[66]

תחת האימפריה הבבלית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרעה חפרע, שעלה לשלטון ב־589 לפנה"ס, היה להוט להשיב את השלטון המצרי ללבנט, והוא כנראה עודד מרידות נגד הבבלים כמדיניות (ייתכן שדוגמה לכך היא פגישת מלכי צור, צידון, אדום, מואב, ועמון בירושלים, כנראה כדי לדון באפשרות למרד[67][68]), והמקורות הקדומים מעידים כי הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור,[69] וגם הסתער על קפריסין (שהייתה פיניקית בחלקה הגדול באותה תקופה).[70]

המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני.[71]

תחת האימפריה הפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע צידוני מ־420–410 לפנה"ס (התקופה הפרסית), עליו חומות העיר צידון, אונייה צידונית ושני אריות[72]
מקדש אשמון בצידון (אנ')

במאות ה־5–4 לפנה"ס הייתה צידון מעצמה ימית חשובה ביותר, בעלת עצמה כלכלית רבה.[73] צידון זכתה למרכזיות ויוקרה תחת האימפריה הפרסית (והתעלתה אף על צור[74]); מלחמת פרס ויוון התרכזה בעיקר בהתנגשויות צידון ואתונה, ומלך צידון היה כ"שר חיל־הים" למלך המלכים הפרסי.[74] מסע הריגול של נכבדי דריוש ליוון במטרה להכין את הקרקע לכיבושה יצא מצידון.[75] כאשר חשיארש הראשון קיים תחרות ראווה בין אוניותיו באבידוס, ניצחו האוניות הפיניקיות מצידון.[76] האוניות הפיניקיות מתוארות כאוניות הטובות ביותר, ומתוכן הצידוניות הן הטובות ביותר.[77] כשרצה חשיארש לבחון את צבאו, בבחינת הצי בחר לעבור על פני אוניותיו באונייה צידונית תחת אוהל זהב.[78] במקרה אחר בו רצה חשיארש להיוועץ עם אנשי הצי שלו, נקראו שליטי העמים ומפקדי האוניות מסודרים לפי הכבוד שניתן להם מאת המלך, כאשר הראשון במעלה היה מלך הצידונים.[79]

מטבע של עבדעשתרת הראשון, מצד אחד עבדעשתרת והמלך הפרסי על מרכבה, מעליהם כיתוב "עב" (קיצור של שם המלך), מצד שני אונייה צידונית אלגנטית[73]

המלך עבדעשתרת הראשון מלך בצידון תחת האימפריה הפרסית, ובנה את העיר מגדל עבדעשתרת, שנוסדה מאוחר יותר כקיסריה.[73]

כמה ממלכי צידון השאירו כתובות מלכותיות וכתובות קבורה, המתוארכות לעיתים לתקופה הפרסית – כתובת תבנת, כתובת אשמונעזר וכתובות בדעשתרת. בכתובת אשמונעזר נכתב ש"אדון המלכים" (כנראה מלך פרס) הרחיב את שליטת מלכי צידון עד לדאר ויפו שבשרון, בתמורה לפעולות אשמונעזר.[80] בתקופתם נבנה גם מקדש אשמון מצפון לעיר.

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארון הקבורה של עבאלנם מלך צידון, הידוע כארון קבורת אלכסנדר
ארון הקבורה הליקי מצידון (אנ')

אלכסנדר הגדול המליך את עבדאלנִם (אנ') למלך על צידון תחתיו, והוא נקבר בארון הקבורה הידוע כארון קבורת אלכסנדר. בנו של מלך זה הקדיש כתובת דו־לשונית לעשתרת־אפרודיטה בקוס.[81]

בתחילת המאה ה־3 לפנה"ס החזיק דמטריוס פוליורקטס לכמה שנים בצידון ובצור.[82]

כתובת יבנה ים היוונית מזכירה את ה"צידונים".

תחת האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות ביוונית מהתקופה הרומית של העיר מרמזים שגם בתקופה זאת המשיכה להיות צידון מעצמה ימית אוטונומית, ללא תלות ברומאים.[83]

מטבע אס רומאי מצידון, מצד אחד דמותה של יוליה מאיסה, מהצד השני עשתרת במרכבה טקסית

בתקופה הרומאית היו העיר ובתיה ידועים ביופיים.[84] בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא הקים בצידון תיאטרון.[85]

כאשר בא פקורוס הפרתי להוריד מהשלטון את הורקנוס ולהמליך את אריסטובולוס הוא הגיע ליהודה בדרך החוף הפיניקי, ויושבי צידון מסרו את עירם לידיו.[86] כאשר אריסטובולוס שידל את שלומית דודתו להתחתן עם סולי הערבי ולגלות לו את סודות הורדוס, גילתה זאת שלומית להורדוס, והוא כלא את שני בניו בכפר הצידוני פְּלַטַּנֵּי.[87]

בפתחו של המרד הגדול התבצעו מעשי טבח ביהודים בערים רבות בלבנט, אולם אנשי העיר צידון (יחד עם מספר מצומצם של ערים אחרות) לא טבחו ביהודים ולא שמו אותם במאסר.[88]

פאוסניאס (המאה ה־2) מציין שפגש במקדש אסקלפיוס באייגיום (אנ') שבאכאיה איש צידוני, שהכריז שלפיניקים יש יותר מושג על האלים מליוונים, והשניים התווכחו ויכוח תאולוגי על מהות האלים.[89]

הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הברית החדשה, בין האנשים שהגיעו לשמוע את ישו היו גם "מִסְּבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן"[90] ישו ביקר ב"גְּבוּלוֹת צוֹר וְצִידוֹן" ובין היתר עשה שם נס להוציא שד מבת של אשה "יְוָנִית וְאֶרֶץ מוֹלַדְתָּהּ פְּנִיקְיָא אֲשֶׁר לְסוּרְיָא".[91]

בספר "מעשי השליחים" מסופר על מסעו של פאולוס, העצור, בספינה הרומית ועגינתם בצידון, שם הותר לו לפגוש את חבריו הנוצרים.[92]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור המונגולי על צידון ב-1260; איור בכתב-יד מראשית המאה ה-14

בימי הביניים נכבשה העיר על ידי הערבים ומאוחר יותר על ידי הצלבנים. ב־4 בדצמבר 1110 צידון נכבשה על ידי המלך בלדווין הראשון, מלך ירושלים והמלך הנורווגי זיגורד הראשון והפכה לבירת סניוריית צידון שבממלכת ירושלים. צלאח א־דין כבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187, אבל צלבנים גרמנים החזירו אותה לשליטה נוצרית במסע הצלב של שנת 1197. ניתן עד היום לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים, את מבצר הים וכן את מבצר היבשה ששופץ וחוזק בתקופת מסע הצלב השביעי.

צידון נשארה מעוז צלבני חשוב עד שלבסוף נהרסה על ידי הערבים ב־1249. לואי התשיעי, מלך צרפת ביצר ב-1254 את מצודתה. בשנת 1260 הגיעו המונגולים אל העיר ומפקדם קיטבוקה (אנ') שלח כוח קטן לקבל פיצויים מהעיר. ז'וליין גרנייה (אנ'), הנסיך הצלבני ששלט על העיר ועל הבופור, השתלט על הכוח המונגולי ובתגובה הרס קיטבוקה את העיר.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של צידון משנת 1843
צילום צבוע של צידון מסוף המאה ה־19

בתקופה העותמאנית הייתה צידון בירת איילט צידון.

במלחמת העולם השנייה נערך קרב צידון (13–15 ביוני 1941) שהיה חלק מתמרון הדיוויזיה השביעית האוסטרלית לכיבוש ביירות, במערכה בסוריה ובלבנון מערכה שערכה חמישה שבועות ונערכה בין בעלות הברית לכוחות הצרפתים של וישי. בסיומו של הקרב האוסטרלים כבשו את העיר.

בעת החדשה נכללה צידון במדינת לבנון. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים.

מבצר הים בנמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.
החוף נמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.

העיר נכללה באזורי הלוחמה במלחמת האזרחים בלבנון ובמלחמת לבנון הראשונה, וכוחות צה"ל נכחו בה.

יהדות צידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר קיים מבנה של בית הכנסת צידון שהוקם בשנת 822 והוא בית כנסת העתיק בעולם שמבנהו קיים.

הנוסע בנימין מטודלה (1170–1168) מספר על קהילה יהודית קטנה בצידון, כעשרים יהודים. אחר שנהרסה בשנת 1260 על ידי המונגולים העיר ננטשה, כולל בידי הקהילה היהודית שעזבה אותה.[93] היישוב היהודי חודש בתקופת האימפריה העות'מאנית. במאות ה־16 עד ה־19 דיווחו נוסעים נוצרים על קהילה יהודית ולה בית כנסת.[94]

משה מונטיפיורי ביקר בעיר בפסח 1839 ועל פי בקשתו נערך מפקד מדויק של היהודים תושבי צידון. הוכנה רשימת תושבים של הקהילה, המכילה את שמות כל היהודים תושבי צידון, לפי גילם, מוצאם ומקור מחייתם. הרשימה כללה 57 משפחות שמנו 215 נפשות ועוד ־72 בודדים, בסך הכל 287 נפש. 25 מהמשפחות לא היו ילידי צידון, רובם היו ילידי ארץ ישראל שעברו לצידון מטבריה, עכו וצפת. חלקם הגיעו לצידון מסוריה.[93]

הכומר האנגלי ויליאם ג'ון וודקוק תיאר את הנשים היהודיות בצידון: "רבות מן הנשים חובשות שביסים גבוהים ונוצה שחורה או גדיל יורד להן משני צדי הפנים בדומה לאלה שבדמשק. וראיתי מהן רבות שהן יפות־תואר ביותר".[95]

בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון המשיכה להתקיים בעיר קהילה יהודית קטנה שמנתה ב־1920 500 איש. בהמשך רבים מבני הקהילה היגרו לברזיל.[96] ביוני 1941 דווח שבעיר 250 יהודים, יש בית כנסת פעיל אחד ובית ספר של אגודת כל ישראל חברים.[97] במאי 1948 דווח שהקהילה על סף חיסולה ולא נותרו בעיר יהודים רבים.[96]

קבר זבולון בצידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר הישר מסופר: ”ויקברו את ארונות מטות אבותיהם... איש בנחלת בניו... ואת עצמות יששכר וזבולון קברו אותם בצידון, בחלק אשר נפל לבניהם.” (ספר הישר, סוף ספר יהושע).

בסדר הדורות נזכר בשם 'גלילות ארץ ישראל': ”ועצמות יששכר וזבולן בצידון הוא צידון רבה בשפת ים הגדול, וחוץ לעיר קבר זבולן בכיפה ובית הכנסת שם.” (סדר הדורות, שנת ב"א תקי"ד, בשם "גלילות ארץ ישראל").

מקום הקבר נמצא בעיר צידון שבלבנון ואינו נגיש לכניסת ישראלים ואף על פי כן, ביקרו בקבר יהודים מנטורי קרתא בעת משלחת לכנס אנטי ציוני לבנון.[98]

הערה: על פי המסורת הדרוזית הנביא סבלאן (النّبيّ سبلان) הוא זבולון ומקום קבורתו הוא בהר סבלאן, שליד חורפיש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השמות בערבית היא, בקירוב: סַיְד֫וּן (השם העתיק), ו-סַ֫יְדָא או סֵ֫ידָא (השם המודרני).
  2. ^ הבתולה שהיא בת צידון (בתמורה ולא בסמיכות, בדומה לבתולת ישראל ובתולת בת ציון המקראיות ולבתולת ענת האוגריתית);[30] צידון טבעה על מטבעותיה את הכתובת "צדן אם צר", כלומר צידון אם צור.[31]
  3. ^ בפועל, את נבוכדראצר ירש בנו אויל־מרודך, אך אותו לא ירש בנו אלא נרגל שראצר, שלא היה לו קשר דם לנבוכדראצר או לבנו; הערים הפיניקיות, ביניהן צור וצידון המוזכרות בנבואה, לא נכבשו על־ידי הבבלים (אולי היו תחת השפעה מסוימת שלהם בלבד).[40]
  4. ^ עיר כנענית בין ארוד לצידון, לא ברור איפה.[48]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוח KTU2 1.14 IV (מתוך עלילת כרת)
  2. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' י"ג
  3. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – למשל מכתב EA 146, עמ' 606–607; מכתב EA 148, עמ' 612–615
  4. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – למשל בסוף מכתב EA 147, עמ' 610–613
  5. ^ הומרוס, אודיסיאה, שיר 15 שורה 118: "מלך צידונים"; שיר 15 שורה 415: "פויניקים".
  6. ^ הומרוס, איליאדה, שיר שישי, שורות 288–292 (ראו בתרגום טשרניחובסקי)
  7. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012; A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014
  8. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.1 (ראו גם במקור היווני)
  9. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 327
  10. ^ 1 2 משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 23
  11. ^ משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 24
  12. ^ Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 11 doi: 10.2307/1357405
  13. ^ KAI 60: כתובת המרזח
  14. ^ KAI 59: כתובת אספת
  15. ^ Olivier Masson, Recherches sur les Phéniciens dans le monde hellénistique, Bulletin de Correspondance Hellénique 93, 1969, עמ' 679–700 doi: 10.3406/bch.1969.4892
  16. ^ CIS I 269, 272, 275, 279, 284, 285, 289-293.
  17. ^ CIS I 269, 271-272, 290, 291; נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות – אוסף שיָרי ספרות כנען, דביר, 1942, עמ' 327.
  18. ^ בנוסף לכתובות בהן מוזכר בד אנשי צידון או שנידרו לפי מיעמס־פקודה, ניתן לעיין בכתובות CIS I 277, 281-283.
  19. ^ מקרתחדשת CIS I 308, מאתונה ופיראוס KAI 53, 54, 59 (כתובות פיניקיות־יווניות אתונאיות)
  20. ^ CIS I 273, 277
  21. ^ CIS I 2798
  22. ^ CIS I 273; נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, 1942, עמ' 328.
  23. ^ ספר בראשית, פרק י', פסוק ט"ו, ספר דברי הימים א', פרק א', פסוק י"ג
  24. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ג
  25. ^ ספר שופטים, פרק י"ח, פסוקים ז'כ"ח
  26. ^ ספר מלכים א', פרק י"ז, פסוק ט'
  27. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"א; ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 327
  28. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ג, פסוק ב', פסוק ד', פסוק י"ב; ספר יחזקאל, פרק כ"ז, פסוק ח'
  29. ^ אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים - מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 82–83
  30. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996
  31. ^ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, עמ' lxxvii–cxvi
  32. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 12 – תוך הפניה לבנימין מזר
  33. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 89–90
  34. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים כ"אכ"ד
  35. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 94
  36. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק כ"ב, פרק כ"ז, פסוק ג', פרק מ"ז, פסוק ד'; ספר יחזקאל, פרק ל"ב, פסוק ל'; ספר יואל, פרק ד', פסוק ד'; ספר זכריה, פרק ט', פסוק ב'
  37. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק כ"ב
  38. ^ אליה שמואל הרטום, ירמיה, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 88–89
  39. ^ Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 182
  40. ^ אליה שמואל הרטום, ירמיהו – צלומים ומפות מקוריים בצבעים, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 27
  41. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ז, פסוקים ב'י"א
  42. ^ אליה שמואל הרטום, ירמיה, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 140–141; ספר ירמיהו, פרק מ"ז, במיוחד פסוק ד'
  43. ^ ספר יואל, פרק ד', פסוקים ד'ח'; אליה שמואל הרטום, יואל, תרי עשר, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 50
  44. ^ ספר זכריה, פרק ט', פסוקים ב'ד'; אליה שמואל הרטום, זכריה, תרי עשר, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 164–165
  45. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 65–66
  46. ^ באופן מובהק במלכים א', ה', כ'; אולי גם בדברים, ג', ט', יהושע, י"ג, ד'ו', שופטים, ג', ג', שופטים, י', י"ב, מלכים א', י"א, ה', מלכים א', י"א, ל"ג, מלכים ב', כ"ג, י"ג, יחזקאל, ל"ב, ל', עזרא, ג', ז', דברי הימים א', כ"ב, ד'
  47. ^ A. Kirk Grayson, Assyrian Rulers of the Early First Millennium BC I (1114-859 BC), University of Toronto press, 1991, עמ' 37 (הקטע חוזר חלקית בעמ' 42, 53)
  48. ^ People, gods & places, באתר Nimrud: Materialities of Assyrian Knowledge Production
  49. ^ A. Kirk Grayson, Assyrian Rulers of the Early First Millennium BC I (1114-859 BC), University of Toronto press, 1991, עמ' 219 (הקטע חוזר בקיצור ובסדר אחר בעמ' 226, ובמקוטע בעמ' 298)
  50. ^ Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 148–149 doi: 10.2307/4199961
  51. ^ Stephanie Page, A Stela of Adad-nirari III and Nergal-ereš from Tell al Rimah, Iraq 30, 1968, עמ' 139–153 doi: 10.2307/4199848
  52. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011
  53. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021
  54. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.14.2
  55. ^ Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 187
  56. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48 (הקטע חוזר גם בעמ' 69, 74 ו־79)
  57. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 63 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175 ו־192) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183 (קטע מצומצם יותר חוזר בעמ' 48, 69, 74 ו־79)
  58. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ד', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 33
  59. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175, 192, 210 ו־222) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48
  60. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 114, 131, 175 ו־192) וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183, 188, 238
  61. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 164-165 וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 82-83
  62. ^ 1 2 3 4 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 16-17, 28, 48-49
  63. ^ 1 2 3 4 5 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 16-17, 28, 48-49
  64. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 146-148
  65. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23-24 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
  66. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018
  67. ^ אליה שמואל הרטום, ירמיה, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 88–89
  68. ^ Israel Ephʿal, Nebuchadnezzar the Warrior: Remarks on his Military Achievements, Israel Exploration Journal 53, 2003, עמ' 182
  69. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.161 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  70. ^ Wallace B. Fleming, 5: Tyre’s Resistance to Babylon, The History of Tyre, Columbia University Press, 1915, עמ' 42–47
  71. ^ אליה שמואל הרטום, ירמיהו – צלומים ומפות מקוריים בצבעים, יבנה, 1989, סדרת תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 27
  72. ^ Sidon ca. 420-410 v. Chr, Münzkabinett der Staatlichen Museen zu Berlin (באנגלית)
  73. ^ 1 2 3 אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 62
  74. ^ 1 2 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 55, 335, 348
  75. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 4.136 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  76. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.44 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  77. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.96, 7.99 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  78. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.100 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  79. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 8.67 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  80. ^ KAI 14 שו' 18–19
  81. ^ KAI 292, ראו Catherine Apicella, Du roi phénicien au roi hellénistique. Les sanctuaires et le pouvoir royal en Phénicie, Topoi. Orient-Occident 19, 2014, עמ' 108–109 doi: 10.3406/topoi.2014.2533
  82. ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 319 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  83. ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 64: ΓϘΡ ΣΙΔΩΝΟΣ ΘΕΑΣ ΙΕΡΑΣ ΚΑΙ ΑΣΥΛΟΥ ΝΑΥΑΡ [ΧΙΔΟΣ], "שנת 193 לצידון האלוהית, הקדושה ועיר־המקלט, השולטת בצי (או השולטת בימים)", שנת 82/83 לספירה
  84. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 2.18.9
  85. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.21.11
  86. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.13.1
  87. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.27.2
  88. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 2.18.5
  89. ^ פאוסניאס, תיאוריה של יוון, 7.23.7–7.23.8 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  90. ^ הבשורה על פי מרקוס פרק ג – פסוק 8, באתר he.wikisource.org
  91. ^ הבשורה על פי מרקוס פרק ז – פסוקים 31-24, באתר he.wikisource.org
  92. ^ מעשי השליחים כז , 3
  93. ^ 1 2 יצחק בן-צבי, צור וצידון - ישובן היהודי לפני מאה שנה, העולם, 17 בפברואר 1938
  94. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 96, 285, 347, 365, 383, 393, 503, 514.
  95. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 580, הערה 38.
  96. ^ 1 2 פנחס נאמן, קהילת צידה על סף חיסולה, על המשמר, 23 במאי 1948
  97. ^ צידון, אמר, 16 ביוני 1941
  98. ^ אחרי ההבטחה ל'נטורי קרתא': החל שיפוץ קבר זבולון - בחדרי חרדים, באתר www.bhol.co.il, ‏2012-10-09