צידון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צידון
صيدﺍ
SidonNewCity.jpg
העיר החדשה בצידון
מדינה לבנוןלבנון  לבנון
מחוז מחוז דרום לבנון
נפה נפת צידון
תאריך ייסוד המאה ה-14 לפני הספירה
שטח 7 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 80,000
 ‑ במטרופולין 266,000
קואורדינטות 33°33′39″N 35°22′19″E / 33.560833°N 35.371944°E / 33.560833; 35.371944
אזור זמן UTC +2

צִידוֹןערבית: صيدﺍ, צַיְדָא; בפיניקית: 𐤑𐤃𐤍, צִדֻן) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ-48 קילומטר מדרום לביירות וכ-40 קילומטר מצפון לצור. האוכלוסייה במטרופולין מונה כ-250 אלף תושבים, רובם מוסלמים שיעים[דרוש מקור] וחלקם סונים או נוצרים.

העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צידון נזכרת לראשונה בסביבות המאה ה-14 לפני הספירה, ולאחר מכן בתנ"ך. בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, ומשמה המקורית בפיניקית 𐤑𐤃𐤍 צדן (צִידוּן) השתלשלו שמותיה בשפות אחרות, צִידוֹן בעברית, Σιδών (סידון) ביוונית, ܨܝܕܘܢ (צידון) בסורית, Sidon בלטינית, صيدا (צַיְדָא) בערבית. מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, אך מאוחר יותר איבדה את הבכורה בפיניקיה לצור.

עם עליית ממלכת אשור, הכניע שלמנאסר את העיר הסמוכה צור ונעזר בצי האניות של צידון מאוחר יותר מרדה גם צידון באשור, הוחרבה על ידי סנחריב יחד עם ממלכת ישראל, והובאו אליה עמים מארצות כבושות אחרות, סביב 600 לפנה"ס מרדה צידון יחד עם צדקיהו מלך יהודה ונחרבה על ידי נבוכדנאצר. ולאחר מכן, העיר נכבשה על ידי הקיסרות הרומית. בימי בית שני התקיימה בה קהילה יהודית קטנה.

ציור של צידון משנת 1843
צילום צבוע של צידון מסוף המאה ה-19

בימי הביניים נכבשה העיר על ידי הערבים ומאוחר יותר על ידי הצלבנים. ב-4 בדצמבר 1110 צידון נכבשה על ידי המלך בלדווין הראשון, מלך ירושלים והמלך הנורווגי זיגורד הראשון והפכה לבירת סניוריית צידון שבממלכת ירושלים. צלאח א-דין כבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187, אבל צלבנים גרמנים החזירו אותה לשליטה נוצרית במסע הצלב של שנת 1197. ניתן עד היום לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים וכן את מבצר הים, מצודה צלבנית היושבת על אחד האיים הסמוכים.

צידון נשארה מעוז צלבני חשוב עד שלבסוף נהרסה על ידי הערבים ב-1249. בשנת 1260 הגיעו המונגולים אל העיר ומפקדם קיטבוקה שלח כוח קטן לקבל פיצויים מהעיר. ז'וליין דה גרנייה, נסיך צלבני ששלט על העיר ועל הבופור, השתלט על הכוח המונגולי ובתגובה הרס קיטבוקה את העיר.

במלחמת העולם השנייה נערך קרב צידון (13–15 ביוני 1941) שהיה חלק מתמרון הדיוויזיה השביעית האוסטרלית לכיבוש ביירות, במערכה בסוריה ובלבנון מערכה שערכה חמישה שבועות ונערכה בין בעלות הברית לכוחות הצרפתים של וישי. בסיומו של הקרב האוסטרלים כבשו את העיר.

בעת החדשה נכללה צידון במדינת לבנון. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים. העיר נכללה באזורי הלוחמה במלחמת האזרחים בלבנון ובמלחמת לבנון הראשונה.

יהדות צידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוסע בנימין מטודלה (1170-1168) מספר על קהילה יהודית קטנה בצידון, כעשרים יהודים. אחר שנהרסה בשנת 1260 על ידי המונגולים העיר ננטשה, כולל בידי הקהילה היהודית שעזבה אותה[1]. היישוב היהודי חודש בתקופת האימפריה העות'מאנית. במאה ה-16 ועד המאה ה-19 דיווחו נוסעים נוצרים על קהילה יהודית ולה בית כנסת[2].

משה מונטיפיורי ביקר בעיר בפסח 1839 ועל פי בקשתו נערך מפקד מדויק של היהודים תושבי צידון. הוכנה רשימת תושבים של הקהילה, המכילה את שמות כל היהודים תושבי צידון, לפי גילם, מוצאם ומקור מחייתם. הרשימה כללה 57 משפחות עם 25 נפשות ו-72 בודדים, בסך הכל 287 נפש. 25 מהמשפחות לא היו ילידי צידון, רובם היו ילידי ארץ ישראל שעברו לצידון מטבריה, עכו וצפת. חלקם הגיעו לצידון מסוריה[1].

הכומר האנגלי וודקוק (W. J. Woodcock) תיאר את הנשים היהודיות בצידון: "רבות מן הנשים חובשות שביסים גבוהים ונוצה שחורה או גדיל יורד להן משני צדי הפנים בדומה לאלו שבדמשק. וראיתי מהן רבות שהן יפות-תואר ביותר"[3].

בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון המשיכה להתקיים בעיר קהילה יהודית קטנה שמנתה ב-1920 500 איש. בהמשך רבים מבני הקהילה היגרו לברזיל[4]. ביוני 1941 דווח שבעיר 250 יהודים, יש בית כנסת פעיל אחד ובית ספר של אגודת כל ישראל חברים[5]. במאי 1948 דווח שהקהילה על סף חיסולה ולא נותרו בעיר יהודים רבים[4].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 יצחק בן-צבי, צור וצידון - ישובן היהודי לפני מאה שנה, העולם, 17 בפברואר 1938
  2. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 96, 285, 347, 365, 383, 393, 503, 514.
  3. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 580, הערה 38.
  4. ^ 1 2 פנחס נאמן, קהילת צידה על סף חיסולה, על המשמר, 23 במאי 1948
  5. ^ צידון, אמר, 16 ביוני 1941