מנואל הראשון, מלך פורטוגל

מנואל הראשון, מלך פורטוגל
‏Manuel I
	מנואל הראשון, מלך פורטוגל
לידה	31 במאי 1469; אלקושטה, ממלכת פורטוגל
פטירה	13 בדצמבר 1521 (בגיל 52); ליסבון, ממלכת פורטוגל
מדינה	פורטוגל
מקום קבורה	מנזר ז'רונימוש
בת זוג	איזבלה מאראגון, מלכת פורטוגל ; מריה מאראגון, מלכת פורטוגל ; אלאונורה מאוסטריה
שושלת בית אביש
תואר	מלך פורטוגל
אב	פרננדו, דוכס ויזאו
אם	ביאטריש מפורטוגל, דוכסית ויזאו
צאצאים	ראו בהמשך
	25 באוקטובר 1495 – 13 בדצמבר 1521; (26 שנים)
	→ ז'ואאו השני, מלך פורטוגל ז'ואאו השלישי, מלך פורטוגל ←
פרסים והוקרה
	אביר במסדר גיזת הזהב; הוורד המוזהב; מסדר הבירית ;
חתימה

מנואל הראשון (פורטוגזית: Manuel - "מנואל"; 31 במאי 1469 – 13 בדצמבר 1521) היה מלך פורטוגל בין 1495 ל-1521 משושלת בית אביש (ענף של בית קאפה-בורגונדי הצרפתי). בתקופתו הוטבלו בכפייה לנצרות יהודי פורטוגל.

זכה לכינוי "בר המזל", הן בזכות מקריות הנסיבות שהביאו להכתרתו, והן בשל גילוי ברזיל וגילוי הדרך הימית להודו, בידי ספניו.

היה למלך הראשון בפורטוגל שנשא, בברכת האפיפיור, את התואר "בברכת האל, מלך פורטוגל ואלגָרוֶש, הים משני צדי אפריקה, אדון גִינֶאָה והכיבוש, השיט והמסחר באתיופיה, ערב, פרס והודו"

(בפורטוגזית: "Pela Graça de Deus, Rei de Portugal e dos Algarves, d'Aquém e d'Além-Mar em África, Senhor da Guiné e da Conquista, Navegação e Comércio da Etiópia, Arábia, Pérsia e Índia").

ביוגרפיה

מנואל היה בנם של פרננדו, דוכס ויזאו, בנו של המלך דוארטה, וביאטריש מפורטוגל, דוכסית ויזאו, נכדתו של המלך ז'ואאו הראשון. לאחר מות דודנו, ז'ואאו השני, ב-1495, ירש מנואל את כסאו. מנואל לא היה הבחירה הראשונה של ז'ואאו כיורש לכתר הפורטוגזי. תקופת שלטונו של ז'ואאו השני התאפיינה בתככנות אלימה בחצר הפורטוגזית (בין היתר, הוציא המלך להורג את אחיו של מנואל, דיוגו, הדוכס מויזאו). ז'ואאו העדיף, מטבע הדברים, להעביר את כס המלוכה לבנו, דום אפונסו, אך זה נהרג ב-1491 בנפילה מסוסו; בחירתו השנייה, בז'ורז'ה, דוכס קוימברה (שהיה בנו הבלתי חוקי), אף היא לא צלחה. חלק מהכרוניסטים של המאה ה-16 כינו את מנואל בשל כך "מנואל בר המזל".

ב-1497 נישא מנואל לאיזבלה מאראגון, מלכת פורטוגל, בתם של פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה. פרננדו ואיזבלה, שהורו על גירוש ספרד, התנו את נישואי בתם בגירוש היהודים מפורטוגל. וכך, לקראת הנישואים, אולצו כל יהודי פורטוגל להתנצר או לעזוב את המדינה. איזבלה מתה ב-1498, בעת שילדה את בנם מיגל (שנפטר שנתיים לאחר מכן), וב-1500 נישא מנואל לאחותה, מריה מאראגון, מלכת פורטוגל. מריה ילדה לבעלה עשרה ילדים, בהם ז'ואאו השלישי, מלך פורטוגל, שירש את הכתר אחרי אביו. לאחר מותה של מריה ב-1517 נישא מנואל בשלישית לאלאונורה מאוסטריה (בתה של אחותן של איזבלה ומריה, חואנה, מלכת קסטיליה), שילדה לו שני ילדים נוספים.

מנואל מת ב-13 בדצמבר 1521 ממחלת הדבר^[1]. בנו מאשתו השנייה, ז'ואאו השלישי, ירש את כסאו.

המשך התעצמות פורטוגל כמעצמה ימית

תקופתו של מנואל על כס המלוכה התאפיינה בהמשך ההתעצמות של פורטוגל כמעצמה ימית. בתקופתו גילה ואסקו דה גאמה את הנתיב הימי להודו (1498); קברל הגיע לברזיל (1500); המשנה למלך פרנסיסקו דה אלמיידה הפך למושל הודו הפורטוגזית הראשון (1505); ואפונסו דה אלבוקרקי חיזק את שליטתה של פורטוגל באוקיינוס ההודי.

יחסו ליהודים

מישל דה מונטן, שאמו הייתה מצאצאי האנוסים, כתב במסה "טעמם של הטוב והרע תלוי במידה רבה בדעתנו עליהם" (ספר 1, פרק 14) את הדברים הבאים:

"מנואל, יורשו של ז'ואאו, שחרר את היהודים מעבדות עם עלותו לשלטון, ואחר כך, בשנותו את דעתו, ציווה עליהם לעזוב את ארצו והעמיד לרשותם שלושה נמלים לנסיעתם. הוא קיווה - אומר הבישוף אוסוריוס, ההיסטוריון הלטיני הטוב ביותר של מאות השנים האחרונות - שהטובה שעשה עמם בשחרורם מעבדות, תגרום להם להמיר את דתם לנצרות; וגם קיווה כי פחדם למסור את עצמם לחסדי המלחים ואי-רצונם לעזוב את ארצם, שבה התגוררו בעושר רב, ולנדוד באזור זר ונעלם, יגרמו להם להישאר בפורטוגל כנוצרים. אך בהתאכזבו מתקווה זו ובראותו שכולם החליטו לנסוע, סגר שניים מהנמלים שהבטיח והשאיר להם אחד בלבד, במטרה שאורך הנסיעה וקשייה יגרמו לחלק מהם לשנות את דעתם, או כדי לרכז את כולם במקום אחד לצורך התוכנית הגדולה שהחליט עליה. תוכניתו הייתה לחטוף את כל הילדים מגיל ארבע-עשרה ומטה מזרועות הוריהם, להעבירם על דתם ולהביאם בברית הנצרות במקום שבו יוכלו ללמוד את דתנו. אומרים שפעולה זו גרמה למחזה איום ונורא. האהבה הטבעית בין הורים לילדים, ויתר על כן קנאותם לדתם העתיקה, גרמו להם להילחם ולהתנגד לצו האכזר. היה זה מחזה רגיל לראות אבות ואמהות מביאים קץ על עצמם. או דוגמה קשה יותר: בשל אהבתם וחמלתם על ילדיהם זרקו אותם לתוך הבארות כדי למלטם מן הצו, ואשר ליתר, כשהזמן שהוקצב להם חלף, הם לא יכלו לעשות דבר אלא לשוב לעבדות, וחלק מהם התנצרו."