עשור מבשר רעות
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
| |||
.png) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | מדריד | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | מהפכת נגד ריאקציונרית בסיוע צרפתי | ||
| תאריך | 1823 | ||
| פירוק | מותו של פרננדו השביעי, מלך ספרד | ||
| תאריך | 1833 | ||
| ישות קודמת |
 הטריניום הליברלי | ||
| ישות יורשת |
שלטון איזבלה השנייה | ||
.svg)
.svg)
העשור המבשר רעות (בספרדית: Década Ominosa) הוא כינוי לעשר השנים האחרונות של שלטונו של פרננדו השביעי, מלך ספרד, החל מביטול החוקה הספרדית של 1812, ב-1 באוקטובר 1823, ועד למותו ב-29 בספטמבר 1833.
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרננדו השביעי הפך למלך לאחר הניצחון של מלחמת חצי האי, שבאמצעותה שוחררה ספרד משליטת נפוליאון. הוא חזר לספרד ב-24 במרץ 1814 ומעשהו הראשון היה ביטול החוקה הליברלית מ-1812; לאחר מכן, פירוק שני הלשכות של הפרלמנט הספרדי ב-10 במאי.
אלה היו רק המהלכים הראשונים לקראת תגובה אנטי-ליברלית חריפה, שגרמה לסדרה של מהומות צבאיות, שהחלה בינואר 1820 על ידי הגנרל רפאל דל רייגו. המלך נאלץ לכונן מחדש חוקה, עם שבועה חגיגית במהלך טקס במדריד ב-10 במרץ 1820. זה התחיל את התקופה שנקראת הטריניום הליברלי, שבמהלכה נאלץ פרננדו להיות עד לנפילתם של המוסדות והפריבילגיות האבסולוטיות העיקריות, ולמעבר הגובר לעבר רדיקליזם של הרוב בפרלמנט.
עם זאת, פרננדו לא זנח את מטרותיו הריאקציוניות ופנה לברית הקדושה שהוקמה בקונגרס וינה ב-1814, שבמסגרתה הסכימו המונרכיות האבסולוטיות העיקריות של אירופה לעזור זו לזו במקרה שאחת מהן תצטרך לסבול ממהפכה דמוקרטית. ב-7 באפריל 1823 שלחה צרפת משלחת, שבאמצעותה פלש חיל צבאי, המכונה מאה אלף בני לואי הקדוש (Los Cien Mil Hijos de San Luis) ובראשם לואי אנטואן, דוכס אנגולם, לשטח ספרד. לואי התקבל בברכה ב-24 במאי במדריד, לאחר שהליברלים נטשו את העיר ומצאו מקלט בעיר המסחרית קדיס, שם הוחזק פרננדו כשבוי.
כאן נפגש הקורטס הדמוקרטי כדי להכריז על תצהיר המלך. החיילים הצרפתים כיתרו את העיר, עד ל-31 באוגוסט, אז סימן קרב טרוקדרו את תבוסת הליברלים ואת כניעת העיר.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רסטורציה ריאקציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_Prado.jpg)
לאחר חזרתו לשלטון, החל פרננדו השביעי תקופת שלטונו המכונה "עשור מבשר רעות", בשל הלחץ המובהק על דיכוי אויביו. רוב חברי המפלגה הליברלית ברחו לחו"ל, ללונדון (שם חלקם קיבלו עזרה כספית על ידי ממשלת בריטניה על תפקידם במלחמות נגד נפוליאון), פריז, מלטה, ארצות הברית, או לרפובליקות עצמאיות שהוכרזו לאחרונה בדרום אמריקה, שעליהן החזיקה הממשלה הליברלית הספרדית בעמדה עוינת הרבה פחות מפרננדו השביעי. אחרים, במקום זאת, חוסלו ללא רחמים, כמו דל רייגו, הסמל העיקרי של המהפכה, שנתלה ב-7 בנובמבר 1823 בכיכר לה סבאדה שבמדריד.
הצנזורה הקשה הוקמה מחדש, בעוד ארגון ארכאי וריאקציוני לחלוטין של אוניברסיטאות הוכנס בפיקוח קפדני של שר המשפטים, פרנסיסקו טדיאו קלומרדה, שהיה המוח של דיכוי האופוזיציה ושיקום המוסדות לשעבר, כמו הישועים (שהוצאו מחוץ לחוק על ידי הבורבונים בסוף המאה ה-18), מנזרים ואחרים. הכוח הצרפתי נשאר בספרד, עם תפקיד דה-פקטו של כוח כיבוש: עם זאת, עלות האספקה הכבדה שלו גרמה לנזק נוסף לאוצר הספרדי, שהתרוקן תחת השלטון הליברלי, גם בשל המהפכות הדרום אמריקאיות.
חוסר שביעות הרצון של הצבא הספרדי עורר עוד יותר את היווצרותם של Voluntarios Realistas ("מתנדבים מלכותיים"), מיליציה שנוצרה על ידי פרננדו השביעי בשנת 1823, זמן קצר לאחר קריסת הקבינט החוקתי, במטרה לספק למלך אמצעי דיכוי ישירים נגד האופוזיציה הליברלית. ב-1826 הסתכמה המיליציה בכ-200,000 מתנדבים, שמחציתם כללו 486 גדודי חי"ר, 20 פלוגות ארטילריה, 52 טייסות פרשים וכמה פלוגות חבלנים.
אי יציבות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך העשור נרשמה סדרה אינסופית של מהומות וניסיונות של מהפכות, כמו זו של טוריחוס, שמומנה על ידי ליברלים אנגלים, ב-11 בדצמבר 1831. מלבד הצד הליברלי, מדיניותו של פרננדו גרמה לאי שביעות רצון גם במפלגה השמרנית: בשנת 1827 פרץ מרד בקטלוניה, ולאחר מכן התרחב לוולנסיה, אראגון, ארץ הבסקים ואנדלוסיה, תוך שהוא מדורבן על ידי אולטרה-ריאקציונרים לפיהם הריאקציה של פרננדו הייתה היה חלשה מדי, ונכשל במיוחד בהשבת האינקוויזיציה. במה שכונה מלחמת האגרביאדוס, כ-30,000 איש שלטו ברוב קטלוניה ובחלק מהאזורים הצפוניים, ואף הקימו ממשלה אוטונומית. פרננדו התערב באופן אישי, עבר לטרגונה כדי לכבות את המרד: הוא הבטיח חנינה, אך לאחר שהפורעים נכנעו, הוציא להורג את מנהיגיהם ואחרים הוגלו לצרפת.
חוסר יציבות נוסף הגיע כאשר, ב-31 במרץ 1830, פרדיננד הוציא את הסנקציה הפרגמטית, שאושרה על ידי אביו קרלוס הרביעי כבר ב-1789, אך לא פורסמה עד אז. הסנקציה אפשרה את הירושה לכס המלכות הספרדי גם ליורשות נשים, למקרה שאין גבר שיירש. לפרננדו היו רק שני ילדים, שתיהן בנות, הבכורה הייתה המלכה לעתיד איזבלה השנייה, שנולדה באוקטובר 1830. הסנקציה לא כללה בירושה את אחיו של פרננדו, קרלוס, רוזן מולינה.
מחלתו ומותו של פרננדו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנותיו האחרונות חלה פרננדו במחלה קשה, והוא איבד את היכולת לנהל את ענייניו. אשתו הצעירה, מריה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות, לקחה את העוצרות לידיה. מאחר שהטוען לכתר השני, דון קרלוס, נחשב לתומך האבסולוטיזם, החליטה מריה כריסטינה לבקש תמיכה מהאופוזיציה הליברלית.
מדיניותה החמירה את המרירות בקרב תומכיו של קרלוס. במותו של פרננדו, בשנת 1833, הכריז קרלוס על עצמו כיורש הלגיטימי בשם קרלוס החמישי. זו הייתה תחילתה של המלחמה הקרליסטית הראשונה.
