רוז אל-יוסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פאטמה אל-יוסוף)
רוז אל-יוסף
فاطمة اليوسف
רוז א-יוסף
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1898
לבנון
פטירה 10 באפריל 1958 (בגיל 60 בערך)
קהיר
מדינה מצרים
תקופת הפעילות מ-1911 עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקנית, עיתונאית, מוציאה לאור
בן או בת זוג מוחמד עבד אל-קדוס
זכי טלימאת עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אחסאן עבד אל-קדוס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פטמה אל-יוסףערבית: فاطمة اليوسف) הידועה גם בשם רוז אל-יוסף (בערבית: روز اليوسف, 1898 - 10 באפריל 1958) הייתה עיתונאית, סופרת ושחקנית מצרית ממוצא לבנוני-טורקי. מוכרת כעיתונאית הראשונה של מצרים.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-יוסף נולדה בלבנון ב-1898. שמה הנתון בלידתה היה פטמה, אך הייתה קרויה רוז. אמה מתה בלידתה, והיא הגיעה למצרים עם אביה כילדה. שם הוא השאיר אותה עם משפחתו של השחקן המצרי אסקנדר פארה, אשר היה להשפעה גדולה על חייה, ובעיקר על בחירתה לבחור במקצוע המשחק. אביה נסע לחיות בברזיל. היא התחילה להופיע בגיל 14. בתחילה, רק בתפקידים קטנים, אך הפריצה שלה הגיעה כאשר בהצגה אף אחת מהשחקניות לא הסכימה לשחק תפקיד אישה זקנה, ואל-יוסף לקחה את זה על עצמה. מי ששיחקה את בתה במופע הייתה מבוגרת ממנה בשלושים שנים. ההצגה הייתה להצלחה גדולה, ועד מהרה יצא שמה של רוז לפניה, והיא הפכה לכוכבת מבוקשת.

קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדו"ח מטעם ארגון הפיתוח הערבי הבינלאומי, The Arab Human Development Report 2005: Towards the Rise of Women in the Arab World, כינה אותה "חלוצת הבמה ואחת השחקניות הראשונות" במצרים, ו"אישה ייחודית" בזמנה.

ב-1912, הצטרפה ללהקתו של ג'ורג' עבאיד, והלכה מהצלחה להצלחה, עד שזכתה בכינוי "שרה ברנאר של המזרח", ולשבחים ממבקרים מצרים ובינלאומיים. היא הייתה לחביבת החברה הגבוהה.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אך אל-יוסף החליטה לא להמשיך בעולם התיאטרון, וב-1925 יסדה את כתב העת הפוליטי הקרוי על שמה, רוז אל-יוסף (אנ').[2] עליו אמרה, "יצרתי את האישה הזו בעצמי". המגזין התחיל כפרסום לביקורת ספרות ותרבות, בו כתבה על עולם התיאטרון ונתנה במה למשוררים, הוגים, ומבקרים. אך תוך שלוש שנים כבר היה מזוהה כמגזין פוליטי, לאחר שמוחמד א-טביי, שהיה בכיר במפלגת אל-ופד, הצטרף למערכת.[3]

העיתון לא היה מקושר לאף מפלגה או תנועה, ועורר התנגדות ממספר כיוונים, במיוחד בשל הקריקטורות הפוליטיות שהופיעו בו, מאת האמן מוחמד רקחה. מספר פעמים הציעו לאל-יוסף שוחד לסגור את העיתון, והיא סירבה. אז, החלו ללחוץ עליה מטעם הממשלה, הבריטים, וארמון המלך. עיתונים אחרים כתבו נגדה, אך ארגוני סטודנטים צעדו והפגינו מול ביתה בתמיכה. בתחילת שנות ה-30, היא אפילו נעצרה. תוך שעה, הגיעו לתחנת המשטרה חברים ותומכים, ודיברו על המקרה בכל רחבי העיר. מספר עיתונים זרים החלו קמפיין לשחרורה, ולנוכח הלחץ הרב, היא שוחררה.

למרות הקשיים, אל-יוסף המשיכה בפעילותה ביתר שאת. כשביטלו את רישיון ההוצאה לאור של המגזין, היא הוציאה רישיון תחת שם אחר, ובמשך 42 שבועות הוציאה מגזין חלופי. את כל הכנסותיה מהשבועון השקיעה בהוצאת עיתון יומי שפורסם החל מ-1935. אך התחרות בשוק הייתה קשה, והיא אבדה את כל השקעתה.

בשנת 1960, נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הלאים את המגזין.[4] בתקופתו, ובתקופת אנואר סאדאת, המגזין נטה לשמאל הפוליטי.[5]

נכון לשנת 2014, המגזין רוז אל-יוסף נותר בין הפופולריים במצרים, אף על פי שבשנה זו הודיע שנקלע לבעיות כלכליות.

פעילות חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-יוסף גם הייתה פמיניסטית מסורה, ומנהיגה בתנועה. היא פעלה למען הצטרפות נשים לכוח העבודה וקידומן בכל המקצועות.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלה הראשון של אל-יוסף, מוחמד עבד אל-קודוס, עזב אותה ב-1919 כשהוא גילה שהיא בהריון. השניים התגרשו אחרי שנולד בנם, אחסאן עבד אל-קדוס, שהיה לאחד מהסופרים הגדולים במצרים. בינתיים, היא התפתחה ידידות בינה לבין שחקן אחר, זאקי טולאימאת, והיא נישאה לו כעבור מספר שנים. ב-1923 נולדה בתם, אמאל טולאימאת. השניים נפרדו, אך לא התגרשו, כעבור 9 שנים, לאחר שזאקי ניהל מספר רומנים מתוקשרים בעת שהותו בפריז. ילדיה תיארו אותה כעדינה וביישנית אך קשוחה וחזקה.[1] אחסאן כתב שלמרות היעדר תעודות וכישורים מדעיים, הצליחה אל-יוסף והתפרסמה בעקבות האסרטיביות שלה ובזכות אישיותה הפמיניסטית החזקה והמיוחדת; וכן שהצליחה לשבור מוסכמות וגבולות חברתיים ופוליטיים, ולנפץ דעות קדומות שהוטלו על נשים בתקופתה, שמנעו מהן את זכות הביטוי העצמי ואת השתלבותן בזירה הפוליטית והחברתית.

אל-יוסף נפטרה ב-10 באפריל 1958, בגיל 67.

במהלך חייה סירבה אל-יוסף להרשות פרסומים אישיים או ביוגרפיים אודותיה. ב-1999, משפחתה נתנה רשותה ליצירת סרט תיעודי על חייה, בבימויו של מוחמד כמאל אל-קליובי, בשם The Legend of Rose Al Youssef.[6]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Rose Al-Yousef: The Woman Who Broke New Ground, Khariah Hindawi, Arab News, April 8 2004
  2. ^ "The Arab Human Development Report 2005: Towards the Rise of Women in the Arab World," p. 102.
  3. ^ Cathlyn Mariscotti (2008). Gender and Class in the Egyptian Women's Movement, 1925-1939: Changing Perspectives. Syracuse University Press. p. 114. ISBN 978-0-8156-3170-5.
  4. ^ James J. Napoli; Hussain Y. Amin (1 בספטמבר 1997). Festus Eribo; William Jong-Ebot (eds.). Press Freedom in Egypt. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Nathalie Bernard-Maugiron (1999). "Freedom of the press in Egypt: Checks and Balances". Law Journal Library.
  6. ^ The Legend of Rose Al Youssef, 1999