פולחן הקיסר
פולחן הקיסר היה פן בדת הרומאית, ששורשיו נעוצים בתום שלטונו של יוליוס קיסר. פולחן הקיסר היה חלק חשוב מהדת בזמן הקיסרות.
שורשים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוליוס קיסר היה הרומאי הראשון שזכה להאלהה לאחר מותו. במהלך חייו נהג קיסר להדגיש את המסורת שמציגה את בני משפחתו היוליים כצאצאיה של האלה ונוס. יש הגורסים שאף התכוון להציג את עצמו כאל בעודו בחיים כדי לבסס משטר מלוכני לפי הדגם ההלניסטי-מזרחי, בו נחשב המלך לאל, אך הנחה זו שנוי במחלוקת.
לאחר רציחתו של קיסר באידו של מארס בשנת 44 לפנה"ס, החלו גילויי ההערצה וחלוקת כבוד אלים הראשוניים לקיסר. תחילה נוצר הפולחן לקיסר באופן ספונטני, ביוזמת המוני העם, שהקימו מזבח לקיסר במקום שריפת גופתו ונשבעו בשמו. בהלווייתו של קיסר הכריז הקונסול מרקוס אנטוניוס על הענקת כבוד אלים לקיסר. הראשון שניצל את רגשות העם לצרכיו הפוליטיים היה פסאודו-מריוס שהצליח על ידי כך לזכות באהדת העם.
פעולות אלו לא היו לרוחו של אנטוניוס שפעל בחומרה כנגד פסאודו-מריוס ופולחנו של קיסר, ובסופו של דבר הוציאו להורג. האדם הבא שניצל את פולחן קיסר לצרכיו הפוליטיים היה אוגוסטוס קיסר (אוקטביוס), שאומץ כבנו של קיסר אחרי רציחתו. הוא השתמש בעובדה הזאת כדי לצבור כוח פוליטי ובשנותיו הראשונות בזירה הציבורית נהג תמיד להציגו כ"קיסר בנו של יוליוס האלוהי".
בתקופת הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ביסוס שלטונו של אוגוסטוס, הפך פולחן הקיסר לחלק מדת המדינה הרומאית. באיטליה ובפרובינקיות המערביות נשמר תמיד העיקרון של הפרדה בין אוגוסטוס בן התמותה לאלים, הוא הוצג כבנו של יוליוס האלוהי אולם לא קיבל כבוד אלים בעצמו. הפולחן לא היה הופנה אל הקיסר עצמו אלא אל הגניוס (אנ') (genius) שלו, אותה יישות עצמאית למחצה המלווה אותו עם לידתו או אל הנומן (numen) שלו כלומר לכוח האלוהי הנלווה אליו[1].
לאחר מותו של אוגוסטוס הוא הועלה לדרגת אל על ידי הסנאט ובכך נקבע התקדים שמעלים לאל שליטים טובים לאחר מותם, ומזמן שלטונו של הקיסר קליגולה נכנס הנוהג לחלוק כבוד אלים לבני משפחתו של הקיסר שנפטרו.
בפרובינקיות המזרחיות מצב העניינים היה שונה באופן מוחלט. תושביהן היו רגילים כבר דורות להתייחס ולסגוד לשליט כאל, ולכן לא היה להם כל קושי לקבל את הקיסר הרומאי כאל בחייו כפי שקיבלו את מלכי הממלכות ההלניסטיות השונות לפניו. הקבלה של הקיסר הרומאי כאל ייצגה שינוי בתפיסה שלו מכובש זר לאל המקום שמגן על תושביו. פולחן הקיסר היה חלק חשוב בהבעת הנאמנות של תושבי הקיסרות כלפי השלטון המרכזי והעומד בראשו.
תחילה העיקרון שאוסר על מתן כבוד אלים לבני אדם נשמר, ולתהליך ההאלהה לאחר המוות לא יוחסה חשיבות דתית, כפי שביטא הקיסר אספסיאנוס שכאשר חש שיומו מתקרב, הוא התבדח "אבוי, אני חושב שאני הופך לאל". קליגולה היה הקיסר הראשון שדרש שיכירו בו כאל עוד בחייו ואף הקים מקדשים לעצמו והציב פסלים בדמותו. דרישה זו לא התקבלה ושינוי אמיתי התרחש רק בימי אדריאנוס, שהיה הקיסר הראשון שקיבל כבוד אלים בפועל.
השינוי הושלם בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, אשר ביקש לתת תוקף חוקי לשלטונו על ידי שימוש בדת, וכך ייסד את שיטת הטטררכיה שבה הקיסר הוא אל. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה.
אולם תיקוניו של דיוקלטיאנוס לא שרדו זמן רב. בזמנם של קונסטנטינוס ויורשיו החלה הנצרות לעלות כדת המדינה החדשה, והחליפה את כל הפולחנים הפגאניים ובכלל זה את פולחן הקיסר. הד לפולחן הקיסר ולמנהג להעלות בני תמותה לדרגת אלים אפשר לראות בפולחן הקדושים של הנצרות קתולית.
פולחן הקיסר והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היהדות כדת מונותאיסטית לא אפשרה לקיים פולחן לקיסר, והיהודים היו העם היחיד בקיסרות שלא לקח חלק בפולחן. למרות שעובדה זאת הוכרה על ידי רומא והיהודים נפטרו מהשתתפות בפולחן, הדבר שימש את מבקרי היהודים כחיזוק לטענותיהם בדבר אי הנאמנות והרוח המרדנית של היהודים כלפי שלטונה של הקיסרות.
כתחליף לפולחן הישיר של הקיסר, ייסד המלך הורדוס את המנהג להעלות בבית המקדש קורבנות לשלום הקיסר ולשלומה של רומא, ובכך להביע את נאמנות היהודים לקיסר ולשלטון הקיסרות. בתחילת המרד הגדול הופסקה העלאת הקורבנות לשלום הקיסר ורומא כמעין הכרזת מלחמה מצד המורדים.
פולחן הקיסר והנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו היהודים כך גם הנוצרים נמנעו מלעבוד את הקיסר ולהעלות קטורת על מזבח הקיסר או על מזבחי האלים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף גייגר, פולחן השליטים בארץ-ישראל הרומית, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 14-5
פולחן הקיסר - רומא, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נאמן נ, שקד ש, קיסטר מ, גייגר י., אלי קדם: הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפנה"ס ועד התקופה המוסלמית, ישראל: יד יצחק בן-צבי, 2008, עמ' 171
