דיוקלטיאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
דיוקלטיאנוס
Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus
Istanbul - Museo archeol. - Diocleziano (284-305 d.C.) - Foto G. Dall'Orto 28-5-2006.jpg
דיוקלטיאנוס
לידה 22 בדצמבר 244
סלונה (אנ'), האימפריה הרומית
פטירה 3 בדצמבר 312 (בגיל 67)
ספלטום, האימפריה הרומית
שם מלא גאיוס אורליוס ולריוס דיוקלטיאנוס
מקום קבורה Cathedral of Saint Domnius עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר האימפריה הרומית ה־51
20 בנובמבר 2841 במאי 305
(20 שנה)
שותף לשלטון מקסימיאנוס (292-305)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גַּאיוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּסלטינית: Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus; ‏245313) היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. דיוקלטיאנוס הוא דמות היסטורית ייחודית שבמהלך שלטונו שינה את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית משנות משבר ארוכות שהביאו חילופי שליטים תכופים שלוו במלחמות אזרחים, פלישות של אויבים ומשברים כלכליים והוביל את האימפריה אל יציבות שלטונית,[1]תקופת שלטונו סימנה את סופה של תקופת הפרינקיפאט שתחילתה בשלטונו של אוקטביאנוס קיסר אוגוסטוס והחלה את, הרפורמות שיזם הביאו לשינוי מהותי בכל מערכות השלטון הרומאיות והביאו לעלית מערכת חדשה הידוע בשם תקופת הדומינט.[2] דיוקלטיאנוס מיסד ועמד בראש שיטת חלוקת שלטון הידועה בשם טטררכיה לפיה התחלק עומס השלטון על 4 שליטים 2 מהם בדרגת אוגוסטוס ו2 שליטים הכפופים להם בדרגת קיסר. על פי השיטה השליטים נבחרו לתפקידם ופרשו ממנו מרצונם כך היה דיוקלטיאנוס לשליט הרומאי הראשון והיחיד שפרש מכס המלכות מרצונו. השיטה שאמורה היה למנוע זעזועים התפרקה הלכה למעשה משעזב דיוקלטיאנוס את מושכות השלטון. מאידך, הסדר זה ו21 שנות שלטונו של דיוקלטיאנוס הבטיחו את המשך קיום האימפריה הרומית לדורות הבאים.[3]

דיוקלטיאנוס חילק את האימפריה הרומית לדיאוקסיות ולפרובינציות חדשות והקים מנגנון שלטוני לניהול כל אחת מיחידות אלו וייסד 4 מרכזים שלטוניים חדשים, מנגנון בירוקרטי זה היה הגדול ביותר בתולדות הקיסרות. רפורמה נוספת הייתה במערכת גביית המיסים והמערכת המוניטרית וכן רפורמה רחבת היקף בצבא הרומאי שכללה שינויים מבניים ביחידות הצבא ומערך הגיוס וביסס את הגנת האימפריה על מערכת מורכבת של מבצרי גבול, ערים מבוצרות על גבולות האימפריה ורשת כבישים שאיפשרה ניידות כוחות. הרפורמה לקביעת מחירים לסחורות ומוצרים נכשלה וסימנה את גבולות הכוח של שלטון מרכזי מול כוחות השוק ורדיפתו חסרת הפשרות את הנצרות נכשלה משתהליכים ונסיבות ייחודים שינו את מהלך ההיסטוריה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הראשוניים וכתבי ההיסטוריונים בני זמנו של דיוקלטיאנוס נכתבו על ידי אבות הכנסייה ובטון עוין מאד לשליט הפגאני שיזם והוציא לפועל שורה של גזירות כנגד הדת הנוצרית והכנסייה. היסטוריונים אלו מיקדו את תשומת ליבם ואת כתביהם לרדיפות הנוצרים לכשלונות של דיוקלטיאנוס בהוצאה לפועל של תוכניותיו ומאבקי הכוח בטטררכיה. מידע נוסף על תקופת שלטונו נמצא באוסף של נאומי שבח לאוגוסטוס הידוע בשם הפנגיריקים הלטיניים ומכיל נאומים בפני שליטי הטטררכיה. מקור נוסף נמצא בקובצי חקיקה ותקנות שמקורם בתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס.

עד לעלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקלטיאנוס נולד בעיר סלונה בדלמטיה (סולין בקרואטיה) בסוף שנת 244 או תחילת 245 עם עלייתו לכס השלטון הוא קבע את ה 22 בדצמבר כיום הולדתו הרשמי. מעט מאד ידוע על ילדותו ומעט מאד מידע קיים על 40 השנים הראשונות לחייו. על פי ההיסטוריונים הנוצרים העוינים, דיוקלטיאנוס נולד בשם דיוקלס למשפחה ממעמד נחות - עבדים משוחררים או רועי חזירים.

ידוע שהוא היה חייל מגיל צעיר ובחר בקריירה צבאית כקצין. ידוע כי הוא מונה לקונסול בגיל צעיר ובכתובת משנת 285 מצוין שהוא נבחר לתפקיד קונסול בפעם השנייה. יואנס זונאראס מציין כי הוא מונה לשמש כמושל מואסיה חבל ארץ בבלקן, לאורך הגדה הדרומית של הדנובה. בשנת 282 מינה אותו האוגוסטוס קארוס לתפקיד יחידת הפרשים המובחרת ששימשה ככוח האבטחה של חצר המלוכה שקיבלה את השם פרוטקטורס דומסטיצי (Protectores domestici) ההיסטריון פרופסור משה עמית קובע כי מתווה הקריירה זה מעיד לדיוקלטיאנוס היה אדם בעל ניסיון ויכולת ובעל רקע בניהול וכי אין לתת משקל של ממש לעובדות המועלות בכתבי ההיסטוריונים הנוצרים. [4]

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקלס החל את עלייתו לשלטון במערבולת של מלחמות בין קציני צבא הטוענים לשלטון מערבולת ששיאה היה בעלייתו של קארוס לכס השלטון, הוא הספיק למנות את בניו קארינוס ונומריאנוס, לשליטים לצידו ויצא בשנת 283 להלחם בשטחי האימפריה הסאסאנית. במהלך המסע נמצא לפתע מת באוהלו ליד העיר קטסיפון. לפי גרסה אחת הוא מת ממכת ברק, דיווחים אחרים מספרים על כך שקארוס מת ממחלה, השערה נוספת היא שהוא הורעל על–ידי אריוס אפר, הפרפקט הפרטוריאני ואבי אשתו של נומריאנוס. המחקר המודרני נוטה לייחס מעורבות לדיוקלס, שהיה אז מפקד המשמר האימפריאלי חשד זה מעוגן במעורבותו של דיוקלטיאנוס מחד ואריוס אפר במותו של נומריאנוס.[5]

עם מותו של קארוס התמנו שני בניו לשליטי האימפריה קארינוס שלט בחלק המערבי ונומריאנוס קיבל את השליטה בחלק המזרחי. עם זאת הוא היה מרוחק מענייני שלטון וצבא והפקיד את הכוח דה-פקטו בידי מפקד המשמר הפרטריני של קארוס - אריוס אפר. ביזמת אפר הוחלט להפסיק את מסע המלחמה כנגד הסאסאנים ולסגת לכוון הפרובינציות המזרחיות של האימפריה, במהלך המסע מנע אפר משאר הקצינים מלבקר את נומריאנוס ומשהגיע השיירה לעיר ניקומדיה התגלה כי נומריאנוס מת וככל הנראה הורעל זמן מה לפני כן. במשפט השדה שאורגן על ידי קציני המטה קם דיוקלס הצביע בחרבו על אפר והכריז כי הוא רצח את הקיסר והרג אותו במקום. האספה שהתכנה כבית משפט בחרה מיד לאחר הוצאתו להורג של אפר בדיוקלס לאוגוסטוס, עם בחירתו שונה דיוקלס את שמו לגאלוס ולריוס אורליוס דיוקלטיאנוס.

כשהגיע הדיווח על מותו של אחיו, ועל הכרזת דיוקלטיאנוס כקיסר, עזב קארינוס את רומא בבהילות, ויצא בראש צבא למזרח במטרה לחסל את הטוען לכתר. בדרכו קארינוס עבר בפרובינציית פאנוניה, ודיכא בהצלחה את מרידתו של טוען לקיסרות נוסף, מרקוס אורליוס גוליאנוס. המלחמה בין קארינוס ודיוקלטיאנוס נערכה ברובה בפרובינציית מואסיה. קארינוס ניצח במספר קרבות, אולם בקרב העיקרי שנערך על נהר מרגוס ביולי 285, דיוקלטיאנוס זכה בניצחון מוחץ. הקרב החל ביתרון לצד קארינוס שמספר החיילים בצבאו היה גדול יותר ומהלך הקרב נטה לטובתו. המהפך הגיע כאשר קארינוס נרצח על ידי טריבון צבאי במהלך הקרב, כנקמה על כך שפיתה את אשתו של הטריבון, בעקבות רצח זה התמוטטו צבאותיו של קארינוס והניצחון, דחוק אך מוחלט ניתן לדיוקלטיאנוס.[6]

כינון הטטררכיה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון משותף עם מקסימיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס נוסף שימלוך לצידו בחירה זו נעשתה על בסיס נאמנותו לדיוקלטיאנוס וההנחה כי הוא לא ינטה למרוד או לחתור תחת דיוקלטיאנוס, יכולתיו הצבאיות כמנהיג ולוחם שימשו את האימפריה שבעת זו ולמשך כל תקופת פעילות הטטררכיה הייתה תחת לחץ של פולשים ואויבים מבחוץ ונזקקה למנהיג בעל יכולת להתמודד עם הלחצים והאתגרים הצבאיים. ההיסטוריונים סטיבן ווליאמס וטימוטי בארנס, חוקרי התקופה טוענים כי העדויות הנסיבתיות מצביעות על קשר של אינטרסים ונאמנות שנרקם בין מקסימיאנוס לדיוקלטיאנוס וכי מהלכיהם תואמו מבעוד מועד לטקסי ההכתרה. על פי תאוריה זו הקשר התגבש סופית במהלך המערכה של דיוקלטיאנוס מול קארינוס וכי קידומו המהיר של מקסימיאנוס לתפקיד קיסר בטקס שנערך ביולי 286 היה מימוש מעשי של הקשר.

נקודת תורפה נוספת של דיוקלטיאנוס הייתה העדר בנים או בני משפחה שיכלו לעמוד לצידו ולשאת במעמסת השלטון או לרשת את מקומו עובדה שאילצה את דיוקלטיאנוס לחפש שליט משנה מחוץ לתחומי משפחתו. לא ברור האם דיוקלטיאנוס אימץ את מקסימיאנוס לבן כפי שנהגו קיסרים רומאיים לפני כן והחוקרים חלוקים על התשובה לשאלה זו. פרופסור משה עמית קובע כי מקסימיאנוס לא אומץ כבן אלא קיבל מעמד של אח לדיוטקליאנוס. החידוש שבמעשה של דיוקלטיאנוס היה שהא מינה שליט נוסף מקרב בני משפחתו ולא אימץ רשמית את מקסימיאנוס אלא מינה שותף ולאחר מכן שותפים מתוך שדרת הפיקוד של הצבא הרומאי ורק לאחר מכן קשר אותם ואיחד אותם למשפחה של שליטים. [7] מקסימיאנוס הוסיף לאחר מינויו את השמות אאורליוס ולריוס שהם גם שמותיו של דיוקלטיאנוס.

בשנת 287 הוגדר הקשר בין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס על בסיס דתי והשם הרקוליוס (Herculius) נוסף לשמו של מקסימיאנוס והשם יוביס (Iovius) לשמו של דיוקלטיאנוס. השמות קישרו את השליטים לעולם האלים ויש המוצאים סמליות בעובדה שמקסימיאנוס קיבל את שמו של הרקולס האל ששמו נקשר לביצוע משימות שהוטלו עליו על ידי אביו מלך האלים יופיטר[8] סימטריה רעיונית זו לא נשמרה בטטרככיה השנייה ובכל מקרה הצמדת השם האלוהי לא הכתירה את השליטים כאלוהים אלא ציינה כי הם מכשירים בידי האלים. בסמוך לכך, ולפני שנת 290 החל שינוי ביחס של הנתינים לשליטים, במקום ברכה שנועדה להביע כבוד נדרשו הנתינים למחוות סגידה שכללו השתחוות כמו בפני פסלי האלים ונשיקה לדש בגדו של האוגוסטוס. [9]

בשנת 286, מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שאחזו בתואר האוגוסטוס ושני שליטים משניים האוחזים בתואר קיסר. על פי תאוריה אחרת[10] מינויו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס לא היה מתוכנן מלכתחילה אלא חלק מרצף אירועים שנבע ממרד של קרסיאנוס. חלק מהחוקרים מרחיקים לכת ומתארים תסריט לפיו מקסימיאנוס נטל לעצמו ועל דעת עצמו את התואר אוגוסטוס, מהלך שדיוקלטיאנוס החליט לקבל בדיעבד על מנת להימנע מקריעת האימפריה ומלחמת אזרחים, תאוריה אחרת מיחסת את קידומו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס על רקע העובדה שקראסינוס המורד הוכרז כאוגוסטוס על ידי הלגיונות המורדים וקידומו של מקסימיאנוס לתואר זהה היה מחויב המציאות על מנת לתת בידיו סמכות ומעמד להמשיך בעימות מול קרסינוס.

מינוי קיסרים והשלמת הטטררכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ה-1 במרץ 293 מינה מקסימיאנוס את קונסטנטיוס כלורוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון. ובמקביל מינה דיוקלטיאנוס את גלריוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון. בכך השיקו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את הטטררכיה הראשונה. הסיבה לשינוי יכולה להיות חלוקת האחריות ועול ניהול המערכות הצבאיות שהתנהלו לאורך כל גבולו האימפריה ומאידך היה בצעד זה משום הכנה לקראת העברת מושכות השלטון בבוא העת. שני הקיסרים החדשים היו קיני צבא ששירתו לצד האוגוסטוסים. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד.

לצורך יצירת קשרי משפחה על מנת למנוע תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים, גלריוס שהתמנה לקיסר לצידו של דיוקלטיאנוס התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את ולריה בתו של דיוקלטיאנוס. ממערכת זו של קשרי משפחה בין כל 4 ליטי האימפריה נבנתה עלמנת למנוע תחרות ולהבטיח את השלטון ואת חלוקתו העתידית[11] חלוקת השלטון קיבלה גם ביטוי אדמיניסטרטיבי לצידם של 4 השליטים הוקמו מנגנון אזרחי, חיל משמר ולצידו מפקד משמר פרטוריאני ששימש כסגנו של השליט וראש המנגנון האזרחי. כל אחד מארבעת השליטי הטביע מטבעות וקבע את מקום מושבו באזור שהוקצה לתחום שלטונו: דיוקלטיאנוס בעיר ניקומדיה ומשל על המנהל וההגנה של תרקיה, יון, אסיה הקטנה סוריה ומצרים, גלריוס התמנה לשלוט על הגנת הגבול לאורך הדנובה קבע את מקום מושבו העיקרי בסירמיום. במקביל נשמרה אחידות החקיקה ו כל 4 השליטים היו חתומים על הצווים והתקנות. גם התארים שנובעים מהצלחה במערכות הוענקו לכל 4 השליטים ביחד. התיאום בים האוגוסטוס לקיסר היה יחסית פשוט ואף על פי שאין כל תיעוד לגבי השאלה לקשר ולמערכת קבלת ההחלטות שבין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס ברור כי דיוקלטיאנוס היה ראש ההררכיה השלטונית ושלושת שותפיו לשלטון קיבלו את מרותו. תופעת לוואי של חלוקת האימפריה הייתה ירידה בקרנה אל עיר הבירה רומא שהפסיקה להיות מקום מושבו של שליט האימפריה והחל תהליך שבו ירדה חשיבות הסנאט ואבדו עיקר סמכויותיו מאידך העיר שמרה על מקומה כמרכז דתי.

מלחמה לאורך גבולות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 286 ניהל דיוקלטיאנוס סדרה שלמבצעים צבאיים לאורך גבולות נהר הדנובה ובסופם הצליח להדוף את הפולשים הגרמאניים ולזכות בתואר גרמניקוס מקסימוס, בשנת 287 הוא העביר את משקל המערכה אל הגבול עם האימפריה הסאסאנית בשנת 288 הגיעו הצדדים להסכמה על הפסקת הלחימה, השאה הפרסי בהראם השני שנאלץ להתמודד עם טוענים לכתר מתך בית המלוכה ואי שקט פנימי הכיר במסופוטמיה כחלק מהאימפריה הרומית והסכים להמלכת טירידתס השלישי בן חסות רומאי על ארמניה וזכה לתואר פרסיקום מקסימוס (Persicus Maximus)[12]. בין השנים 289 ו 292 חזר דיוקלטיאנוס לגבולות הדנובה והדף במאמץ ניכר פלישות של שבטים סרמטים שחצו את הנהר אל תוך שטחי האימפריה במקביל דיכאו הלגיונות הנאמנים לקיסר מרידה בפרובינציה מצריים.

בשנת 293 עלה לכס המלוכה של האימפריה הסאסאנית השאה נרסה והחל בסדרת פשיטות אל מעבר לגבול האימפריה הרומית, מגבלות כוח האדם של האימפריה הרומית הותירו את הגבול ללא הגנה של ממש והסאסאנים הצליחו לחדור אל האזור שבין נהר הפרת והחידקל. מפגש ראשון בין צבא רומאי בפיקודו של גלריוס עם הצבא הפרסי בשנת 296 הסתיים בתבוסה רומאית בקרב חרן. בעימות בין גלריוס ודיוקלטיאנוס נאלץ גלריוס להודות לשאת באשמה - וכעונש על כישלונו, הוא צעד רגלית (ולא רכוב על סוס כנהוג) לבוש בגלימת הארגמן של הקיסר, לאורך כמייל לפני מרכבתו של האוגוסטוס; המסר היה שהכישלון והתבוסה רובצים על כתפי גלריוס בלבד ואינם אשמת החיילים שלחמו תחת פיקודו.

שנה לאחר מכן חזר הצבא הרומאי בסדר כוחות מוגדל עם לגיונות שהועברו מגדות הדנובה תחת פיקודו של גלריוס. הצבא הרומאי תקף דרך ארמניה ובמפגש בין 2 הצבאות הדפו הרומאים את הפרסים והצליחו ללכוד את מחנה השאה, חלק מהאוצר ואת בני משפחתו. הפרסים נסוגו מכל השטחים שנכבשו בשלב הראשון של הלחימה ופינו את אזור מסופוטמיה, לגיונות צבא רומאיים תחת פיקודו של קדיוקלטיאנוס שצעדו מסוריה תפסו מחדש את הטריטוריות של מסופוטמיה גלריוס במשיך את המומנטום וצעד אל לב הטריטוריה הסאסאנית כבש את נציבין צר על הבירה קטסיפון וככל הנראה הצליח לכבוש את העיר [13]. במשא ומתן שהתנהל על פי בקשת הפרסים שביקשו לשחרר את בני משפחת השאה נכרת הסכם שלום בניגוד לדעתו של גלריוס. על פי הסכם השלום הכירו הפרסים בשלטון הרומאי במסופוטמיה ובארמניה ובתמורה הוחזרו בני משפחת השאה הפרסי בעקובת הפסדו, פרש נארסה משלטונו ב-301, ומת שנה לאחר מכן. חולשת האימפריה הסאסאנית ומאבקי כוח פנימיים הביאו לשקט בפרובינציות המזרחיות של האימפריה הרומית למשך 50 שנה.

מרד קראסינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לאירועים בגבולות המזרחיים ולאורך הדנובה חדרו פולשים גרמאניים אל מעבר לגבול הריין ובתוך הפרובינציה סבלו ערי החוף של גאליה מפשיטות תכופות של שודדי ים פרנקים וסאקסוניים. על מנת לפתור מטרד זה מינה מקסימיאנוס את קראסינוס (Mausaeus Carausius) קצין בעל ניסיון נרחב בלחימה ימית לבנות צי ולהלחם בפיראטים. קראסינוס הצליח להדוף את הפיראטים ובמספר קרבות ימיים הצליח לתפוס ספינות ולעצור את הפושטים, הוא צבר את הרכוש השדוד לעצמו ולחייליו ועורר את זעמם של דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס, הם הוציא צו למאסרו ומשקראסינוס סירב להופיע למשפטו נגזר עליו עונש מוות. בתגובה ברח קראסינוס לפרובינציה בריטניה שם זכה לתמיכת הלגיונות המקומיים ולתומכים גם מקרב חילות המצב בערי התעלה האנגלית, בהיעדר צי ותחת האיום של פשיטות של שבטים ברבריים מתוך ומחוץ לפרובינציות המערביות נאלץ מקסימיאנוס לדחות את הטיפול בקראסינוס המורד שמצידו הצהיר על עצמו קיסר, הגדיל את מספר הספינות בצי שלו ושכר שכרי חרב פרנקיים להם שילם היטב. בסוף 286 שלט קראסינוס בכל בריטניה, רוב שטחם של חופי התעלה וחלקים נרחבים מצפון-מערב גאליה. בשלב זה הכריז קראסינוס על בריטניה כיישות עצמאית "אימפרית בריטניה" והחל מטביע מטבעות. החזרת הסמכות לידי שליטי האימפריה וכיבוש מחדש של בריטניה נדחו עד לשלב בו ביססו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את אחיזתם באימפריה והטיפול במורדים נפל בחלקו של קונסטנטיוס כלורוס שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני תחת פיקודו של מקסימיאנוס.

משהתבססה הטטררכיה מקסימיאנוס שינה את אסטרטגית הלחימה בגאליה ולאורך הריין ובמקום להתעמת ישירות מול קאראסיוס הוא הפנה את המאמץ הצבאי כנגד השבטים הגרמאניים, תומכיו של קאראסיוס שישבו לאורך נהר הריין, הוא ניצל את הפילוג בין השבטים וחוסר האמון בין מנהיגיהם על מנת לנהל מערכה מולם בהצלחה חלקית בין השנים 285–288. כלורוס הנהיג את הלגיונות תחת פיקודו במסע צפונה דרך טריטוריית אויב כשהוא זורע הרס וחורבן, הפרנקים שהגיעו לאפיסת כוחות והגיעו להסכם עם כלורוס לפיו מנהיגיהם יישבעו אמונים למנהיג פרנקי שהיה בן ברית של הרומאיים ובכך הובטחה שליטה רומאית על אזור צפון גאליה. מאמץ ניכר הושקע בשיקום הפרובינציה ואבטחת הגבולות, מקסימיאנוס נקט במדיניות שעודדה יישוב מחדש של בתי-אב של שבטים גרמאניים בחבלי הארץ שנחרבו מאין ספור פלישות ומלחמות, בתי האב קיבלו את הרשות ליישב את השטחים תחת חסות רומאית שניתנה בתמורה להכרה בשלטון הרומאי. מדיניות זו יצרה אזור חיץ לאורך הגבולות הצפוניים של הפרובינציה וקהילה נאמנה שיכלה להגן על גבולות האימפריה ולהיות מאגר זמין לכוח אדם שנדרש לצבא הרומאי בעיקר כחיל מצב.

משנת 293 ועד 296 הצליח קונסטנטיוס לבסס את שליטת האימפריה הרומית בגאליה ולאורך גבולות הריין, בשנת 293 נרצח קרוסיוס על ידי אחד מקציניו הבכירים. בשנת 296 חזר מקסימיאנוס לגבול נהר הריין. ולגיונות בפיקודו של קונסטנטיוס ובגיבוי צי שנבנה לצורך המערכה פלשו אל האי הבריטי צי אחד בפיקודו של מפקד המשמר הפרטורייני הפליג משפך נהר הסיין נחת בסמוך למיצר סולנט שבמפרץ סאות'המפטון ונכנס לקרב מול הגוף העיקרי של צבאו של אלקטוס, בתום יום הקרב נכנעו המורדים ואלקטוס נהרג. צי שני יצא מבונוניה והצליח לכבוש את לונדיניום. בתום כיבוש בפרובינציה המורדת ערך קונסטנטיוס כלורוס טיהור בקרב הקצינים של הצבא המורד וכן חלוקה מחודשת של הפרובינציה על מנת להבטיח את שליטתו.

רפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-298 מצא דיוקלטיאנוס את עצמו במצב שאף קיסר לא היה בו זה חצי מאה: הוא ביסס את שלטונו ויכול היה להתפנות כעת לרפורמות מרחיקות הלכת שנדרשו כדי להבטיח את המשך קיומה של הקיסרות. הרפורמות כללו את חלוקת האימפריה לשתיים, שינוי האופן בו עובר השלטון מקיסר לקיסר, מעבר לשיטה אוטוקרטית בלא מראית עין אפילו של רפובליקה ונקיטת אמצעים כלכליים כנגד בעיית ההיפראינפלציה.

אוטוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקלטיאנוס מקבל את הניצחון מיופיטר

קיסרי רומא היו בפועל רודנים הנשענים על כוח צבאי הרבה לפני זמנו של דיוקלטיאנוס. עם זאת ראו לנכון להסוות את רודנותם על ידי עשיית שימוש בתארים ומוסדות רפובליקניים עתיקים אשר שיוו אופי לגיטימי יותר לשלטון. החל מספטימיוס סוורוס ואילך הרשו הקיסרים לעצמם יותר ויותר להתנער אף ממראית העין של המוסדות החוקתיים הישנים ולהתנהג כרודנים צבאיים לכל דבר ועניין. דיוקלטיאנוס הבין שלאורך זמן חייב הקיסר להתבסס על דבר מה נוסף על כוחו הצבאי, אחרת לעולם לא ייהנה מיציבות והכרה. את הבסיס המבוקש מצא בדת המדינה כשהכתיר את עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת אשר כיאה לאל אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז את עצמו אל.[14]

רפורמות במנהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקלטיאנוס ערך סדרת רפורמות מקיפות ומרחיקות לכת בחלוקת האימפריה מחדש ובמערכת המנהל של האימפריה. שינויים אלו השפיעו על התפתחות האימפריה הרמאית לעתיד הרחוק והיה בסיס להיווצרות חלק מהמדינות שקמו על חרבות האימפריה הרומית. שטח האימפריה הרומית חולק ל-2, מערבי ומזרחי. קו הגבול עבר בין הפרובינציות רייטיהלטינית: Raetia) במרכז אירופה שעל הרי האלפים, נוריקום, דלמטיה ובאפריקה עבר קו הגבול בין הפרובינציות אפריקה וקיליקיה. כל אחד משני החלקים חולק ל-6 יחידות מנהליות שנקראו דיאוקסיה (לטינית: dioecesis). כל דיאוקסיה חולקה למספר לא קבוע של פרובינקיות: בחלק המערבי היו בסך הכל 47 פרובינקיות ובחלק המזרחי 57 פרובינקיות.

עיקר משקל הרפורמה בא לידי ביטוי בדיאוקסיות. בראש כל אחת עמד פריפקטוס פרטוריו - ממלא מקום של מפקד המשמר הפרטוריאני. מושלי הפרובינקיות מונו לתפקידם על ידי האוגוסטי והקיסרים עסקו בתחומי המנהל האזרחי והיו חסרי סמכות צבאית. הרפורמה גרמה לכך שאיטליה איבדה את מעמדה הייחודי והפכה להיות דיאוקסיה כשאר הדיאוקסיות. רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורים ממסים.[15]

רפורמות בכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית הכלכלית של דיוקלטיאנוס התמקדה במאבק באינפלציה שדהרה באימפריה לכל אורך המאה השלישית. ב-301 פורסם צו בכל רחבי האימפריה של מחירים מקסימליים למוצרים שונים שנקרא "אדיקט המחירים של דיוקלטיאנוס" אשר הקפיא את המשכורות ואת מחיריהם של למעלה מאלף מוצרים. סוחר שגבה מחיר גבוה מהמותר בצו הסתכן בגזר דין מוות.

הצו נכשל כדרכם של ניסיונות של פוליטיקאיים להכתיב לכלכלה בכח הזרוע. הוא לא הצליח לעצור את האינפלציה וסופו שהתעלמו ממנו. אך המסמך עצמו תרם רבות להבנתנו את הכלכלה הרומאית.

רפורמות בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקלטיאנוס הגדיל את כוחות הצבא מ-400,000 ל-450,000 לערך. את חייליו חילק לשני חלקים: כשני שלישים מהם היו מוצבים בחזיתות השונות באופן קבוע והיתר היו כוחות השדה הניידים, למעשה כוחות מילואים שעמדו לרשות הקיסרים והאוגוסטוסים בטריטוריות הפנימיות. קרבתם של הכוחות הניידים הפכה אותם לאיום פוליטי ועל כן היה שכרם גבוה יותר. אפליה זו גרמה להתמרמרות ומאוחר יותר לצרות.

את הלגיונות של כוחות השדה הפחית דיוקלטיאנוס ל-1,000 לוחמים, על מנת להשיג גמישות טקטית רבה יותר בלא חלוקת משנה נוספת. אך בחזית נותר גודל הלגיון בין 4,000 ל-6,000 איש.

ברומא ירדה קרנו של תפקיד מפקד המשמר הפרטוראני. כוחו עבר לשני מפקדים תחת כל אוגוסטוס: מגיסטר מיליטום שעל הצבא ומגיסטר אקוויטום שעל הפרשים. החלוקה הדואלית הפחיתה את האיום הפוליטי מצד הצבא על השלטון. מעבר לכך, היא סימלה את חשיבותו העולה של חיל הפרשים בצבא הרומאי.

הרפורמות הצבאיות של דיוקלטיאנוס הושלמו במידה רבה על ידי קונסטנטינוס, אשר פיזר לגמרי את המשמר הפרטוראני ב-314.

רדיפת הנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלבים המוקדמים של קיסרותו היה דיוקלטיאנוס עצמו מעורב פחות ברדיפות הנוצרים. גלריוס היה מי שחתר לצעדים מחמירים והולכים כנגד מאמיני הדת הנוצרית. אולם ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות זו כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313.

הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה האלכסנדרית במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

פרישה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-305, בגיל 59 ולאחר מחלה שכמעט והייתה קטלנית, פרש דיוקלטיאנוס לארמון שבנה מבעוד מועד בסלונה, לחוף הים האדריאטי. כשנתבקש לחזור לתפקיד מאוחר יותר סירב לעשות כן, ואמר "אילו ראיתם איזה כרוב נפלא אני מגדל בגני, לא הייתם פונים אלי בהצעה כזו".

דיוקלטיאנוס הוא הקיסר היחיד בהיסטוריה של רומא שהתפטר מרצונו מתפקידו. רוב האחרים מתו כקיסרים (חלקם מסיבות טבעיות וחלקם בידי מתנקשים) ומעט הודחו מהתפקיד בכוח.

שרידי ארמון דיוקלטיאנוס עודם עומדים בעיר ספליט שבקרואטיה שנבנתה בתוכו וסביבו. האתר הוא אתר מורשת עולמית מוכרז על ידי אונסק"ו.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל הרפורמות שהנהיג דיוקלטיאנוס היו הגיוניות וסבירות בשעתו. די היה בהן כדי לעכב את התפוררות האימפריה, שהאריכה ימים עוד כמעט מאתיים שנה במערב ולמעלה מאלף במזרח. הטטררכיה שתפקדה באופן מרשים תחתיו לא האריכה ימים לאחר פרישתו, אולם רעיון החלוקה למזרח ומערב הפך בסופו של דבר לקבוע, עם חלוקת האימפריה בידי תיאודוסיוס הראשון ב-395 לאימפריה מזרחית ומערבית.

היבט אחד של מדיניותו שכשל באופן מוחלט היה ניסיונו לבלום את הנצרות. הנוצרים הנרדפים רק התחזקו למרות כל נסיונותיו להחלישם. התגברות כוחם בשילוב עם החידושים הדתיים המפוקפקים של דיוקלטיאנוס כקיסר-על היו צעד בדרך לאימוץ הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית.

דמותו של דיוקלטיאנוס נותרה מלאה סתירות ומסתורית. קשה ליישב את העריץ שחתר לאבסולוטיזם וחיסל את שרידי הרפובליקה הרומית עם הזקן שפרש מרצונו והסתפק בחקלאות זעירה במחוזות ילדותו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Roger Rees, Diocletian and the Tetrarchy, Edinburgh University Press, 2004. ISBN 0748616616
  • Pat Southern, The Roman Empire from Severus to Constantine, Routledge, 2001. ISBN 0415239443
  • Adams, Charles, "Diocletian’s New Order" being Chapter 11 (pp. 111–118) of For Good and Evil: The Impact of Taxes on the Course of Civilization, Second Edition, Madison Books, 1999, ISBN 1568331231

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 67
  2. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 789
  3. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 824
  4. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 789
  5. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 785
  6. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 58.
  7. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 792
  8. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 pp 71-70
  9. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 293
  10. ^ Charles Odahl. Constantine and the Christian Empire (Roman Imperial Biographies) . Routledge (September 24, 2004) pp 43-45
  11. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002, עמ' 795.
  12. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 73
  13. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 81
  14. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 800
  15. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 801