דיוקלטיאנוס

דיוקלטיאנוס
Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus

לידה	22 בדצמבר בין 242 ו-245 סלונה , האימפריה הרומית
פטירה	3 בדצמבר 311 או 312 ספלטום, האימפריה הרומית
מקום קבורה	Mausoleum of Diocletianus
שם מלא	גאיוס אורליוס ולריוס דיוקלטיאנוס
שם לידה	Gaius Valerius Diocles
מדינה	רומא העתיקה
תארים	קיסר, אוגוסטוס
השקפה דתית	דת רומא העתיקה
בת זוג	פריסקה
ילדים	גלריוס, גלריה ולריה
קיסר האימפריה הרומית 20 בנובמבר 284 – 1 במאי 305 (20 שנה) שותף לשלטון מקסימיאנוס (292–305) → קארינוס גלריוס ←

גַּאיוּס אָוּרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּס (בלטינית: Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus; ‏22 בדצמבר 242–245 -– 3 בדצמבר 311/312) היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. דיוקלטיאנוס הוא דמות היסטורית ייחודית: שלטונו שינה את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית, בכך ששם קץ למשבר המאה השלישית. במשך חמישים שנות המשבר התחלפו באימפריה הרומית עשרים ושישה קיסרים, תוך כדי מלחמות אזרחים, פלישות של אויבים מבחוץ ומשברים כלכליים. דיוקלטיאנוס הביא את האימפריה ליציבות שלטונית. ההיסטוריה לא האירה פנים לדיוקלטיאנוס, והוא נשפט לרוב לשבט ולא לחסד. ההיסטוריון הבריטי בר-הסמכא אדוארד גיבון לתולדות האימפריה הרומית כתב על דיוקלטיאנוס:

”יכולותיו היו מועילות יותר מנהדרות, מחשבה נמרצת שהשתפרה על ידי ניסיון ולימוד של האנושות, מיומנות שיושמה בעסקים, תערובת מאוזנת של ליברליות וחסכנות ושל חומרה ומתינות, יכולת להיות מזוהה כחלק מהצבא, דבקות במטרה והיכולת לשנות את האמצעים ומעל לכל אומנות רתימת רצונותיו ורצונות אחרים לאינטרס של שאיפותיו וצביעת האמביציות שלו כצרכי הציבור”

תקופת שלטונו סימנה את סופה של תקופת הפרינקיפאט שתחילתה בשלטונו של אוגוסטוס קיסר, ואת התחלת תקופת הדומינאט שבה הרפורמות שיזם דיוקלטיאנוס הביאו לשינוי מהותי בכל מערכות השלטון של רומא. דיוקלטיאנוס הגה, יישם והנהיג את שיטת ביזור השלטון הידועה בשם טטררכיה על פיה התחלק עומס השלטון בין ארבעה שליטים: שניים מהם בדרגת אוגוסטוס ושניים הכפופים להם בדרגת קיסר. בנוסף, השליטים נבחרו לתפקידם ויכלו לפרוש ממנו מרצונם. כך היה דיוקלטיאנוס לשליט הרומאי הראשון (והיחיד) שפרש מהשלטון מרצונו. השיטה שאמורה היה למנוע זעזועים, התפרקה הלכה למעשה משעזב דיוקלטיאנוס את מושכות השלטון. מאידך, הסדר זה ו-21 שנות שלטונו של דיוקלטיאנוס הבטיחו את המשך קיומה של האימפריה הרומית לעוד אלף שנים.

דיוקלטיאנוס חילק את האימפריה הרומית לדיוקסיות ולפרובינקיות חדשות, והקים מנגנון שלטוני לניהול כל אחת מהיחידות. מנגנון בירוקרטי זה היה הגדול ביותר בתולדות הקיסרות. רפורמות נוספות היו במנגנון גביית המיסים ובמערכת המוניטרית, וכן רפורמה רחבת היקף בצבא הרומאי, שכללה שינויים מבניים ביחידות הצבא ובמערך הגיוס. דיוקלטיאנוס ביסס את הגנת האימפריה על רשת מורכבת של מבצרי גבול, ערים מבוצרות בגבולות האימפריה, ורשת דרכים שאיפשרה ניידות כוחות. לא כל הרפורמות עליהן הכריז הוכתרו בהצלחה: רפורמת קביעת מחירים לסחורות ומוצרים נכשלה וסימנה את גבולות הכוח של שלטון מרכזי מול כוחות השוק, ורדיפתו חסרת הפשרות את הנצרות כשלה מול תהליכים ונסיבות ייחודיים ששינו את קורות העתים.

ביוגרפיה

רקע

האימפריה המפוצלת בשנת 271 לספירה

משבר המאה ה-3, המכונה גם האנרכיה הצבאית והמשבר האימפריאלי, (235–284) הוא תקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית במהלכה הקיסרות כמעט קרסה בלחצם של אירועים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.

המשבר החל ברצח הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו ב-235. בכך נפתחה תקופת חמישים שנה, במהלכן עשרים ושישה אנשי צבא מונו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי לקיסרים. באופן זה שורה של מצביאים בולטים משורות הצבא הרומי, מלגיונות שונים ומחזיתות שונות, כיהנו כקיסרים לגיטימיים - חלקם לפרקי זמן קצרים מאוד.

בשלהי המשבר בשנת 268, האימפריה התפצלה לשלוש ישויות מתחרות: האימפריה הגאלית, שכללה את הפרובינקיות של גאליה, בריטניה ולזמן קצר גם היספניה; האימפריה התדמורית, שכללה את הפרובינקיות המזרחיות: סוריה-פלשתינה ומצרים; והקיסרות הרומית העצמאית במרכז איטליה, בין שתי האימפריות האחרות. המשבר חולל שינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו אפילו בדת. התקופה נתפסת אצל רוב ההיסטוריונים כשלב מעבר בין העת העתיקה הקלאסית לשלהי העת העתיקה.

מקורות היסטוריים

המקורות הראשוניים וכתבי היסטוריונים מזמנו של דיוקלטיאנוס נרשמו בידי אבות הכנסייה בטון העוין מאוד את השליט הפגאני, שיזם והוציא לפועל שורת גזירות כנגד הדת הנוצרית ומאמיניה. היסטוריונים אלה מיקדו את תשומת ליבם וכתביהם ברדיפות הנוצרים, בכישלונות של דיוקלטיאנוס במימוש תוכניותיו, ובמאבקי הכוח בין שליטי הטטררכיה. מידע נוסף על תקופת שלטונו נמצא באוסף של 'נאומי שבח לאוגוסטוס' הידוע בשם הפנגיריקים הלטיניים, שמכיל נאומים שנישאו בפני שליטי הטטרארכיה. עוד מקור נוסף מצוי בקובצי חקיקה ותקנות מתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס.

עד לעלייתו לשלטון

דיוקלטיאנוס נולד בעיר סלונה שבדלמטיה (סולין בקרואטיה) בסוף 244 או תחילת 245. עם עלייתו לכס השלטון ב-284 הוא קבע את ה-22 בדצמבר כיום הולדתו הרשמי. מעט מאוד ידוע על ילדותו ועל 40 השנים הראשונות לחייו. לפי ההיסטוריונים הנוצרים העוינים מאוד דיוקלטיאנוס נולד בשם דיוקלס למשפחה ממעמד נחות: עבדים משוחררים או רועי חזירים, וכך גם כתוב בתלמוד הירושלמי, העוין לא פחות.

ידוע שהיה חייל מגיל צעיר ובחר בקריירה צבאית כקצין. כן ידוע שמונה לקונסול בגיל צעיר, ובכתובת מ-285 מצוין שנבחר לתפקיד קונסול גם בפעם שנייה. יואנס זונאראס מציין כי הוא מונה לשמש כמושל מואסיה, אזור בבלקן לאורך הגדה הדרומית של הדנובה. ב-282 מינה אותו האוגוסטוס קארוס לקצין יחידת הפרשים המובחרת "פרוטקטורס דומסטיקי" (Protectores domestici) שאיבטחה את אנשי חצר המלוכה. ההיסטוריון משה עמית קובע כי מתווה הקריירה הזה מעיד שדיוקלטיאנוס היה בעל ניסיון, יכולת ורקע בניהול, ואין לייחס משקל רב לכתבי ההיסטוריונים הנוצרים.

עלייתו לשלטון

דיוקלס (שבאותה עת טרם שינה שמו לדיוקלטיאנוס), החל את הקריירה במערבולת המלחמות בין קציני צבא הטוענים לשלטון, מערבולת ששיאה היה בעלייתו של קארוס לכס השלטון. קארוס הספיק למנות את בניו קארינוס ונומריאנוס כשליטים לצידו, ויצא ב-283 להילחם בשטחי האימפריה הסאסאנית. ואולם במהלך המסע נמצא לפתע מת באוהלו ליד העיר קטסיפון. לפי גרסה אחת הוא מת ממכת ברק, דיווחים אחרים מספרים שמת ממחלה, והשערה נוספת היא שהורעל על ידי אריוס אפר, הפרפקט הפרטוריאני ואבי אשתו של נומריאנוס. המחקר המודרני נוטה לייחס מעורבות בכך לדיוקלס, שהיה אז מפקד המשמר האימפריאלי, ודבר זה מעוגן במעורבותם של דיוקלטיאנוס ושל אריוס אפר במותו של נומריאנוס.

עם מותו של קארוס התמנו שני בניו לשליטי האימפריה. קארינוס שלט בחלק המערבי ונומריאנוס קיבל את השליטה בחלק המזרחי. עם זאת האחרון היה מרוחק מענייני שלטון וצבא והפקיד את הכוח דה-פקטו בידי אריוס אפר, שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני של אביו, קארוס. ביזמת אפר הוחלט להפסיק את מסע המלחמה כנגד הסאסאנים ולסגת לכוון הפרובינקיות המזרחיות של האימפריה. במהלך המסע, מנע אפר משאר הקצינים להיפגש עם נומריאנוס וכשהגיעה השיירה לעיר ניקומדיה התגלה כי נומריאנוס מת, וככל הנראה הורעל זמן מה לפני כן. במשפט השדה שאורגן על ידי קציני המטה קם דיוקלטיאנוס, הצביע בחרבו על אפר, הכריז כי הוא רצח את הקיסר והרג אותו במקום. האספה שתיפקדה כבית משפט בחרה מיד עם הוצאת אפר להורג בדיוקלס לאוגוסטוס. עם בחירתו שינה דיוקלס את שמו לגאיוס אורליוס ולריוס דיוקלטיאנוס.

כשהגיע הדיווח על מותו של אחיו ועל הכרזת דיוקלטיאנוס כקיסר, עזב קארינוס את רומא בבהילות, ויצא בראש צבא למזרח במטרה לחסל את הטוען לכתר. בדרכו הוא עבר בפרובינקיית פאנוניה, ודיכא בהצלחה מרידה של טוען נוסף לקיסרות, מרקוס אורליוס גוליאנוס. המערכה בין קארינוס ודיוקלטיאנוס נערכה ברובה בפרובינקיית מואסיה. קארינוס ניצח במספר עימותים, אך בקרב המכריע שנערך על נהר מרגוס ביולי 285 דיוקלטיאנוס ניצח. הלחימה החלה ביתרון לקארינוס שמספר חייליו היה גדול יותר, והקרב נטה תחילה לטובתו. המהפך הגיע כשקארינוס נרצח על ידי טריבון במהלך הקרב, כנקמה על שפיתה את אשת אותו טריבון. בעקבות הרצח התמוטטו צבאותיו של קארינוס והניצחון, דחוק אך מוחלט, היה של דיוקלטיאנוס.

כינון הטטררכיה הראשונה

שלטון משותף עם מקסימיאנוס

ערך מורחב – טטררכיה

בטקס שנערך ביולי 285 במילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לאוגוסטוס נוסף כשליט לצידו; בחירה זו נעשתה על בסיס נאמנותו לדיוקלטיאנוס וההנחה שלא יטה למרוד או לחתור תחתיו. יכולותיו הצבאיות כמנהיג ולוחם סייעו לאימפריה, שבאותה עת, ובמשך כל תקופת שלטון הטטררכיה, הייתה נתונה ללחץ של פולשים ואויבים מבחוץ ונזקקה למנהיג צבאי מוכשר. ההיסטוריונים סטיבן ווליאמס וטימוטי בארנס טוענים כי העדויות הנסיבתיות מצביעות על קשרי אינטרסים ונאמנות שנרקמו בין מקסימיאנוס לדיוקלטיאנוס, וכי מהלכיהם תואמו בטרם טקסי ההכתרה. לפי תאוריה זו הקשר התגבש סופית במהלך המערכה של דיוקלטיאנוס מול קארינוס וקידומו המהיר של מקסימיאנוס לתפקיד קיסר בטקס שנערך ביולי 286 היה מימוש מעשי של הקשר.

נקודת תורפה של דיוקלטיאנוס הייתה העדר בנים, או בני משפחה, שיוכלו לעמוד לצידו ולסייע במעמסת השלטון או לרשת אותו. עובדה זו אילצה את דיוקלטיאנוס לחפש שליט משנה מחוץ למשפחתו. לא ברור אם הוא אימץ את מקסימיאנוס לבן, כפי שנהגו קיסרים רומאיים לפניו, והחוקרים חלוקים על כך. פרופסור משה עמית קובע כי מקסימיאנוס לא אומץ כבן אלא קיבל מעמד של אח לדיוטקליאנוס. היה חידוש בכך שדיוקלטיאנוס מינה שליט נוסף שלא מקרב בני משפחתו, ולא אימץ את מקסימיאנוס רשמית אלא מינהו כשותף. לימים הוא מינה עוד שותפים משדרת הפיקוד של הצבא, ורק בהמשך איחד אותם למשפחה של שליטים. מקסימיאנוס הוסיף לאחר מינויו לשמו את השמות אאורליוס ולריוס, שהיו גם שמותיו של דיוקלטיאנוס, להידוק הקשר ביניהם.

ב-287 הושתת הקשר בין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס גם על בסיס דתי, השם הרקוליוס (Herculius) נוסף לשמו של מקסימיאנוס והשם יוביס (Iovis) הוסף לשמו של דיוקלטיאנוס. השמות קישרו את השליטים לעולם האלים, ויש סמליות בעובדה שמקסימיאנוס קיבל את שמו של הרקולס האל ששמו נקשר לביצוע משימות שהוטלו עליו על ידי אביו, מלך האלים יופיטר. סימטריה רעיונית זו לא נשמרה בטטרככיה השנייה, ובכל מקרה הצמדת השם האלוהי לא הכתירה את השליטים כאלוהים אלא ציינה את היותם מכשירים בידי האלים. בסמוך לכך, לפני 290, חל שינוי ביחס מצד הנתינים לשליטיהם, ובמקום ברכה שנועדה להביע כבוד נדרשו הנתינים למחוות סגידה שכללו השתחוות כמו בפני פסלי האלים וחובת נשיקה לדש בגדו של האוגוסטוס.

ב-286 מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. בשנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית שהתבססה על תקדימי העבר בהם ביזרו קיסרים רומאיים את השליטה על האימפריה, כמו ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת ייחודית בשם טטררכיה - מיוונית טטרה (ארבע) + ארכיה (שלטון), "שלטון הארבעה". לפי הסדר זה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שהחזיקו בתואר "אוגוסטוס" ושניים משניים שנשאו תואר "קיסר". תאוריה אחרת גורסת שמינויו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס לא היה מתוכנן מלכתחילה אלא נבע מרצף אירועים, בהם המרד של קרסיאנוס. חלק מהחוקרים מרחיקים לכת ומתארים תרחיש לפיו מקסימיאנוס נטל לעצמו, על דעת עצמו, את תואר האוגוסטוס, מהלך שדיוקלטיאנוס ניאות לקבל בדיעבד כדי להימנע מקריעת האימפריה ומלחמת אזרחים. תאוריה אחרת מייחסת את שיתופו של מקסימיאנוס בשלטון לעובדה שקראסינוס המורד הוכרז כאוגוסטוס על ידי הלגיונות המורדים וקידומו של מקסימיאנוס לתואר זהה היה מחויב המציאות, על מנת לתת בידיו סמכויות ומעמד שיאפשרו לו להמשיך בעימות מול קראסינוס.

מינוי קיסרים והשלמת הטטררכיה

ב-1 במרץ 293 מינה מקסימיאנוס את קונסטנטיוס כלורוס לקיסר תחתיו במשילות על מחצית האימפריה, כשבמקביל מינה דיוקלטיאנוס את גלריוס לקיסר, הכפוף לו בשליטה על המחצית השנייה. בכך השיקו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את הטטררכיה הראשונה. הסיבה לשינוי הייתה חלוקת האחריות ועול ניהול המערכות הצבאיות והאזרחיות בכל רחבי האימפריה, ומאידך היה בצעד זה משום הכנה להעברה מסודרת של מושכות השלטון בבוא העת. שני הקיסרים החדשים היו קציני צבא ששירתו לצד האוגוסטוסים. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, צוינו במעמדם על ידי שימוש בתארים "אוגוסטוס" ותחתיו "קיסר"; התואר "אוגוסטוס" שימש את השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר "קיסר" נקבע לשליט הזוטר בכל צמד.

לצורך יצירת קשרי משפחה ולמניעת תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים; גלריוס שהיה לקיסר לצד דיוקלטיאנוס התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את ולריה, בתו של דיוקלטיאנוס. מערכת זו של קשרי משפחה בין ארבעת שליטי האימפריה נבנתה, כאמור, להבטחת יציבות השלטון וחלוקתו המסודרת גם בעתיד. חלוקת השלטון קיבלה גם ביטוי אדמיניסטרטיבי, ולצידם של ארבעת השליטים הוקם מנגנון אזרחי וכן חיל משמר שבראשו מפקד משמר פרטוריאני, אשר שימש כסגנו של השליט וממונה על המנגנון האזרחי. כל אחד מארבעת השליטים הטביע מטבעות וקבע את מקום מושבו בתחום האזור שהיה נתון לשלטונו: דיוקלטיאנוס משל מהעיר ניקומדיה על המינהל וההגנה של תרקיה, יון, אסיה הקטנה סוריה ומצרים; גלריוס התמנה לשלוט על הגנת הגבול לאורך הדנובה וקבע את מקום מושבו העיקרי בסירמיום. במקביל נשמרה אחידות החקיקה וארבעת השליטים היו חתומים על כל הצווים והתקנות. גם התארים שנובעים מהצלחה במערכות הוענקו לכל ארבעת השליטים ביחד. התיאום בין האוגוסטוס לקיסר היה יחסית פשוט ואף שאין כל תיעוד לגבי הקשר ומערכת קבלת ההחלטות שבין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס, ברור שדיוקלטיאנוס היה ראש ההיררכיה השלטונית ושלושת שותפיו לשלטון קיבלו את מרותו. תופעת לוואי של חלוקת האימפריה הייתה ירידה בקרנה של הבירה רומא שחדלה להיות מקום מושבו של שליט האימפריה, והחל תהליך הירידה בחשיבות הסנאט ואבדן עיקר סמכויותיו. במקביל, העיר שמרה על מקומה כמרכז דתי.

מלחמה לאורך גבולות האימפריה

במהלך 286 ניהל דיוקלטיאנוס סדרת מבצעים צבאיים לאורך נהר הדנובה, בסופם הצליח להדוף את הפולשים הגרמאניים ולזכות בתואר גרמניקוס מקסימוס. ב-287 הוא העביר את משקל המערכה לגבול עם האימפריה הסאסאנית, וב-288 הגיעו הצדדים להסכמה על הפסקת הלחימה, במסגרתה השאה הפרסי בהראם השני שהתמודד עם טוענים לכתר ואי שקט פנימי במסופוטמיה, הכיר בחלק מהאימפריה הרומית והסכים להמלכת טירידתס השלישי, בן חסות רומאי, על ארמניה שזכה לתואר פרסיקוס מקסימוס (Persicus Maximus). בין 289 ו-292 חזר דיוקלטיאנוס לגבולות הדנובה והדף במאמץ רב פלישות של שבטים סרמטים שחצו את הנהר לתוך שטחי האימפריה. במקביל דיכאו לגיונות הנאמנים לקיסר מרידה בפרובינקיה מצרים.

לחימה מול האימפריה הסאסאנית

ב-293 עלה לכס המלוכה של האימפריה הסאסאנית השאה נרסה, והחל בסדרת פשיטות לתוך האימפריה הרומית. מגבלות כוח האדם של האימפריה הרומית הותירו את הגבול ללא הגנה של ממש. הסאסאנים הצליחו לחדור לאזור שבין הפרת והחידקל, והמפגש הראשון בין צבא רומאי בפיקודו של גלריוס עם הצבא הפרסי ב-296 הסתיים בתבוסה רומאית בקרב חרן. בעימות בין גלריוס ודיוקלטיאנוס הודה גלריוס באשמתו - וכעונש על כישלונו, הוא צעד רגלית (ולא רכוב על סוס כנהוג) לבוש בגלימת הארגמן של הקיסר, לאורך כמייל לפני מרכבתו של האוגוסטוס; המסר היה שהכישלון והתבוסה רובצים על כתפי גלריוס בלבד ואינם אשמת החיילים שלחמו תחת פיקודו. שנה לאחר מכן חזר הצבא הרומאי בסדר כוחות מוגדל עם לגיונות שהועברו מגדות הדנובה, בפיקודו של גלריוס. הצבא הרומאי תקף דרך ארמניה ובמפגש בין שני הצבאות הדפו הרומאים את הפרסים והצליחו ללכוד את מחנה השאה, חלק מהאוצר ואת בני משפחתו. הפרסים נסוגו מכל השטחים שנכבשו בשלב הלחימה הראשון ופינו את אזור מסופוטמיה. לגיונות צבא רומאיים בפיקודו של דיוקלטיאנוס שצעדו מסוריה תפסו מחדש את הטריטוריות של מסופוטמיה. גלריוס המשיך את המומנטום וצעד אל לב הטריטוריה הסאסאנית, בכובשו את נציבין, ולאחר מכן הטיל מצור על הבירה קטסיפון וככל הנראה הצליח לכבוש את העיר. במשא ומתן שהתנהל לבקשת הפרסים, שביקשו לשחרר את בני משפחת השאה, נכרת הסכם שלום בניגוד לדעתו של גלריוס. על פי הסכם השלום הכירו הפרסים בשלטון הרומאי במסופוטמיה ובארמניה ובתמורה שוחררו בני משפחת השאה הפרסי. בעקבות הפסדו, ירד נרסה הססאני מכסאו ב-301, ומת שנה לאחר מכן. חולשת השליט הסאסאני ומאבקי כוח פנימיים הביאו לשקט בפרובינקיות המזרחיות של האימפריה הרומית ב-50 השנים הבאות.

מרד קראוסיוס

במקביל לאירועים בגבולות המזרחיים ולאורך הדנובה פלשו שבטים גרמאניים מעבר לגבול הריין לתוך הפרובינקיה גאליה, והגאלים בערי החוף סבלו מפשיטות תכופות של שודדי ים פרנקים וסאקסוניים. כדי לפתור מטרד זה מינה מקסימיאנוס את קראוסיוס (Mausaeus Carausius), קצין בעל ניסיון רב בלחימה ימית, לבנות צי בפיראטים. קראוסיוס הצליח להדוף את הפיראטים ובמספר קרבות ימיים הצליח לתפוס ספינות ולעצור את הפושטים. הוא לקח את השלל לעצמו ולחייליו ועורר בכך את זעמם של דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס. הם הוציאו צו לאסרו ומשקראוסיוס סירב להופיע למשפט - גזרו עליו עונש מוות. בתגובה ברח קראוסיוס לפרובינקיה בריטניה, שם זכה לתמיכה גם מהלגיונות המקומיים וגם מקרב חילות המצב בערי התעלה האנגלית. בהיעדר צי ראוי ותחת איום פשיטות השבטים הברבריים מהפרובינקיות המערביות, דחה מקסימיאנוס את הטיפול בקראוסיוס המורד, שמצידו הצהיר על עצמו כקיסר. קראוסיוס הגדיל את מספר ספינותיו ושכר שכירי חרב פרנקים בכסף רב. בסוף 286 שלט קראוסיוס בכל בריטניה, ברוב שטח חופי התעלה ובחלקים נרחבים מצפון-מערב גאליה. בשלב זה הכריז קראוסיוס על בריטניה כיישות עצמאית, "אימפריית בריטניה", ואף הטביע לעצמו מטבעות. החזרת הסמכות לידי שליטי האימפריה וכיבוש מחדש של בריטניה נדחו עד לשלב ביסוס אחיזתם של דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס באימפריה. הטיפול במורדים הוטל על קונסטנטיוס כלורוס שהיה ראש המשמר הפרטוריאני תחת פיקודו של מקסימיאנוס.

משהתבססה הטטררכיה, מקסימיאנוס שינה את אסטרטגית הלחימה בגאליה ולאורך הריין, ובמקום להתעמת ישירות מול קראוסיוס הוא השקיע מאמץ צבאי כנגד השבטים הגרמאניים, תומכי קראוסיוס שישבו לאורך נהר הריין. הוא ניצל את הפילוג בין השבטים וחוסר האמון בין מנהיגיהם לניהול מערכה מולם בהצלחה חלקית, בין 285–288. אחרי שכלורוס הנהיג את הלגיונות שבפיקודו במסע צפונה דרך טריטוריית אויב כשהוא זורע הרס וחורבן, הפרנקים הגיעו לאפיסת כוחות וחתמו הסכם עם כלורוס לפיו מנהיגיהם יישבעו אמונים למנהיג פרנקי שהיה בן ברית של הרומאים. בכך הובטחה שליטה רומאית על אזור צפון גאליה. מאמץ ניכר הושקע בשיקום הפרובינקיה ואבטחת גבולה על ידי מקסימיאנוס, שנקט במדיניות לעידוד יישוב מחדש של בתי-אב משבטים גרמאניים בחבלי הארץ שנחרבו אחרי אין ספור פלישות ומלחמות. בתי האב קיבלו רשות ליישב את השטחים תחת חסות רומאית שניתנה בתמורה להכרה בשלטון הרומאי. מדיניות זו יצרה אזור חיץ בגבול הצפוני של הפרובינקיה וקהילה נאמנה שיכלה להגן על גבולות האימפריה, והייתה מאגר זמין לכוח אדם שנדרש לצבא הרומאי.

בין 293–296 הצליח קונסטנטיוס כלורוס לבסס את שליטת האימפריה הרומית בגאליה ולאורך גבולות הריין. ב-293 נרצח קראוסיוס על ידי אחד מקציניו הבכירים. ב-296 חזר מקסימיאנוס לגבול נהר הריין. לגיונות בפיקודו של קונסטנטיוס כלורוס ובגיבוי צי שנבנה לצורך המערכה, פלשו לאי הבריטי: צי אחד בפיקודו של ראש המשמר הפרטורייני הפליג משפך נהר הסיין, נחת בסמוך למצר סולנט שבמפרץ סאות'המפטון, ונכנס לקרב מול הגוף העיקרי בצבאו של אלקטוס. בתום יום הקרב נכנעו המורדים ואלקטוס נהרג. צי שני יצא מבונוניה והצליח לכבוש את לונדיניום. בתום כיבוש הפרובינקיה המורדת ערך קונסטנטיוס כלורוס טיהור בקרב קציני הצבא המורד וכן חלוקה מחודשת של הפרובינקיה על מנת להבטיח את שליטתו.

מלחמה באפריקה

ב-296 הפנו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את תשומת לבם לחופי הפרובינקיות האפריקאיות, בהן התרופפה השליטה הרומאית באותו זמן, בשל לחצם של שבטים נוודים שתקפו את הערים ומרכזי המסחר הרומאיים. צמד האוגוסטוסים גייסו צבא מלגיונות מצריים וממזרח אירופה בליווי חיילות עזר מגאליה ותרקיה. הצבא הרומאי בפיקודו של מקסימיאנוס התקדם דרך ספרד וחצה את מצרי גיברלטר לאפריקה. השבטים הברברים הנודדים, שלא היוו יריב ראוי לצבא הרומאי בשדה הקרב הפתוח, התגלו כיריב מסוכן, עקשן וקטלני בתנאים של הרי האטלס. החל מחודש מרץ 297 ניהל מקסימיאנוס מלחמת התשה כנגד השבטים הברברים של צפון אפריקה: תחילה הדף אותם מתוך הפרובינקיות, ולאחר חניית חורף בקרתגו הוא חזר לעימות כשהוא מעביר את עיקר הלחימה אל הרי האטלס. בהרים התנהלה מלחמת התשה, שבמהלכה השמידו הרומאים את התשתית האזרחית תוך לוחמת גרילה בלתי פוסקת מול השבטים המקומיים. במרץ 298 חזר מקסימיאנוס בתהלוכת ניצחון לקרתגו ובתחילת 299 חזר לרומא.

התפרקות הטטררכיה הראשונה והקמת הטטררכיה השנייה

ב-303 נפגשו השליטים העליונים של האימפריה - האוגוסטי דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס - ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ונראה שבמועד זה דנו השליטים בהעברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים שתחתם שישודרגו לאוגוסטוסים, ובמינוי קיסרים חדשים - בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס פורשים מרצונם. פרישה זו לא הייתה לרוחו של מקסימיאנוס אך הוא נאלץ להסכים לתכתיב של דיוקלטיאנוס. כצפוי היו מקסנטיאנוס (בנו של מקסימיאנוס) וקונסטנטינוס (בנו של קונסטנטיוס כלורוס) אמורים לעלות לכס הקיסרות אך בגלל מהלכים של גלריוס, הוחלט כנראה על מועמדים אחרים לטטררכיה השנייה.

ב-1 במאי 305, בטקס שנערך בו זמנית במילאנו (בירת המערב) ובניקומדיה (בירת המזרח) פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס, ואת גלריוס כאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים שתחתיהם תפסו דמויות חדשות: מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב; שני קצינים ותיקים אלה היו מנאמני גלריוס, וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה, תוך סילוק נאמני מקסימיאנוס מעמדות כוח. מהלך זה שנעשה בהסכמה כביכול של כל הצדדים, התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, ובכך נזרעו זרעי הפורענות שאיימו לקצר את ימיה של הטטררכיה השנייה.

האיום המשמעותי ביותר על הסדר הקיים התעורר באיטליה, שם מרד מקסנטיוס בנצלו את חולשת השלטון המרכזי ואת התמרמרות תושבי רומא. מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון ואת האיום שהוא מציב על שלטונם ברומא ובאיטליה כולה. לכן פנה מקסנטיוס לאביו מקסימיאנוס שישב באותה עת בלוקניה והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס ששירתו קודם לכן תחת אביו יסרבו להילחם כנגד מפקדם הקודם. מקסימיאנוס קיבל את הצעת בנו והגיע לרומא, ומתוך כבוד למעמדו של אביו, מקסנטיוס שינה את תוארו לתואר הצנוע יותר פרינקיפס. נראה כי במהלך רוב שנתו הראשונה לשלטון, מקסנטיוס נשא את התואר פרינקיפס, ורק בחודש מאי 307 החל להשתמש בתואר 'אוגוסטוס'.

גלריוס לא יכול היה להשלים עם מהלכי מקסנטיוס והעריך שהאיום העיקרי על מעמדו ועל הטטררכיה טמון במקסימיאנוס ובבנו. כדי להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדיכוי המרד ולהורדת הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיויס מכס השלטון. ברגע האמת בו ניצבו הלגיונות הרומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא היריב, חלקם מתוך נאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לווילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה. בסוף 307 ערך גלריוס ניסיון נוסף להתעמת עם מקסימיאנוס ולדכא את המרד, אך נכשל ונסוג מבלי להגיע לרומא.

משהוסר האיום הצבאי פנה מקסימיאנוס לבסס את מעמדו ולרכוש בני ברית מול גלריוס. הוא יצא לגאליה ופתח במשא ומתן עם קונסטנטינוס במטרה לאחד כוחות ולקבל תמיכתו בתביעות מקסימיאנוס ומקסנטיוס באיטליה, והבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס. הובטח לקונסטנטינוס שימונה לאוגוסטוס וליורש של מקסנטיוס. כדי לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה בתו הצעירה של מקסימיאנוס.

בין 303–305 החלו מאבקי כוח וירושה בין השליטי הטטררכיה השנייה. על פי ההיסטוריה הרומאית, ולמעשה הנוצרית, הקיסר גלריוס שהיה מקורב לדיוקלטיאנוס החל לפעול בחצר האוגוסטוס לקדם את מעמדו, ובעיקר להשפיע על סבב המינויים העתידי בו יקבעו זוג האוגוסטוסים והקיסרים שליטי האימפריה. לפי ההיסטוריה הנוצרית גלריוס ניצל את העמדה האנטי נוצרית של דיוקלטיאנוס ואת הצווים האנטי נוצריים שלו מחד, ואת עמדתו הסובלנית לכאורה של קונסטנטיוס כלפי הנוצרים לקידום מעמדו ועמדותיו.

ועידת קרנונטום

ב-11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום, שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס, קונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר במערב, ומקסימיאנוס דאיה לקיסר במזרח. לִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. בתחילת 309 חזר מקסימיאנוס לחצר של קונסטנטינוס בגאליה.

התפרקות הטטררכיה השנייה

עם פרישתו המלאה של דיוקלטיאנוס לארמונו הוא איבד כל אחיזה במושכות השלטון והשפעה על מהלכי שאר השליטים באימפריה. בהיעדר יד מכוונת, וחשש מדמות סמכותית מוסכמת, החבילה הלכה והתפרקה חרף נסיונותיו של גלריוס לשמור על המבנה השלטוני של הטטררכיה. בשיא תהליך ההתפוררות נשלטה רומא על ידי שישה קיסרים ואוגוסטים, שבמקביל הקדישו את כל מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. עתה החלה תחרות בין הטוענים ללגיטימיות תוארם שנמשכה כעשרים שנה. גלריוס במזרח, אשר לא רצה סכסוך עם צבא המערב החזק היה מוכן להשלים עם שלטונו של קונסטנטינוס. אך מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב לאור הפופולריות הנמוכה של סוורוס - הצעה שזכתה לתמיכה ציבורית. גם מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. ב-307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו ברית להכרה הדדית וחיזקו אותה בקשרי נישואין: קונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס. אחרי שהסתכסך עם בנו מקסנטיוס, מצא מקסימיאנוס מקלט אצל קונסטנטינוס, אך כשחתר תחתיו חיסלו קונסטנטינוס ב-310. בינתיים, ב-307 חוסל גם סוורוס על ידי מקסנטיוס. במקומו ביקש גלריוס למנות את ולריוס ליקיניוס. כל אלה הביאו לכך שב-308 היו שלושה אוגוסטי חוקיים: גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס. במקביל היה קיסר לגיטימי אחד: מקסימיאנוס דאיה, ושניים לא-חוקיים: מקסנטיוס ברומא ולוקיוס באפריקה. הקיסרות הייתה שוב בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים.

מספר הטוענים לשלטון הצטמצם לאחר מות גלריוס ב-311. ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס לחלוקת השלטון. ב-312 הובס מקסנטיוס על ידי קונסטנטינוס בקרב בשערי רומא, על גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס לעיר כמנצח. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות - עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, איבריה ואפריקה. ב-313 אשררו קונסטנטינוס וליקיניוס את הברית ביניהם במילאנו על ידי חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. קונסטנטינוס שלט במערב, ואילו ליקיניוס פנה מזרחה וחיסל בקרב את מקסימיאנוס דאיה.

קונסטנטינוס וליקיניוס שלטו על האימפריה הרומית מ-314 עד 324, קונסטנטינוס כאוגוסטוס של המערב וליקיניוס כאוגוסטוס של המזרח. הם ניהלו סדרת עימותים צבאיים לאורך התקופה במטרה לתפוס את השלטון על כל שטחי האימפריה. הסכסוך בין שני היריבים לא יכול היה להסתיים אלא במצב בו אחד המתמודדים מסיר את כל המתנגדים ושולט ללא מצרים. בשלב ראשון סולק מקסימיאנוס מהזירה על ידי קונסטנטינוס, לכאורה לאחר שהלה מעל באמונו וניסה לתפוס את השלטון. על נסיבות מותו של מקסימיאנוס יש גרסאות סותרות: לפי גרסה אחת, משנפל בידי קונסטנטינוס נשפט והורשע בבגידה, ניתנה לו האפשרות להתאבד במקום להיות מוצא להורג ובחודש יולי 310 הוא תלה את עצמו. קונסטנטינוס הציג בציבור את התאבדותו של מקסימיאנוס כטרגדיה משפחתית מצערת, אך החל מ-311 הסיפור השתנה ולפיו מקסימיאנוס זכה לחנינה על מרידתו אך זמם לרצוח את קונסטנטינוס וביקש את עזרת בתו פאוסטה - אשתו של קונסטנטינוס. התוכנית נכשלה כשפאוסטה בחרה לעמוד לצד בעלה והסגירה את המזימה, מקסימיאנוס נתפס והתאבד כמוצא של כבוד. דמותו ושמו של מקסימיאנוס נמחקו בתהליך של הכחדת הזיכרון שנערך ככל הנראה עד לסוף העשור. לסדרת אירועים אלה הייתה השפעה מרחיקת לכת על דיוקלטיאנוס; התפוררות הטטררכיה ומלחמת האזרחים הביאו לכך שהוא הפך לחסר כוח, חסר תומכים וחסר השפעה לחלוטין. סופו הטרגי של מקסימיאנוס ומחיקת זכרו, ככל הנראה גם בארמון הפרטי של דיוקלטיאנוס, היה הזרז למותו.

מותו של דיוקלטיאנוס

ערפל אופף את נסיבות מותו של דיוקלטיאנוס; קיימות עדויות סותרות לגבי תאריך המוות וסיבת המוות, ומחקרים שונים העלו תאריכים החל מ-311 ועד 318. היסטוריון נוצרי בן-התקופה, לקטאנטיוס, (Lactantius) קושר בספרו "על מות הרודפים" (De mortibus persecutorum) את מות דיוקלטיאנוס ישירות עם מותו ומחיקת זכרו של מקסימיאנוס: נרמז שם כי הוא החליט שהוא נחלש, ומת כששמע שפסליו מנותצים יחד עם פסלי מקסימיאנוס. ספר ההיסטוריה תקציר על הקיסרים (בלטינית: Epitome de Caesaribus) מסוף המאה ה-4 או תחילת המאה ה-5 מציין כי דיוקלטיאנוס התאבד זמן קצר לפני חתונת ליקיניוס עם קונסטנטיה בפברואר 313. מקורות היסטוריים מאוחרים יותר, בני המאות החמישית והשישית קובעים כי דיוקלטיאנוס מת ב-3 בדצמבר 316 ולא מעט מחקרים מודרניים תומכים בטענה זו. ההיסטוריון הבריטי בר הסמכא, טימותי בארנס, כותב בספרו "האימפריה של דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס" (The new empire of Diocletian and Constantine) כי דיוקלטיאנוס מת כבר בדצמבר 311, וככל הנראה התאבד לאחר שהבין שקונסטנטינוס וליקיניוס רואים בו איום וחושדים בו כמי שתומך בצד שכנגד והבין שגורלו נחרץ. לפי גרסה אחרת שמצוטטת מפי גלאסיוס מקיסריה (Gelasius of Caesarea) פעל מי מהאוגוסטי על מנת שהסנאט יגזור על דיוקלטיאנוס גזר דין מוות. במאמר המתייחס לשאלת מות דיוקטליאנוס קובע ההיסטוריון בירון נקמורה כי "ייתכן והמסורות הרבות על נסיבות מותו של דיוקלטיאנוס מצביעות על העובדה שאיש לא יודע מה הן נסיבות מותו, שמועות ובדיות החליפו את העובדות על האירוע".

רפורמות

ב-298 מצא דיוקלטיאנוס את עצמו במצב שאף קיסר לא היה בו מזה מחצית המאה: הוא ביסס שלטונו ויכול היה להתפנות לרפורמות מרחיקות הלכת שנדרשו להבטחת המשך קיומה של הקיסרות. הרפורמות כללו את חלוקת האימפריה לשתיים, שינוי האופן בו עובר השלטון מקיסר לקיסר, מעבר לשיטה אוטוקרטית בלי כל זיקה לרפובליקה ונקיטת אמצעים כלכליים כנגד בעיית ההיפראינפלציה. שלטונו של דיוקלטיאנוס היה נקודת מפנה בהיסטוריית האימפריה הרומית. יסודות מבנה השלטון באימפריה הונחו על ידי אוגוסטוס קיסר והשתנו במהלך 300 שנות הפרינקיפט עד לשלטונו של דיוקלטיאנוס, תוך כדי שהמסגרות והמערכות הפורמליות נותרו על כנן. דיוקלטיאנוס יזם סדרת רפורמות שהקיפה את כל מערכות השלטון עד שלבסוף הייתה האימפריה שונה לחלוטין וזכתה לשם דומינט. הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה המערכת השלטונית המשותפת, היינו הטטררכיה - חלוקת השלטון לארבעה מנהיגים, שנים מהם בעלי התואר "אוגוסטוס" ושניים נושאי התואר "קיסר". חלוקה זו הביאה לחלוקה מעשית ומנהלתית של האימפריה לשתי יחידות נפרדות, חלק מערבי וחלק מזרחי. רפורמה זו נערכה בשלבים ב-285 ולאחר מכן ב-293. ההיסטוריון סטפן ווליאמס קובע בספרו "דיוקלטיאנוס והתאוששות רומא" כי למרות המורכבות האדמיניסטרטיבית והשלטונית, הטטררכיה לא הייתה מערכת שלטונית וקונסטיטוציונית יציבה אלא "רציונליזציה מוצלחת של יריבויות צבאיות" והצלחתה הזמנית התבססה על יכולותיו הייחודיות של דיוקלטיאנוס. בבסיס הצלחת הטטררכיה עמד כושר הניהול של דיוקלטיאנוס שכפה רצונו מחד, והצליח להאציל את סמכויותיו באופן שאיפשר לשאר השליטים לנהל ולשלוט באימפריה על פי החוקים שקבע, מאידך .

אוטוקרטיה

דיוקלטיאנוס מקבל את הניצחון מיופיטר

קיסרי רומא היו בפועל רודנים הנשענים על כוח צבאי עוד לפני זמנו של דיוקלטיאנוס. עם זאת, הם ראו לנכון להסוות רודנותם תוך שימוש בתארים ומוסדות רפובליקניים עתיקים אשר שיוו אופי לגיטימי לשלטון. החל מספטימיוס סוורוס ואילך הרשו הקיסרים לעצמם יותר ויותר להתנער אף ממראית העין של המוסדות החוקתיים הישנים ולהתנהג כרודנים צבאיים לכל דבר ועניין. דיוקלטיאנוס הבין שלאורך זמן חייב הקיסר להתבסס על דבר מה נוסף מעבר לכוחו הצבאי, כדי לזכות בהכרה ויציבות. את הלגיטימציה המבוקשת מצא בדת המדינה כשהכתיר עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת, אשר כיאה לאל אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו - נדרשו שלא להביט בו, ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז על עצמו כאל.

רפורמות במנהל

דיוקלטיאנוס ביצע רפורמות מקיפות ומרחיקות לכת בחלוקת האימפריה מחדש ובמערכות המינהל של הקיסרות. שינויים אלו השפיעו על התפתחות האימפריה הרומית לעתיד הרחוק והיו בסיס להיווצרות חלק מהמדינות שקמו על חורבות האימפריה הרומית. האימפריה הרומית חולקה לשניים, כשקו הגבול עובר בין הפרובינקיות רייטיה (בלטינית: Raetia) בהרי האלפים שבמרכז אירופה, נוריקום, דלמטיה, משם דרומה חוצה האת הים התיכון, ובאפריקה עבר קו הגבול בין הפרובינקיות אפריקה וקיליקיה. כל אחד משני החלקים חולק לשש יחידות מנהליות שנקראו דיוקסיה (לטינית: dioecesis). כל דיוקסיה בתורה חולקה למספר לא קבוע של פרובינקיות: בחלק המערבי היו סך הכל 47 פרובינקיות, ובמזרחי 57 פרובינקיות.

עיקר הרפורמה בא לידי ביטוי בדיוקסיות: בראש כל אחת עמד פריפקטוס פרטוריו - ממלא מקום מפקד המשמר הפרטוריאני. מושלי הפרובינקיות מונו לתפקידם על ידי האוגוסטי, והקיסרים עסקו בתחומי המינהל האזרחי והיו חסרי סמכות צבאית. הרפורמה גרמה לאבדן מעמדה הייחודי של איטליה והפיכתה לדיוקסיה כשאר הדיוקסיות. רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורות ממסים.

רפורמות בכלכלה

הרפורמה הכלכלית של דיוקלטיאנוס מוקדה במאבק באינפלציה שזינקה במהלך המאה השלישית. ב-301 פורסם ברחבי האימפריה צו של מחירים מקסימליים למוצרים שונים שנקרא "אדיקט המחירים של דיוקלטיאנוס" שהקפיא את המשכורות והמחיריהם של למעלה מאלף מוצרים. סוחר שגבה מחיר גבוה מהמותר - הסתכן בגזר דין מוות.

הצו נכשל כדרכם של ניסיונות הפוליטיקאים להכתיב בכוח מהלכי כלכלה. הוא לא הצליח לעצור את האינפלציה וסופו שהתעלמו ממנו. ברם, המסמך תרם רבות להבנתנו את נבכי הכלכלה הרומית.

רפורמות בצבא

דיוקלטיאנוס הגדיל את כוחות הצבא מ-400,000 ל-450,000 לערך. את החיילים חילק לשני חלקים: כשני שלישים מהם הוצבו בחזיתות השונות באופן קבוע, והשאר היו כוחות שדה ניידים, למעשה כוחות מילואים שעמדו לרשות הקיסרים והאוגוסטי בטריטוריות השונות. קרבתם של הכוחות הניידים הפכה אותם לאיום פוליטי ועל כן היה שכרם גבוה יותר. אפליה זו גרמה להתמרמרות ומאוחר יותר לאי-סדרים.

את גודל הלגיון בכוחות השדה הפחית דיוקלטיאנוס ל-1,000 לוחמים, להשגת גמישות טקטית רבה יותר בלא חלוקת משנה נוספת, אך בחזית נותר גודל הלגיון בין 4,000 ל-6,000 איש.

ברומא ירדה קרנו של מפקד המשמר הפרטוראני, כשבמקביל כוחו עבר לשני המפקדים שתחת כל אוגוסטוס: מגיסטר מיליטום שעל הצבא, ומגיסטר אקוויטום שעל הפרשים. החלוקה הדואלית הפחיתה את האיום הפוליטי מצד הצבא על השלטון. מעבר לכך, היא סימלה את חשיבותו העולה של חיל הפרשים בצבא הרומי.

הרפורמות הצבאיות של דיוקלטיאנוס הושלמו במידה רבה על ידי קונסטנטינוס, שפיזר לגמרי את המשמר הפרטוראני ב-314.

רדיפת הנוצרים

וינסנט הקדוש מסרגוסה שנרדף על ידי דיוקלטיאנוס והוצא להורג, בקתדרלת סביליה

בשלבי קיסרותו המוקדמים היה דיוקלטיאנוס מעורב פחות ברדיפות הנוצרים. גלריוס היה מי שנקט בצעדים מחמירים והולכים כנגד מאמיני הדת הנוצרית. אולם ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות זו כשהוציא את הראשון מבין הצוים המחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים, אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שריפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית ומי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם - הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313.

הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה באלכסנדריה במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

אחד הקדושים המפורסמים שהוצא להורג היה גיאורגיוס הקדוש.

בספרות חז"ל

דיוקלטיאנוס מוזכר מספר פעמים בתלמוד הירושלמי ובמדרשי האגדה. מסופר כי דיוקלטיאנוס היה בתחילת דרכו רועה חזירים שתלמידי רבי יהודה נשיאה התנכלו לו. כשעלה לגדולה, הוא חיפש עילות להרוג את מנהיגי היהודים, רבי יהודה הנשיא ורבי שמואל בר נחמן, שהתחמקו מהדין בעזרת נסים שונים שנעשו להם באמצעות "השד של בית המרחץ." כשהם הגיעו לבניאס ודיוקלטיאנוס לא הצליח להאשימם באי-ציות לדבר המלכות כדי להרגם, הוא תהה על כך שהם סומכים על הנסים שנעשים להם ומבזים את המלכות. הם בתגובה התנצלו והשיבו שהם ביזו את רועה החזירים אך למלך הם משועבדים. דיוקלטיאנוס לימד אותם מוסר השכל, ואמר להם בכל זאת להיזהר לא לבזות רומאי או תלמיד קטן, שיכולים לעלות לגדולה לאחר זמן (לפי הגרסה במדרש רבה הכוונה היא לחייל רומאי ולא לתלמיד חכם).

מסופר כי דיוקלטיאנוס הטיל מיסים כבדים על תושבי העיר פנייס (בניאס), כנראה לצורך הסדרים שהנהיג בקיסרות הרומית, עד כדי כך שתושבי העיר רצו לעזוב אותה. היועץ שלו טען כי תושבי המקום לא ינטשו, ואם הם ינטשו הם יחזרו. כדי לבדוק את הדבר, דיוקלטיאנוס ערך ניסוי: הוא הביא צבאים, חיפה את קרניהם בכסף ושלחם לאפריקה, והם חזרו לאחר שלוש עשרה שנים.

מובא שדיוקלטיאנוס חייב את כל האומות מלבד היהודים לנסך יין לאלוהי רומא, הכותים ניסכו ומאז נאסר יינם כיין נסך.

באופן כללי, יחסו של דיוקלטיאנוס ליהודים היה יחסית חיובי, בניגוד ליחסו לנוצרים, אותם רדף. חכמי ישראל העריכו אותו כקיסר מוצלח ורבי חייא בר אבא (שהיה כהן) אף קיצר את דרכו ודרך על קברים בעיר צור כדי להזדרז ולקבל את פניו.

לפי הירושלמי, דיוקלטיאנוס הוא זה שיצר את ימת חומס באמצעות יצירת הסכר על נהר האורונטס . כך סוברים גם החוקרים. פעם נוספת מוזכר דיוקלטיאנוס בהקשר של הזהב השחוט, שהיה לו במשקל דינר של הקיסר גורדיאנוס.

לפי המדרש בבראשית רבה: "יום שמלך לוטיינוס נראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל אמר עוד מלך אחד נתבקש לאדום אלוף עירם א"ר חנינא ציפוראה למה נקרא עירם שהוא עתיד לערום תסווריות למלך המשיח". המדרש מזהה את מלכי רומא עם אלופי אדום המוזכרים בתורה, ולפיו מלך אדום האחרון ששמו עירם עתיד לספק אוצרות למלך המשיח. ייתכן כי לוטיינוס שביום המלכתו נראה מגדיאל לרבי אמי בחלום, אינו אלא דיוקלטיאנוס.

משפחתו

מטבע עם דמותה של גאלריה ואלריה. בתו של דיוקלטיאנוס

על פי המקורות הרומאיים דיוקלטיאנוס היה נשוי לאשה בשם פריסקה (גרסה לטינית לשם המודרני פרסילה) אין כל מידע על משפחתה ועל חיי הנישואים של הזוג. להם נולדה ילדה אחת גאלריה ואלריה בתאריך לא ידוע והיא נישאה לקיסר גלריוס ב-293. נישואים אלו נערכו בסידור מוקדם על מנת לקשור את השליטים הזוטרים בטטררכיה לשליטים הבכירים. לאחר הנישואים קיבלה גאלריה את התארים אוגוסטה ו"אם המחנות" בנובמבר 308. לזוג לא היו ילדים והיא אימצה את קנדידיאנוס בנו של גלריוס.

לאחר 305, בפרישתו של דיוקלטיאנוס, נותרו פריסקה וגאלריה בארמונו של גלריוס בסלוניקי, ועם מותו של גלריוס הועברו הנשים להשגחתו של ליקיניוס - אך לאור העוינות הברורה שלו ברחו אל ארמונו של מקסימיאנוס דאיה. בתאריך לא ידוע סירבה גאלריה להצעת נישואים מצד מקסימיאנוס והוא הגלה אותה למקום לא ידוע בסוריה והחרים את רכושה. בתום מאבק ממושך על השלטון בחלק המזרחי של האימפריה, שהסתיים במותו של מקסימיאנוס ב-313, ירדו פריסקה וגאלריה למחתרת מחשש לחייהן, מצד ליקיניוס. ב-315 הן נתפסו בסלוניקי, הוצאו להורג על ידי המון משולהב וגופותיהן הושלכו לים

מורשתו

ארמון דיוקלטיאנס

ארמון דיוקלטיאנוס הוא קבוצת מבנים בעיר ספליט בקרואטיה, שנבנה בידי דיוקלטיאנוס כארמון אליו יפרוש לאחר שיוותר על השלטון. הארמון הוקם על גדתו הדרומית של חצי אי קטן החודר אל הים האדריאטי, כ-6 ק"מ מערבית לסלונה. הארמון ממוקם בלב העיר ספליט ונודעת לו חשיבות רבה בשל ממדיו והעובדה שהוא השתמר במצב טוב. ב-1979 צורף הארמון יחד עם המרכז ההיסטורי של העיר ספליט לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסקו. אורכו של הארמון 215.5 מטר ורוחבו 175 מטר בדרומו ו-181 מטר בצפונו. הוא בנוי בצורת מלבן עם מגדלים הבולטים מחומותיו מכל צדדיו, למעט מצידו הדרומי, שם גבל בים או ניצב בסמוך לו. לאורך חזית זו, שלא הייתה מבוצרת, נמתח בקומתו העליונה של הארמון מעבר עמודים מקורה, וייתכן כי חזית זו נועדה לאפשר לקיסר גישה פרטית דרך הים, או נועדה לשמש כשער כניסה לסחורה. במרכז כל אחת משלוש החזיתות האחרות ניצב שער שהוביל לחצר המרכזית. מחצר זו הייתה גישה למגורי הקיסר מדרום לה, אל קברו ממזרח לה שהוסב לקתדרלה, ואל שלושה מקדשים שניצבו ממערב לה, ואשר רק אחד מהם נותר על תילו ומשמש כיום כבפטיסטריום. הארמון שילב תכונות של בית מגורים יוקרתי עם אלה של מחנה צבאי, והדקומנוס (Decumanus) חילק את שטחו לשני חלקים שנשאו אופי שונה (1). החלק הדרומי, בסמוך לים, כלל את מבני הציבור ואת מגורי הקיסר, וכיון שהארמון נבנה על רצועת שטח שהשתפלה מפנים הארץ אל חוף הים (הפרש של 8 מטר) הוגבה חלק זה. החלק הצפוני של הארמון השתמר פחות מזה שמדרום. הקארדו (Cardo) חילק אותו לשני חלקים נפרדים (2), ונראה כי כל אחד מהם שימש כמכלול מגורים לחיילים ומשרתים, וייתכו אף שימושים נוספים. בשיאו התגוררו בארמון כ-9,000 איש.

הקתדרלה. במקור המאוזוליאום של דיוקלטיאנוס הקתדרלה ומגדל הפעמונים ממזרח. מאחוריהם הפריסטיל המזרחי ומאחריו הכיכר המובילה אל המתחם הקיסרי (משמאל. לא נראה בתמונה) הפתח בגג מבנה השער המוביל אל המתחם הקיסרי דגם הארמון

מרחצאות דיוקלטיאנוס

מרחצאות דיוקליטיאנוס הם מרחצאות ברומא, הבנייה התחילה בסתיו של 298 בצו ממקסימיאנוס לאחר חזרתו מאפריקה, נחנכו על ידי דיוקלטיאנוס והסתיימה לאחר התפטרותם של דיוקליטיאנוס ומקסימיאנוס. והיו המפוארים והגדולים מבין המרחצאות הקיסריות. בית המרחץ מוקם צפון-מזרח גבעת וימינאליס ושירת את תושבי שלוש משבע גבעות רומא: גבעת אסקווילאי, גבעת הקווירינאליס וגבעת וימינאליס. הקדשה המוצגת היום במוזיאון הלאומי של רומא, מתארת את נסיבות בניית המרחצאות: ”אדונינו דיוקלטיאנוס ומקסימִיָאנוס, הבלתי-מנוצחים, האוגוסטים הבכירים, אבות האימפרטורים הקיסרים; ואדונינו קונסטנטיוס ומקסימיאנוס האוגוסטי הבלתי-מנוצחים; וסֵווֵרוס ומקסימִינוס הקיסרים האצילים ביותר — הקדישו לרומאים (ולרומאיות) שלו את המרחצאות המאושרים הדיוקלטיאניים, אשר אותם תכנן ועל בנייתם ציווה מקסימיאנוס אוגוסטוס בהדר נוכחותו בעת חזרתו מאפריקה, ואותם הקדיש בשמו של דיוקלטיאנוס אוגוסטוס אחיו, לאחר שנקנו בניינים ההולמים את גדולת המפעל העצום הזה, והושלמו בכל טרחה ועמל”

אלכסנדרה הקדושה

פסיפס מהמאה ה-19, מעשה ידי האמן הרוסי אלכסנדר פרולוב עם דמותן של מריה מגדלנה ואלכסנדרה מרומא

אלכסנדרה מרומא (Alexandra of Rome) היא קדושה מעונה של הנצרות אורתודוקסית, זהותה שנויה במחלוקת על ידי ההיסטוריונים והתאולוגים הנוצרים אך הם קושרים אותה לקיסר דיוקלטיאנוס ואת חייה ומותה לרדיפת הנוצרים בתקופת שלטונו. אלכסנדרה, מתוארת בכתבים כאשתו הראשונה והמועדפת של דיוקלטיאנוס שהמירה את דתה לנצרות בחשאי והוצאה להורג על ידי דיוקלטיאנוס בגין אמונתה ותמיכתה בג'ורג הקדוש. לפי ההיסטוריון הנוצרי פרדריק ג'ורג הולווק (Frederick George Holweck) הדמות של הקדושה הנוצרית מתבססת על מיתוס ודמותה נשזרה בטעות עם דמותה הטרגית של פריסקה אשתו של דיוקלטיאנוס. פריסקה היתה, ככל הידוע בעל נטייה לנצרות אך מעולם לא פעלה בגלוי כנגד בעלה שהיה עוין את הדת הנוצרית. התאולוג הנוצרי יעקובוס דה ווראגין (Jacobus de Voragine) נוקב בשם "אלכסנדריה" ומתאר אותה כאשתו של פריפקט רומאי שבעת רדיפת ג'ורג' הקדוש הצהירה בגלוי על אמונתה הנוצרית.

לקריאה נוספת

• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
• אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955

• Roger Rees, Diocletian and the Tetrarchy, Edinburgh University Press, 2004. ISBN 0748616616
• Pat Southern, The Roman Empire from Severus to Constantine, Routledge, 2001. ISBN 0415239443
• The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 ISBN 0521301998
• Stephen Williams. Diocletian and the Roman Recovery. Psychology Press, 1997. ISBN 0415918278

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיוקלטיאנוס בוויקישיתוף

• דיקלטיאנוס מאת ראלף מתיסן, אוניברסיטת דרום קרוליינה
• Diocletian דיקלטיאנוס באנציקלופדיה הקתולית
• שנים עשר שליטים ביזנטיים הרצאה מוקלטת של לארס בראונוורת'
• ארמון דיוקלטיאנוס בספליט, בתוך: unesco.org
• ניל בר, דיוקלטיאנוס - הקיסר הרומי שידע לחלוק, באתר הארץ, 26 במרץ 2017
• אגדות דקלייטינוס מלכא, אתר בית הכנסת ע"ש רבי מאיר בעל הנס בתל אביב
• גיוס אורליוס ולריוס דיוקלטינוס (245–313), קיסר רומא, דף שער בספרייה הלאומית
• דיוקלטיאנוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• דיוקלטיאנוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• דיוקלטיאנוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)