פילוסופיה מעשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פילוסופיה מעשית (נקראת גם פילוסופיה יישומית או פילוסופיה שימושית) היא ענף בפילוסופיה המבקש לשלב שיטות וידע פילוסופי לחיי יום יום, ולהפוך את הפילוסופיה לנגישה עבור ציבור שאינו בעל רקע פילוסופי בהכרח.

ייעוץ פילוסופי, פרקטיקה שהתפתחה החל משנות השמונים של המאה ה-20, הוא ענף או תת-תחום בתוך התפיסה הכוללת של הפילוסופיה המעשית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווי התיחום בין פילוסופיה לבין פילוסופיה מעשית לא היו ברורים כלל לפילוסופים בעולם העתיק ואף לא לפילוסופים שפעלו בראשית העת החדשה. פילוסופים כמו אפלטון, אריסטו, תומאס אקווינס, מקיאוולי ורבים אחרים עסקו בייעוץ (בלי לקרוא לו "ייעוץ פילוסופי"). סוקרטס אף לחם בנטייה של מלומדי זמנו להתהדר בז'רגון מעורפל וחתר להפוך את הידע לנחלת הכלל.

בעת החדשה, ככל שהצטבר הידע הפילוסופי והפך לנחלתם של מלומדים ושל אקדמאים הלכה הפילוסופיה והתנתקה מתודעתו של הציבור הרחב. הפילוסופים לימדו באוניברסיטות, פירסמו והתפלמסו עם עמיתיהם, תוך שתהליך זה עצמו מעצים באופן אקספוננציאלי את הצטברות הטקסטים ומקורות ההשראה הפילוסופיים ובה בעת מרחיק באופן בלתי נמנע את הידע הזה מרפרטואר הידע האפשרי של האדם המשכיל.

הפילוסופיה המעשית היא תגובת נגד להדרתה של ההגות הפילוסופית מחיי המעשה. הפילוסופיה המעשית מבקשת להחזיר את הפילוסופיה אל הציבור הרחב ולחדש את הרלוונטיות שלה לחיי יום יום. ברוח זו כותב ג'ון לוק בספר הראשון של "מסה על שכל האדם" כי תכליתה העיקרית של הפילוסופיה היא לעקור עשבים שוטים מן התודעה. הפילוסופיה האנליטית (שראשיתה בפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19 גוטלוב פרגה ושיאה במאה העשרים בפילוסוף הגרמני-בריטי ויטגנשטיין) חותרת כל כולה להפיכת הפילוסופיה לממוקדת, חדה, בהירה, נטולת "פוזות" ומסיכות כלומר להתנערות מדימוי הפילוסופים כ"מנותקים", "מרחפים", "מעורפלים" .

ייחודה של הפילוסופיה המעשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגמת החיבור בין הפילוסופיה לחיי המעשה איננה חדשה ואינה ייחודית לפילוסופיה המעשית. לא רק האקזיסטנציאליזם והמרקסיזם עושים זאת, אלא כאמור אף הזרם האנליטי מבקש, בחלקים רבים שלו, לחקור תבניות שיח שגורות באופן פילוסופי. תרומת הפילוסופיה המעשית כזרם חוץ אקדמי היא בכך שהיא מביאה את הפילוסופיה עצמה ואת קווי הציר העיקריים שהעסיקו אותה- אל עולמם של אנשי המעשה. מטרת הפילוסופיה המעשית להפוך את מקורות הידיעה, שאלות באונטולוגיה, דילמות באתיקה וכיוצא בזה לסוגיות חיות, רלוונטיות ואקטואליות בעולמות פרקטיים.

מאפיין מרכזי נוסף של הפילוסופיה מראשית ימיה הוא האומץ לאתגר את המקובל והמובן מאליו. חברות אנושיות נוטות לאמץ פרדיגמות באופן נוקשה ולפעול בתוך אופנות (גם אינטלקטואליות). בעת החדשה היו אלה אלכסיס דה טוקוויל בספרו "הדמוקרטיה באמריקה" וג'ון סטיוארט מיל שהצביעו על דורסנותה של דעת הקהל ועל העובדה שעוצמה זו (של דעת הקהל) חזקה לעיתים קרובות יותר מן החוקים הכתובים. לפי מיל "הצרה היותר גדולה של זמננו היא שכל כך מעט אנשים מעזים עכשיו להיות מוזרים".

הפילוסופיה המעשית חותרת לטעת גם אומץ לצאת נגד הזרם וגם מוכנות להציע חלופות קיומיות לאופנות החברתיות המושרשות. בימינו יש פילוסופים מעשיים החותרים, למשל, לאתגר את המכוונות המתמדת של ארגונים ומוסדות ל"מבחן התוצאה", נורמה שחלחלה מן העולם העסקי לכל רכיבי החברה.

דרכי פעולה בפילוסופיה מעשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה צירים מרכזיים מקובלים לשילוב פילוסופיה בחיי המעשה:

הציר האנאליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסופיה יכולה באופן יעיל ומקיף יותר מדיסציפלינות אחרות לזהות כשלים לוגיים כמו סתירה, מעגליות, הנחת המבוקש וכיוצא בזה וכן לשקף את משמעותה של השפה הנוהגת בשיח של פרט, ארגון או קהילה. חקר השפה, חקר הז'רגון ואף עיון ביקורתי בעצם היווצרותם של ז'רגונים מקצועיים הוא אחת התרומות החשובות של הפילוסופיה המעשית לחקר הפרקטיקה.

בניית חזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה היא השתתת חייהם של אנשים וקהילות על בחירה מתמדת בין חלופות לגיטימיות, בניה של סיפור מלכד משמעותי או חתירה לקראת חיבורו של סיפור כזה. הקושי הגדול שנתקל בו הפילוסוף המעשי בעניין זה הוא החשש מן המימד האידאולוגי[1] של השקפת עולם המתחייבת מנסוחו של חזון. בין השאר חותרת הפילוסופיה המעשית, בעניין זה כבאחרים, לכונן לא רק מסד בהיר ומגובש של הנחות תשתית וחשיפת ערכי היסוד אלא גם לעסוק במישור הכמיהה, כלומר לחפש דגמי השראה. הטקסט הוא לעיתים קרובות - אך לא באופן בלעדי- מקור של השראה מבלי שתאבד האוריינטציה הביקורתית כלפיו.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לציר זה שתי תת-משמעויות חשובות. האחד, אתיקה במובן של תורת מוסר, קביעת תכליות ראויות ובחינה של מכלול ההשתמעויות של פרקטיקות נוהגות. השני, אתיקה במובן של אורח חיים, רוטינה, הרגלים וכיוצא בזה שנועדו לבסס את הטענה האריסטוטלית שהטוב מצוי בתכונות האופי ושתכונות אופי אלו ניתנות לפיתוח ולשינוי תוך תרגול מתמיד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שורק ישראל, "פילוסופיה כמדע מעשי", בתוך מעשה בחינוך, מוסד ביאליק, 2006
  • בראמבאו רוברט, "פילוסופיה שימושית", עיון 19 (אוקטובר) 1968
  • מיל, ג'ון סטיוארט, "על החירות", מאגנס, 1980, פרק ג', "האינדיבידואליות כאחד מיסודות האושר"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל שורק, "פילוסופיה כמדע מעשי", מוסד ביאליק 2006, 160-164