פלוקסוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפלוקסוסלטינית: Fluxus) הוא זרם אמנותי שפעל בשנות ה-60. שמו של הזרם נגזר מ-"Flow" - מילה בלטינית שמשמעותה "זרימה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמני הפלוקסוס הושפעו מתנועת הדאדא ונתפסו לעתים כממשיכיה. הם עבדו במגוון רחב של מדיה וניסו ליצור עבודות בין תחומיות – בתחומי האמנות הפלסטית, ההלחנה, הכתיבה, העיצוב, הארכיטקטורה, הוידאו ארט והמיצג.

ג'ורג' מצ'ונס (Maciunas) היה המקים הרשמי של תנועת הפלוקסוס. הוא ארגן אותה ואסף אמנים מרחבי העולם. כאשר פגש אותם מצ'ונס הם כבר היו אמנים עובדים. הקשר בין אומני הפלוקסוס היה קשר של מורים וסטודנטים באוניברסיטאות שונות. אמנים מסוימים העבירו קורסים לאמנים אחרים ועם הזמן זרם הפלוקסוס משך אליו מספר רב יותר ויותר של אנשים. בימיו הראשונים הופיע הפלוקסוס בעיקר באירופה, אך גם ביפן ובארצות הברית. האמנים הגיעו מתחומים רבים כמו מוזיקה, ספרות ואומנות פלסטית.

הפלוקסוס תמכו ב"עשה זאת בעצמך" והעדיפו פשטות על תחכום. בדומה לתנועת הדאדא, האמנים עסקו באנטי-התמסחרות וזלזלו בשוק האומנות המיינסטרימי שהיה קיים עד לתקופתם. ההבדל בינם לבין תנועת הדאדא הוא ההתייחסות החיובית שלהם לנפש האמן ולשאיפות האישיות שלו.

חברי הפלוקסוס העדיפו להתעסק בכל חומר גלם שיש ברשותם ולא להתמקד בחומרים ספציפיים. הם נלחמו במסחור ונמנעו ממנו – את היצירות שלהם הם הפיצו במחירים שלא נועדו להשתכרות אלא להפצה הוגנת.

ההיבט האמנותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הדברים המזוהים ביותר עם אומנות הפלוקסוס הם הקופסאות והמיצגים. קופסאת הפולקסוס, הנקראת גם "fluxboxes", היא קופסה בה אוגד האומן רעיונות, רישומים, תמונות, משחקים, כתבים ועוד. את הרעיון של הקופסאות המציא אבי הפלוקסוס ג'ורג' מצ'ונס. מיצגי הפלוקסוס, היו רעיון שהתחיל הנרי קוול, שהיה מורה של מספר אמני פלוקסוס נוספים כמו ג'ון קייג' ודיק היגינס. המיצגים היו קשורים במוזיקה והרעיון מאחוריהם היה להראות שכל אדם יכול להציג מיצג מוזיקלי אם הוא רק יעשה את זה בעצמו.

מיצגי פלוקסוס הם מיצגים שעוסקים במוזיקה אבל נוגעים בה ממקום אחר. הם מציגים משהו שנוגד את ההתייחסות למוזיקה שהייתה מקובלת עד אותה התקופה, ומשחקים על הגבול בין העבודה לבין החיים. מיצגי הפלוקסוס הם פשוטים בדרך כלל ולא מנסים להשתייך לאומנות גבוהה. לדוגמה, במיצג "מוזיקת הטפטוף" של ג'ורג' בכט, האמן או האמנים עולים על הבמה בלבוש פורמלי של נגנים, אבל במהלך המיצג הם מטפטפים מים מתוך שפכטל אל מיכל בהפרשי גבהים שונים. בכט ניסה להציג את המוזיקה שהוא מוצא ליפה, הוא ניסה ליצור מוזיקה חדשה שלדעתו לגיטימית כמו כל מוזיקה אחרת.

אמני פלוקסוס רבים ניסו שילוב של כמו סוגי מדיות, חדשות וישנות, בשביל להעביר את רעיונותיהם. הם שילבו בין מיצגים, וידאו-ארט, שירה ועוד. הם הציגו בהפנינגים שאירגנו עבודות של הקראת טקסטים, פוליטיים וספרותיים, יחד עם מדיות נוספות. הם הושוו מדי פעם לפופ ארט ולדאדא אבל בשונה מזרמים אלו, הפלוקסוס שמו דגש על כוונות האומן. חבריה של קבוצת "פלוקסוס" דגלו בהתנסות אמנותית ובטכניקות חדשות בשילוב אקטביזפ פוליטי, החברים היו מפוזרים בכמה מדינות והתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות הדואר, כך התפתחה אצלם מה שהם כינו "אמנות הדואר" ׁMAIL ART. הם יצרו בולים ומכונות ביול, הפיצו את האמנות בשליחת הדואר כשהם בוחרים את הקהל ומכינים עבורם קיטים בכוונה לעודד "עשה זאת בעצמך" וברצון להעביר ערכים של פשטות והתנגדות למסחור מערבי.

התפתחות לאחר 1978[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של ג'ורג' מצ'ונס נוצר פער בין נקודת המבט של האוצרים ובין נקודת המבט של האמנים על זרם הפלוקסוס. האוצרים ראו בפלוקסוס זרם שאפשר לתחום במסגרת של זמן, משנת 1962 עד שנת 1978, ואילו האמנים ראו בפלוקסוס זרם רעיוני שממשיך עם האמן המשתייך אליו לאורך כל חייו. בימים אלה השאלה נעשית עוד יותר מסובכת כאשר רב האמנים שהשתייכו לקבוצת הפלוקסוס כבר אינם בין החיים.

האוצר ג'ון הנדריקס טוען שאמני פלוקסוס שפעלו לפני 1978 ולאחר מכן יכולים עדיין להיקרא אמני פלוקסוס, אך אמנים שהחלו לפעול אחרי 1978 אינם יכולים לשייך את עצמם לזרם זה. למרות טענה זו, שבה מחזיק גם המוזיאון הבינלאומי לאמנות מודרנית, אמנות הפלוקסוס משפיעה עד היום על אמנים צעירים העוסקים במופעי אמנות דיגיטלית.

אחרים טוענים שגם אחרי מותו של מצ'ונס בשנת 1978 היו אמנים רבים, ביניהם גם שאר מייסדי הפלוקסוס, שנשארו נאמנים לזרם. אמנם אין קהילה מרכזית של זרם הפלוקסוס הנמצאת במקום אחד, אך בעקבות התפתחות האינטרנט הצליחו אנשי הפלוקסוס הוותיקים ליצור קשר עם אומני פלוקסוס חדשים. האומנים הוותיקים תומכים באומנים הצעירים להמשיך וליצור בדרך הפלוקסוס ולהיפגש גם מעבר לרשת האינטרנט.

פילוסופיה אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניפסט הפלוקסוס (1963) מאת ג'ורג' מצ'ונס

רעיונותיהם של חברי הפלוקסוס היו דומים מאוד לרעיונותיהם של חברי תנועת הדאדא שקדמו להם. הפלוקסוס ניסו להתנגד לאומנות המודרנית השמרנית ויצרו אנטי-אומנות. הם השתדלו לשמור על מינימליזם והשתמשו הרבה ברדי מייד, חומרים שהיו מוכנים מראש, כמו עבודותיו של מרסל דושן. במיצגיהם, אומני הפלוקסוס הציגו דברים הקיימים במציאות כבר מראש בצורה אחרת והציגו את הכיוון החדש. השילוב של הקהל במיצגי הפלוקסוס הביא לידי ביטוי את הרעיון שהעלה דושן – הקהל כחלק משמעותי ביצירה.

אפשר לחלק את השקפותיהם של אומני הפלוקסוס לארבעה גורמים:

  1. הפלוקסוס הוא גישה. הוא לא זרם או סגנון.
  2. הפלוקסוס הוא בין-תחומי. אמני הפלוקסוס מנסים לשלב בין מדיות שונות בשביל ליצור קומבינציות מעניינות.
  3. הפלוקסוס דוגל במינימליזם. העבודות פשוטות, הטקסטים קצרים וכך גם המיצגים.
  4. הפלוקסוס הוא מהנה. הומור הוא חלק חשוב מאוד בפלוקסוס.

האמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שכל אומני הפלוקסוס התאפיינו ברוח מסוימת, לא הייתה להם זהות מאוחדת של קהילת אמנים. הקבוצה כללה מגוון רחב של אמנים ואי אפשר לשים את האצבע על איזשהו מאפיין ספציפי שמאחד בין כולם. הפלוקסוס הייתה התנועה האומנותית עם מספר האומניות הנשיות הרב ביותר, פרט חשוב מכיוון שעד לאותה התקופה האומנות הייתה גברית כמעט לחלוטין. עם זאת, למרות הגיוון הרב באומני הפלוקסוס, מקים התנועה מצ'ונס ניסה ליצור אחדות מסוימת בין האומנים, ולכן הוא הואשם במספר הוצאות של אומנים מן הזרם מהסיבה שהם לא התאימו לתבנית אותה ביקש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רינהרט, טניה, "הרצאה תשיעית: פלוקסוס" (עמ' 76-79), "הרצאה עשירית: הפלוקסוס כמרד" (עמ' 80-86), "הרצאה אחת־עשרה התרומה האמנותית של הפלוקסוס" (עמ' 87-98), בתוך: מקוביזם למדונה : יצוג וסוביקט באמנות המאה העשרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000.
  • Smith, Owen F., Fluxus: The History of an Attitude, San Diego State University Press, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פלוקסוס בוויקישיתוף