פנדורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פנדורה, ציור משלהי המאה ה-19

במיתולוגיה היוונית פנדורהיוונית: Πανδώρα;‏ πᾶν "כל" ו-δῶρον "מתנה") הייתה האישה הראשונה שעוצבה על ידי זאוס כחלק מהעונש שלו למין האנושי על כך שגנבו ממנו את סוד האש.

על פי הסיודוס, הטיטאן אפימתאוס היה אחראי על מתן תכונה חיובית לכל חיה. אך כאשר הגיע הזמן לתת לאדם תכונה חיובית - לא נשאר דבר. פרומתאוס, אחיו, הרגיש שכיוון שהאדם עליון לכל החיות האחרות, עליו לקבל מתנה ייחודית. לכן, גנב פרומתאוס את האש מזאוס ומסר אותה לאדם.

זאוס התרגז ויצר אישה בשם פנדורה כעונש לאדם. פנדורה קיבלה מספר תכונות מהאלים: הפיסטוס עיצב אותה מחימר ונתן לה צורה, אפרודיטה נתנה לה יופי ואפולו נתן לה כשרון מוזיקלי ואת היכולת לרפא. אחריהם נתן לה הרמס כד (פיתוס - pythos - סוג של כד יווני), אמר לה לא לפתוח אותו לעולם, ונתן לה את הסקרנות. בציטוטים מאוחרים יותר של הסיפור הפך הכד לקופסה.

פרומתאוס הזהיר את אחיו אפימתאוס לא לקבל מתנות מהאלים, אך האחרון לא הקשיב לאחיו, וכשפנדורה הגיעה אליו הוא התאהב בה והתחתן איתה.

עד אז, המין האנושי חי בעולם מושלם ללא דאגות. אפימתאוס אמר לפנדורה לעולם לא לפתוח את הכד. אולם, יום אחד, הסקרנות של פנדורה גברה עליה, והיא פתחה את הכד. במעשה זה, שיחררה פנדורה את כל האסונות לעולם (דבר, עצב, עוני, פשע וכו'). פנדורה מיהרה לסגור את הכד, אבל חתמה בתוכה את התקווה בלבד. העולם נשאר עגום וקר לתקופה ארוכה, עד שפנדורה פתחה את הכד שנית ושיחררה את התקווה לעולם. סיפור זה אמור להסביר את המקור לתקווה ולאסונות בעולם.

בתם של אפימתאוס ופנדורה היא פיירה, שהתחתנה עם דאוקליון. שניהם היו היחידים ששרדו את המבול.

פנדורה וחווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של פנדורה מזכיר את סיפור גן עדן שנזכר בתורה: ה' ברא את חווה והביא אותה אל האדם. האישה התפתתה לאכול מהעץ היחיד שנאסר עליה - עץ הדעת טוב ורע. כתוצאה מכך באו על המין האנושי צרות רבות.[1]

תיבת פנדורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "תיבת פנדורה" הוא מטבע לשון (ניב), וכוונתו היא חשיפת דברים לא נעימים, צרות, בעיות מורכבות וכדומה, שעדיף לשתוק ולהתעלם מהם ולא לפתוח את "התיבה", שהרי פתיחה שכזו תביא למחרוזת צרות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בספר "מעט מן האור" על בראשית, חנן פורת, עמ' 31