פעולת דיבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פעולת דיבור (או מעשה דיבור; באנגלית: speech act), בתחום הבלשנות ובתחום הפילוסופיה של הלשון, היא פעולה המתממשת על ידי הבעת מבע. כך למשל, המבע "אני מבטיחה לך שאגיע בזמן" אינו רק משפט חיווי המתאר את פעולת ההבטחה, אלא הוא עצמו בגדר ביצוע של פעולת ההבטחה. ההנחה המצויה בבסיס מושג זה היא שלדובר יש כוונה העומדת מאחורי דבריו והמבע הלשוני נועד לממש כוונה זו. עולה מכך שמשמעות של מבע אינה נקבעת רק על פי התוכן הסמנטי שלו, אלא גם על פי כוונת הדובר ועל פי האופן שבו הוא מנסה לממש כוונה זו באמצעות פעולת הדיבור. המושג פעולת דיבור נטבע על ידי הפילוסוף ג'ון אוסטין ופותח על ידי ג'ון סרל ובלשנים ופילוסופים נוספים ונחשב למושג יסוד בתחום הפרגמטיקה. פעולות דיבור נפוצות הן בקשה, התנצלות, הבטחה, אזהרה ועוד.

הרקע הבלשני והפילוסופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבין את החידוש במושג פעולות דיבור על רקע העיסוק הבלשני והפילוסופי במשמעות של מילים ומשפטים במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי פילוסופים כדוגמת פרגה, ראסל, הפילוסופים הפוזיביסטיים, חברי החוג הווינאי וממשיכיהם. התפיסה המקובלת שפותחה על ידיהם הייתה שמשמעות של מילים קשורה בקשר הדוק להוראה שלהן (Reference) וכי משמעות של משפטים קשורה בקשר הדוק לערך האמת שלהם. על רקע תפיסה זו, עיקר העיסוק הבלשני והפילוסופי היה במשפטי חיווי - משפטים המבקשים לציין עובדות בעולם ושניתן לומר עליהם שהם אמיתיים או שקריים[1]. הניתוח המסורתי של השפה באמצעות המונחים- אמת- שקר, תוך התמקדות בפסוקי חיווי זכה לכינוי "פילוסופית השפה האידאלית". ניתוח זה התרחק משפת היום-יום מתוך ניסיון לזקק את הלוגיקה של השפה, ורק אז להחיל אותה על שפת היום-יום.

כנגד תפיסה זו יצאה קבוצת פילוסופים, ובראשם ג'ון אוסטין, שגישתה כונתה "פילוסופית השפה הרגילה". פילוסופים אלה ביקרו את הפנייה ללשון "אידאלית" אשר לדבריהם מייצרת בעיות פילוסופיות מלאכותיות ופתרונות מלאכותיים. לפי הגישה החדשה יש להבין מילים ומשפטים מתוך ההקשר שלהם בשפה והשימוש בהם לצורכי תקשורת לשונית ביום-יום[2]. הפנייה לשפה הרגילה הובילה לפירוק הקשר שבין משמעות לבין אמת ולסילוק מרכזיותו של פסוק החיווי בהבנת השפה. המסקנה העולה מתפנית זו היא כי באמצעות מילים ומשפטים לא רק אומרים דברים, אלא גם, ובעיקר, עושים דברים, פועלים בעולם. כדי לנתח את הפעולות הנעשות באמצעות מבעים לשוניים, יש להידרש לא רק למשמעות הסמנטית שלהם, אלא גם להקשר ולנסיבות החוץ לשוניות של המבע. באופן זה, הפך העיסוק בפעולות דיבור לעיסוק מרכזי בענף הפרגמטיקה בבלשנות[3].

פעולות הדיבור על פי ג'ון אוסטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג פעולת דיבור נטבע על ידי הפילוסוף ג'ון אוסטין (John Langshaw Austin) בסדרת הרצאות שנשא בשנת 1955 באוניברסיטת הרווארד ואשר קובצו בספרו רב ההשפעה "איך עושים דברים עם מילים" (How to do Things with Words).

מבע קביעתי ומבע ביצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבחנה בין מבע קביעתי (constative utterance) לבין מבע ביצועי (performative utterance) מופיעה בראשית הרצאותיו של אוסטין. מבע קביעתי הוא מבע אשר "קובע עובדה כלשהי", מבע שתכליתו אינה דבר מה מעבר לאמירה שהיא אמיתית או שקרית. לעומתו, מבע ביצועי הוא מבע שאינו מתאר או קובע דבר מה ולכן אינו אמיתי או שקרי. בנוסף לכך, הוא מבע אשר הבעתו מהווה עשייה של פעולה.

"כיצד עלינו לכנות פסוק או מבע מסוג זה? הצעתי היא לכנותו פסוק ביצועי או מבע ביצועי...השם לקוח כמובן מהפועל לבצע (to perform) המושלם בדרך כלל על ידי פעולה (action). שם זה מצביע על הגיית המבע כביצוע של פעולה- אל לנו לחשוב על הגיית המבע כאמירה של דבר מה ותו לא"[4].

אוסטין מדגים את דבריו במשפטים כדוגמת: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו...", "אני מוריש את שעוני לאחי", "אני קורא לספינה זו המלכה אליזבת"[5].

בעוד שהשיפוט של מבע קביעתי נעשה במונחים של אמת ושקר, השיפוט של מבע ביצועי ייעשה, על פי אוסטין, במונחים של הצלחה או כישלון כשם שנהוג לשפוט פעולות אחרות כפעולות שהצליחו או שכשלו[6].

אקט לוקוציוני, אקט אילוקוציוני ואקט פרלוקוציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך הרצאותיו ממיר אוסטין את ההבחנה בין מבע ביצועי למבע קביעתי בהבחנה אחרת. שינוי זה נובע מהבעייתיות שקיימת בהבחנה בין מבע קביעתי לביצועי. מצד אחד, גם מבע קביעתי הוא ביצוע של פעולה מסוימת- הבעת טענה, דיווח וכדומה. מצד שני, מבע ביצועי עשוי לכלול בתוכו גם היבטים של קביעת עובדה וטעינת טענה. כך למשל, כאשר עובד מכריז על התפטרותו הוא בה בעת מדווח עליה.

לדבריו, נכון יותר להבחין בין שלושה סוגים של מעשים (acts) שמתקיימים בכל מבע:

אקט לוקוציוני (locutionary act) הוא האמירה כשלעצמה- הפקת צלילים מסוימים בעלי משמעות.

אקט אילוקוציוני (illocutionary act) הוא הפעולה שנעשית באמירת המבע, כגון אזהרה, דיווח, התנצלות וכדומה. פעולת הדיבור באה לידי ביטוי באקט האילוקציוני.

אקט פרלוקוציוני (perlocutionary act) אינו חלק אינטגרלי מפעולת הדיבור. הוא הפעולה

שמושגת באמצעות הדיבור, ההשפעה שנוצרת בקרב השומעים ומממשת את כוונת הדובר[7][8].

כך למשל, במבע "אל תעשה זאת!" האקט הלוקציוני הוא רצף המילים בעל המשמעות שמרכיב מבע זה. האקט האילוקציוני הוא ההתנגדות של הדובר לכך שהשומע יעשה דבר מה והפקודה האוסרת זאת. האקט הפרלוקציוני מתקיים כאשר השומע מקבל את הדברים ונמנע מעשייה[9].

פעולות הדיבור על פי ג'ון סרל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיווג פעולות הדיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיווג המפורסם ביותר של פעולות הדיבור נעשה על ידי הפילוסוף ג'ון סרל. סרל ממיין פעולות אלה לחמש קבוצות[10]:

א. פעולות דיבור טענתיות (assertative): בפעולות אלה הדובר מתחייב לאמיתות דבריו. פעולות כגון: לתאר, לטעון, להסיק, להכחיש, לאשר.

ב. פעולות דיבור הכווניות (directive): בפעולות אלה הדובר מנסה לגרום לנמען לבצע דבר מה. פעולות כגון: לבקש, לדרוש, להמליץ, להזהיר, לשאול.

ג. פעולות דיבור התחייבותיות (commissive): פעולות אלה מחייבות את הדובר לפעולה עתידית מצדו. פעולות כגון: להבטיח, לאיים, להציע, להסכים.

ד. פעולות דיבור הבעתיות (expressive): בפעולות אלה הדובר מביע מצב פסיכולוגי שבו הוא נמצא. פעולות כגון: להתנצל, לגנות, להודות, לברך, להשתתף בצער.

ה. פעולות דיבור הצהרתיות (declarative): בפעולות אלו הדובר גורם לשינוי מיידי במציאות "מוסדית". פעולות כגון: להכריז מלחמה, לתת שם, לגזור דין, לנדות, להינשא.

באמצעות שימוש במשפט כלשהו ניתן לבצע יותר מפעולת דיבור אחת, ופעולות הדיבור הללו יכולות להשתייך לקטגוריות שונות.

כך למשל, המשפט "תלמדו טוב למבחן!" יכול לשמש בו בזמן כדרישה, עצה או איום. המשפט "סלח לי, לא קלטתי את שמך" יכול לשמש כהתנצלות, כבקשה מהנמען לומר שוב את שמו או כשילוב של שתי הפעולות יחד.

תנאים לביצוע פעולות דיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר אוסטין עומד על כך שמבע לשוני לא יהפוך לפעולת דיבור אם הוא אינו ממלא תנאים מסוימים. לדבריו, מבע לשוני לא יהפוך לפעולת דיבור אם הוא אינו נתון במסגרת של מוסכמות חברתיות מסוימות שמקנות לו את משמעותו ומביאות אותו לידי מימוש[11]. כך למשל, כדי שהמשפט "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" יהפוך לפעולת דיבור הצהרתית אשר משנה את הסטטוס של זוג לנשוי על פי ההלכה, צריכים להתקיים תנאים שונים, למשל, ענידת טבעת, הימצאותם של עדים ועוד. פסק דין שלא יינתן על ידי שופט לא יהיה בעל תוקף וכן הלאה[12].

סרל ממשיך לפתח רעיון זה ומתאר ארבעה סוגים של תנאים שצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה לבצע פעולה כלשהי באמצעות מבע[13]:

א. תנאי התוכן הטענתי: ביצוע תקין של פעולת דיבור מותנה במאפיינים מסוימים של התוכן הטענתי המובע בפעולה זו. כך למשל, פעולת דיבור של הבטחה תכלול תמיד טענה הנוגעת למעשה עתידי כלשהו של הדובר. גם כאשר ההבטחה באופן מפורש נוגעת למישהו שאינו הדובר עצמו, למשל במשפט "אני מבטיח שהכלב שלי לא יהרוס לך את הפרחים", היא במובלע כוללת את התחייבותו של הדובר לכך שהוא יעשה משהו עתידי שימנע מהכלב להרוס את הפרחים.

ב. תנאים מקדימים: ביצוע תקין של פעולת הדיבור מותנה גם בידע קודם שהדובר והנמען חולקים יחד. כך למשל, כדי לאיים על מישהו, הדובר צריך לדעת שהנמען חושש מהתממשותו של האיום. אם האיום הוא: "תתנהג יפה או שלא תקבל את האוטו היום", אך הנמען כלל אינו מעוניין באוטו, הביצוע של פעולת הדיבור אינו תקין.

ג. תנאי הכנות: ביצוע תקין של פעולת הדיבור דורש שלדובר יהיו האמצעים והכוונות למימושה. כך למשל, כאשר הדובר מבטיח משהו, הוא צריך להתכוון לבצע הבטחה זו ושיהיו לא האמצעים לביצועה. בלי כוונה ואמצעים, ההבטחה תהיה פגומה.

ד. התנאי המהותי: תנאי זה הוא אילוץ כלשהו שפעולת הדיבור שמה על תנאי התוכן הטענתי, ואילוץ זה יכול להשתנות מפעולת דיבור אחת לאחרת. למשל, כדי שתוכן טענתי מסוים ייחשב להבטחה לא מספיק שהדובר יפרט מעשה עתידי שהוא יעשה, אלא יש צורך שתוכן זה ייחשב כהתחייבות לביצוע המעשה.

פעולות דיבור מפורשות ופעולות דיבור עקיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל להבחין בין פעולות דיבור ישירות לבין פעולות דיבור עקיפות. פעולות דיבור ישירות הן פעולות שבהן האקט הלוקציוני מעיד באופן מפורש על האקט האילוקציוני. כלומר, תוכן המבע מבטא באופן ישיר את כוונתו של הדובר. לעומת זאת, בפעולות דיבור עקיפות, תוכן המבע רומז רק בעקיפין לכוונתו של הדובר ולפעולה שהוא ביקש לבצע באמצעות המבע. כך למשל, המבע "אני מבקש שתעביר לי בבקשה את המלח" הוא פעולת דיבור ישירה של בקשה, ואילו המבע "אתה יכול להעביר לך את המלח?" הוא פעולת דיבר דיבור עקיפה של בקשה.

השימוש בפעולות דיבור עקיפות נובע לעתים מכך שפעולות דיבור ישירות עשויות להתפרש כבוטות מדי וכסוטות מכללי הנימוס. אפשר למצוא דרגות שונות של 'עקיפות' בשימוש בפעולות דיבור. מידת העקיפות תלויה ביחסים בין המוען לנמען, במידת הפורמליות של הנסיבות, ובתפקיד החברתי של השותפים בשיח. כמו כן, היא משתנה בין תרבויות שונות, בייחוד בפעולות דיבור של בקשה והתנצלות[14]. הגישה העקיפה בולטת גם בתעמולה ובפרסום, והיא נובעת ככל הנראה מהתחושה שיש מידה של חוסר נימוס בפנייה ישירה ושפנייה זו פחות יעילה ועשויה לעורר התנגדות.

כדי שהנמען יבין בצורה נכונה את פעולות הדיבור העקיפות הוא צריך להכיר את הקונוונציות הלשוניות של השיח שבו הוא משתתף וכן לפרש נכונה אימפליקטורה שיחתית[15]. בעיית הפענוח בולטת במיוחד בתרגום של פעולות דיבור משפה לשפה. המתרגם צריך להבין לא רק את המשמעות העילית של המבע, אלא גם את המשמעות האילוקציונית שעומדת בתשתיתו. הבנה זו מחייבת ידע חוץ לשוני של נסיבות השיח, מאפייני התרבות ועוד[16].

יישומים בחקר החברה והתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך ההתבוננות בפעולות הדיבור ניתן לאפיין את הקודים התרבותיים של חברות שונות וכן למצוא הבדלים בין קבוצות ובין מעמדות המשתייכים לאותה חברה. מכך ניתן להסיק כי לימוד שפה זרה ומעבר בין חברות ותרבויות שונות כרוך, בין השאר, ברכישת המיומנות לבצע בצורה תקנית והולמת את פעולות הדיבור.

הבדלים מגדריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים שנעשו בארץ ובעולם מצאו שישנם הבדלים בין פעולות דיבור של נשים לבין פעולות דיבור של גברים. מקובל להניח כי סגנון הדיבור של נשים הוא עקיף יותר משל גברים, אך הנחה זו אינה מוכחת בכל המחקרים ובנוגע לכל פעולות הדיבור, ויש פעולות דיבור שבהן סגנון הדיבור של נשים היה ישיר יותר משל גברים בסיטואציות מסוימות[17]. הבדלים בין גברים לנשים נמצאו למשל בפעולת הדיבור של התנצלות. ממחקר שנעשה בארץ עולה כי גברים הגיבו בהתנצלות קצרה ולעתים אף בהומור ובאירוניה המבטאים אי קבלת אחריות למעשיהם כאשר עמדו בסיטואציה שבה נגרם נזק על ידיהם. לעומתם, נשים נטו להתנצל באריכות רבה, לקבל אחריות מלאה למעשיהם ולעתים אף להגיב בהאשמה והלקאה עצמית. בלשון המחמאות של נשים נמצאו ביטויי העצמה רבים, בעוד שלשון המחמאות של גברים נמצאה מאופקת ולעתים אף צינית. פעולות דיבור נוספות שנחקרו מבחינה מגדרית הן פעולות הבקשה והסירוב לבקשה. מקובל לחשוב שגברים מבצעים בקשות ישירות יותר מנשים, אך הנחה זו אוששה רק בחלק מהמחקרים ובחלק מהחברות. מכיוון שאחד המאפיינים של החברה הישראלית הוא הדיבור הישיר ("דוגריות"), ההבדל בין גברים לנשים לעניין זה עשוי להתבטל. מבחינת דרכי הסירוב לבקשות נמצא כי מבעי הסירוב של נשים היו עקיפים יותר. מבחינת הנטייה לסרב לבקשות נמצא כי קיימים הבדלים בין גברים לנשים, אך הללו מותנים במידת ההשכלה של הנבדקים. בסיטואציות משפחתיות שונות נשים נטו להגיב בסרוב יותר מגברים כאשר רמת ההשכלה של הנבדקים הייתה גבוהה, בעוד שגברים נטו לסרב יותר מנשים כאשר רמת ההשכלה של הנבדקים הייתה נמוכה יותר[18].

הדעות הרווחות בציבור באשר לדרכי הבקשה והסירוב של נשים מובילות לפרשנויות מוטעות אשר עשויות להיות פוגעניות כלפי נשים. ביטוי לכך ניתן למצוא בשיר של דן אלמגור משנת 1963 "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?", כאשר האקט הלוקציוני המגולם באמירת "לא" אינו מתפרש בהכרח כפעולת דיבור של סירוב, אלא כהסכמה ואולי אף כהזמנה.

הבדלים בין תרבויות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב פעולות הדיבור תלויות לא רק בכללי הלשון והשיח אלא גם בהקשר התרבותי שבתוכו הן מתבצעות, מכיוון שהן קשורות במוסכמות הנקבעות על ידי ערכי הדת, המוסר והאתיקה בכל חברה. על אף שפעולות הדיבור הן ברובן אוניברסליות ומשותפות לחברות שונות, מחקרים רבים מצאו הבדלים באופן הביצוע של פעולות אלה. הבדל משמעותי נמצא במידת הישירות של הדוברים בביצוע הפעולות. דוברים אמריקאים התגלות כישירים יותר מדוברים יוונים, ודוברים גרמנים ביצעו בקשות ותלונות באופן ישיר יותר מדוברים בריטים. במחקר נוסף, הושוו דפוסי התלונה במקומות עבודה במקומות שונים בעולם. המחקר מצא שבעוד שדפוס דומה של תלונה בין עמיתים לעבודה ("קיטור") נמצא בקרב בני לאומים שונים, דפוס של תלונה בפני בעל סמכות במטרה לשנות המצב הקיים, נמצא בעיקר בקרב גברים אירופים. הבדלים נוספים נמצאו בפעולות דיבור של סירוב, מתן מחמאות ועוד[19].

ישראלים בהשוואה לבני תרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצא בולט העולה מחקרים שונים הוא כי פעולות הדיבור של דוברי עברית ישירות הרבה יותר מאלו של דוברי שפות אחרות. הדיבור הישיר וה"דוגרי" זוכה להערכה גבוהה בחברה הישראלית ומשקף את האתוס התרבותי שלה. הבדל נוסף קיים בביצוע פעולות דיבור של מחמאה ותגובה עליה. דוברים ישראלים בהשוואה לדוברים אמריקאים מתקשים לתת מחמאות וגם מרגישים שלא בנוח לקבל מחמאות. הבדלים נמצאו גם בין דוברי עברית ילידים לדוברי עברית כשפה שנייה. מחקר שבדק ביצוע פעולות דיבור המבטאות אי-שביעות רצון, תלונה ונזיפה מצא שדוברי עברית ילידים משתמשים בשפה ישירה ובוטה שאף כוללת לעתים קללות ואיומים, בעוד דוברי עברית כשפה שנייה מבטאים את אי-שביעות רצונם בדרך מרוככת יותר הכוללת הצטדקות, בקשה, ולעתים גם האשמה[20].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גד בן עמי צרפתי. הפרגמטיקה ופעולות הדיבור. לשוננו לעם ל"ד תשמ"ג. עמ' 99-112
  • ג'ון אוסטין. איך עושים דברים עם מילים. רסלינג 2006
  • גלית אדם, אירנה בוטוויניק ואחרים. מבוא לבלשנות תאורטית. כרך ג'. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 256-263
  • ליאורה וינבך, שושנה ברוש. אומנות השיח: תקשורת בין אישית ופעולות דיבור. תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור 1986.
  • מלכה מוצ'ניק. לשון, חברה ותרבות. כרך ד'. האוניברסיטה הפתוחה 2006. עמ' 116-148
  • עדינה עבאדי. פעולות דיבור של הוראה ובקשה בכנסת. העברית שפה חיה ב' 1999. עמ' 209-238
  • רפאל ניר. סמאנטיקה עברית- משמעות ותקשורת. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 162-165

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, רסלינג, 2006, עמ' 38-39
  2. ^ ג'ון אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, רסלינג, 2006, עמ' 14
  3. ^ גד בן עמי צרפתי, הפרגמטיקה ופעולות הדיבור, לשוננו לעם, ל"ד, עמ' 100-102, תשמ"ג
  4. ^ ג'ון אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, רסלינג, 2006, עמ' 31
  5. ^ ג'ון אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, רסלינג, 2006, עמ' 30
  6. ^ ג'ון אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, רסלינג, 2006, עמ' 38-39
  7. ^ ג'ון אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, רסלינג, 2006, עמ' 127-128
  8. ^ גלית אדם, אירנה בוטוויניק ואחרים, מבוא לבלשנות תיאורטית, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 257-258
  9. ^ גד בן עמי צרפתי, הפרגמטיקה ופעולות הדיבור, לשוננו לעם, ל"ד, עמ' 107, תשמ"ג
  10. ^ גלית אדם, אירנה בוטוויניק ואחרים, מבוא לבלשנות תיאורטית, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 259
  11. ^ ג'ון אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, רסלינג, 2006, עמ' 32-33, 37-47
  12. ^ מלכה מוצ'ניק, לשון, חברה ותרבות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 120
  13. ^ גלית אדם, אירנה בוטוויניק ואחרים, מבוא לבלשנות תיאורטית, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 58-59
  14. ^ רפאל ניר, סמנטיקה עברית- משמעות ותקשורת, האוניברסיטה העברית, כרך ג', עמ' 163
  15. ^ גלית אדם, אירנה בוטוויניק ואחרים, מבוא לבלשנות תיאורטית, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 262
  16. ^ רפאל ניר, סמנטיקה עברית- משמעות ותקשורת, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 164
  17. ^ מלכה מוצ'ניק, לשון, חברה ותרבות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 132
  18. ^ מלכה מוצ'ניק, לשון, חברה ותרבות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 132-134
  19. ^ מלכה מוצ'ניק, לשון, חברה ותרבות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 137140
  20. ^ מלכה מוצ'ניק, לשון, חברה ותקשורת, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד', עמ' 140-146