פרנצ'סקו ג'מיניאני
![]() | |
לידה |
5 בדצמבר 1687 לוקה, הרפובליקה של לוקה ![]() |
---|---|
פטירה |
17 בספטמבר 1762 (בגיל 74) דבלין, ממלכת אירלנד ![]() |
שם לידה |
Francesco Xaverio Geminiani ![]() |
מוקד פעילות |
הרפובליקה של לוקה, ממלכת בריטניה הגדולה ![]() |
תקופת הפעילות |
1716 – 17 בספטמבר 1762 (כ־46 שנים) ![]() |
זרם |
המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק ![]() |
סוגה |
המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק ![]() |
שפה מועדפת |
אנגלית, איטלקית ![]() |
כלי נגינה |
כינור ![]() |
![]() ![]() |
פרנצ'סקו ג'מיניאני (באיטלקית: Francesco Geminiani; 5 בדצמבר 1687 - 17 בספטמבר 1762) היה כנר, מלחין ותאורטיקן מוזיקה איטלקי.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'מיניאני נולד בלוקה. הוא למד מוזיקה אצל אלסנדרו סקרלטי וכינור אצל קרלו אמברוג'ו לונאטי במילאנו ואחריו אצל ארכאנג'לו קורלי. משנת 1711 עמד בראש תזמורת האופרה בנאפולי, כמנצח התזמורת והכנר הראשי שלה, מעמד שסיפק לו הזדמנויות רבות לבוא במגע עם אלסנדרו סקרלטי. ב-1714 מצויד במוניטין של כנר וירטואוז, הגיע ללונדון, שם נפרשה עליו חסותו המיוחדת של ויליאם קאפל, הרוזן השלישי מאסקס, שהיה לפטרונו הקבוע. ב-1715 ניגן קונצ'רטי לכינור, עם הנדל על הקלוויכורד, בחצר ג'ורג' הראשון.
ג'מיניאני השתכר למחייתו בהוראה ובכתיבת מוזיקה וניסה לספק את תשוקתו לאספנות במסחר באמנות, לא תמיד בהצלחה.
אחרי שביקר בפריז והתגורר שם זמן מה, חזר לאנגליה בשנת 1755. ב-1761, באחד ממסעותיו לדבלין, גנב ממנו משרת כתב יד של יצירה, שעל חיבורה שקד זמן רב. הסברה אומרת, שצערו על האובדן הזה החיש את מותו.
נראה, שג'מיניאני היה כנר מן המעלה הראשונה. תלמידיו האיטלקים כינוהו, על פי השמועה, "איל פוריבונדו", "המטורף", בגלל מקצביו עתירי הרגש והנלהבים. הוא ידוע בעיקר בשלוש סדרות של קונצ'רטי גרוסי, אופוס 2, אופוס 3 ואופוס 7 שלו (בסך הכול כתב 42 קונצ'רטי), המציגים את הויולה כאחת מקבוצת הקונצ'רטינו של הסולנים, מה שעושה אותם, ביסודו של דבר, לקונצ'רטי לרביעיית מיתרים. היצירות האלה קונטרפונקטיות עד תוך-תוכן וזאת כדי לרצות את הקהל הלונדוני, ששימר עדיין את אהבתו לקורלי, לעומת הסטיל גאלאנט, סגנון שאינו מקפיד על מספר הקולות, שהיה אופנתי ביבשת אירופה בתקופת חיבורן. ג'מיניאני גם עיבד מחדש קבוצה של טריו סונאטות של מורו קורלי לקונצ'רטי גרוסי.
"אמנות הנגינה בכינור" יצא לאור בלונדון (1751) והוא הסיכום הנודע ביותר לשיטה האיטלקית של נגינה בכינור במאה ה-18 ומקור יקר-ערך לחקר נוהגי הביצוע בשלהי תקופת הבארוק, הכולל מידע מפורט על ויבראטו, טרילים ושאר טכניקות כנריות. Guida harmonica שלו (בסביבות 1752, עם תוספת בשנת 1756) הוא מחקר יוצא דופן ביותר בהרמוניה לשלהי הבארוק, המשמש כעין אנציקלופדיה של תבניות בסו קונטינואו ובניית הרמוניות עליהן. בסך הכול יש 2236 תבניות ובסוף כל תבנית מופיע מספר עמוד כהפניה לתבנית הבאה הפוטנציאלית; מכאן, שמלחין מתלמד המעיין בספר יכול לקבל מושג על כל האפשרויות הפתוחות לפניו אחרי כל קו קצר של בס נתון.
מיצירותיו:
- מספר יצירות לכינור סולו ללא ליווי
- 12 סונטות לכינור ולקונטינואו (אופוס 1, 1730 ו 1739)
- 12 סונטות לכינור ולקונטינואו אופוס 4
- 6 סונטות לצ'לו ולקונטינואו, אופוס 5. את אופוס 5 הוא הוציא לאור גם בעיבוד לכינור.
- שלוש סדרות של קונצ'רטי לכינור
- "אמנות הליווי בצ'מבלו", עוגב וכו' (1754)
- תרגילים לצ'מבלו
- "אמנות הנגינה בגיטרה" (1760)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנצ'סקו ג'מיניאני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פרנצ'סקו ג'מיניאני, באתר AllMusic (באנגלית)
פרנצ'סקו ג'מיניאני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פרנצ'סקו ג'מיניאני, באתר Discogs (באנגלית)
פרנצ'סקו ג'מיניאני, באתר Songkick (באנגלית)
- "חיי פרנצ'סקו ג'מיניאני"
- פרנצ'סקו ג'מיניאני: "אמנות הנגינה בכינור"
- פרנצ'סקו ג'מיניאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרנצ'סקו ג'מיניאני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)