הרפובליקה של לוקה

**הרפובליקה של לוקה**
**Serenissima Repubblica Lucense**
דגל
	באפור הרפובליקה של לוקה
מוטו לאומי	Libertas
ממשל
עיר בירה	לוקה 43°51′0″N 10°30′0″E / 43.85000°N 10.50000°E
היסטוריה
הקמה
תאריך	1160
פירוק	כיבוש נפוליאון בונפרטה
תאריך	1805
ישות קודמת	המארקגראפיה של האימפריה הרומית הקדושה בטוסקנה
ישות יורשת	נסיכות לוקה ופיומבינו (1805-1814) ; דוכסות לוקה (1814-1859)
שונות

הרפובליקה של לוקה (באיטלקית: Serenissima Repubblica Lucense; בלטינית: Respublica Lucensis) הייתה ישות מדינית קטנה, סביב העיר לוקה שבאיטליה. הרפובליקה התקיימה כיישות עצמאית בין 1160 ל-1805, אז הועברה לשליטת אליזה בונפרטה, אחותו של נפוליאון בונפרטה במסגרת נסיכות לוקה ופיומבינו. ב-1814 העביר קונגרס וינה את השליטה בלוקה לידי מארי לואיז, דוכסית פארמה מבית הבסבורג, רעייתו השנייה של נפוליאון, כדוכסות לוקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטון השושלת הקרולינגית עד שנת 1000 לערך, הייתה העיר לוקה בירת טוסקנה, אז עברה הבירה לפירנצה. עם זאת, העיר נותרה מושב המושל הצבאי מטעם האימפריה הרומית הקדושה (המארקגראף) וככזו העניק לה היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-1084, בעת מאבק האינווסטיטורה, מידה של אוטונומיה. לאחר מותה של מטילדה רוזנת טוסקנה ב-1115 החלה העיר לפתח מעמד של קהילה אוטונומית רפובליקאית, בראשותו של מנהיג נבחר (Capitano del popolo), מעמד שהוכר ב-1160 על ידי המארקגראף של טוסקנה, ולף השישי. עד 1328 היוותה לוקה יריבה שווה לפירנצה, אך נקרעה במאבקים בין מפלגות הגואלפים והגיבלינים. לאחר שעברה מיד ליד במהלך המאה ה-14, קבע קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שיותר ללוקה לשמור על מעמד עצמאי יחד עם הרפובליקה של ונציה והרפובליקה של ג'נובה. הרפובליקה של לוקה הצליחה לשמור על מעמדה העצמאי, גם כאשר עוד ועוד ערי מדינה נטמעו לתוך ישויות רחבות יותר, בראש ובראשונה הדוכסות הגדולה של טוסקנה שיצרה עד 1555 שטח רציף כמעט על כל המרחב הטוסקני, כאשר המובלעת היחידה בצפונו נותרה לוקה.^[1] ב-1628 הפך השלטון בעיר מדמוקרטי לאוליגרכיה.

בפברואר 1799, במסגרת מלחמות המהפכה הצרפתית נכבשה העיר על ידי הצרפתים ויעקובינים צרפתים הקימו בה מדינה דמוקרטית-חוקתית ברוח המהפכה הצרפתית. אולם הקרבות שהתחוללו בין כוחות הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה לבין הצרפתים בחצי האי הצריכו את השעיית החוקה הדמוקרטית לטובת שלטון ריכוזי לשעת החירום, ביולי עברה העיר מיד הצרפתים לידי ממלכת הבסבורג ובסוף 1800 חזרה לידי הצרפתים. ב-1805 נטל נפוליאון את השלטון והעביר את לוקה ואת נסיכות פיומבינו לידי אחותו, אליזה בונפרטה. ב-1814 העביר קונגרס וינה את השליטה בלוקה לידי מארי לואיז, דוכסית פארמה מבית הבסבורג, רעייתו השנייה של נפוליאון, כדוכסות לוקה.