צ'ארלס ורלט
 | |
| לידה |
25 בנובמבר 1824 אנטוורפן, בלגיה  |
|---|---|
| פטירה |
23 באוקטובר 1890 (בגיל 65) אנטוורפן, בלגיה |
| מקום קבורה |
בית הקברות סחונזל |
| מקום לימודים |
האקדמיה המלכותית לאמנויות היפות של אנטוורפן |
| תקופת הפעילות |
1844–1890 (כ־46 שנים) |
| תחום יצירה |
ציור, אדריכלות |
| זרם באמנות |
ריאליזם |
| הושפע על ידי |
Josef Lies |
| יצירות ידועות |
Een beer overvalt een houthakker, genaamd 'Strijd op leven en dood', A dog barks at a cockatoo, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
  | |
צ'ארלס ורלט או קארל ורלט (באנגלית: Charles Verlat; 25 בנובמבר 1824 – 23 באוקטובר 1890) היה צייר בלגי, חרט (דפוס), מחנך לאמנות ומנהל האקדמיה באנטוורפן. הוא צייר נושאים רבים והיה ידוע במיוחד כצייר בעלי חיים וצייר פורטרטים.[1] הוא גם יצר יצירות אוריינטליות, סצנות ז'אנר, יצירות דתיות וטבע דומם.[2]
הוא היה פרופסור לרישום ומנהל האקדמיה באנטוורפן כאשר וינסנט ואן גוך בילה תקופה קצרה כסטודנט באקדמיה בשנת 1886. שניהם נקלעו לוויכוחים על סגנון הרישום הלא שגרתי של ואן גוך.[3]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא נולד באנטוורפן כבן ליצרן סבון, שמן וסודה. אמו סידרה לצ'ארלס הצעיר את שיעורי הרישום הראשונים שלו אצל הפסל ההולנדי יוהנס אנטוניוס ואן דר ון, שלימד אז באקדמיה באנטוורפן. מגיל צעיר התעניין באמנות. הוא עזב את החינוך הרשמי בגיל ארבע-עשרה והתקבל יחד עם גודפריד גופנס לקחת לשיעורים בסטודיו הפרטי. ניקז דה קייזר היה אחת מדמויות המפתח בבית הספר הרומנטי-היסטורי הבלגי לציור. באותה תקופה היו לדה קייזר כ-30 תלמידים, כולל כמה שהגיעו לגדולה כמו יאן סוורטס, ג'וזף ליס ויוהאן ברנרד ויטקאמפ. במקביל למד קורסים באקדמיה באנטוורפן .
הוא החל להשתתף בתערוכות של זמנו ושלח ב-1843 את תמונתו החשובה הראשונה, "פיפין הורג אריה" לסלון התלת שנתי באנטוורפן. ציוריו הראשונים היו בהשראת האסכולה הרומנטית הבלגית וטיפלו באירועים חשובים מההיסטוריה הבלגית. הוא גם התחיל לצייר בהדרגה סצנות של בעלי חיים וכן סצנות ז'אנר. בשנת 1849 הוא צייר את הציור הדתי הראשון שלו שהיה מיועד לכנסיית סנט גומארוס בלייר. באותה העת, קרוב משפחה עשיר סיפק לו בשנת 1849 קצבה שאפשרה לו להמשיך בלימודיו במשך ארבע שנים.[1]
הוא עזב לפריז ב-1850 ולמד שם תחילה בסטודיו של הצייר ההולנדי ארי שפר. מאוחר יותר למד אצל ז'אן-איפוליט פלנדרן באקדמיה לאמנויות יפות. משנת 1852 היה לו סטודיו משלו בפריז. הוא זכה בעבודות ממוסדות דת רשמיים בבלגיה, כולל מועצת העיר אנטוורפן עבור הציור ההיסטורי הגדול "גודפרויד במהלך ההתקפה על ירושלים" (1854. בשנת 1855 הוא זכה במדליית זהב בתערוכה העולמית בפריז עם "הנמר תוקף עדר באפלו".
הוא נכנס בהדרגה להשפעת הריאליזם של גוסטב קורבה. הריאליזם הביא ליצירתו משנת 1857 המראה שני סוסים נאבקים כדי למשוך עגלה כבדה עמוסה בלבנים בעודם מוצלפים על ידי המטפלים בהם. למרות התיאור החי והצורה הדינמית שלה, העבודה בקנה מידה גדול לא הצליחה להשיג את ההצלחה לה קיווה היוצר שלה.[1] כאשר הציג אותו בסלון פריז בשנת 1857, לעגו ליצירה במגזין צרפתי, בעזרת קריקטורה המראה גברים עוזרים לדחוף עגלה כבדה מאוד מהסלון והטקסט "הציבור שדוחף את העגלה כדי לעזור להוציא אותה מהתערוכת הציורים.[4] העבודה ספגה ביקורת חריפה גם על ידי מבקר האמנות של לה פיגארו, ז'אן רוסו, שכתב שהיצירה מספיקה רק לשימוש כשלט לחנות של חברת הובלה. ורלט נקם בהם בכך שצייר קוף שמתגלח בעצמו תוך שהוא מנגב את רגליו בעותק העיתון שבו פורסמה הביקורת.
הוא חזר לשנה לאנטוורפן אך חזר לעבוד בסטודיו שלו בפריז. במהלך תקופה זו החל ליצור מוניטין של צייר בעלי חיים. הוא גם צייר נושאים דתיים וציור שלו "פייטה" משנת 1866 הצליח כל כך עד שהוא זיכה אותו בהצטיינות ומונה לאביר בלגיון הכבוד הצרפתי.
בשנת 1869 הוא עזב את פריז כדי להיענות להזמנתו של שארל אלכסנדר, הדוכס הגדול של ויימר להקים כיתת ציור בבית הספר לאמנות שהדוכס הקים. מקס ליברמן היה אחד מתלמידיו בכיתת הציור שלו.[5] הוא זכה להערכה רבה על ידי הדוכס הגדול ולימד שיעורי אמנות לבנותיו של הדוכס הגדול. מאוחר יותר הוא הפך לראש בפועל של בית הספר לאמנות. הדוכס הגדול העניק לו גם את מסדר הבז הלבן. בתקופה זו היה פעיל כצייר פורטרטים. הוא עבר בחוגי התרבות של ויימאר והיה מיודד עם פרנץ ליסט שאותו צייר.
באוגוסט 1875 עזב ורלט את תפקידיו הרשמיים בויימר ונסע לקהיר שם שהה שישה חודשים. לאחר מכן עבר לירושלים שם התגורר שנתיים. הוא טייל ברחבי ארץ ישראל וצייר את האנשים, בעלי החיים והנופים. נראה כי הוא הונע מרצון לחקור את החיים האמיתיים של האנשים שהיוו את נושאי ציוריו הדתיים. יצירותיו העיקריות בתקופה זו כללו יצירות דתיות רחבות היקף (1876).[1]
ורלט חזר לאנטוורפן בשנת 1877. הוא הציג את הציורים שיצר בארץ ישראל במקומות שונים, כולל בויימר, אנטוורפן, בריסל ולונדון. הם גם נשלחו לתערוכה העולמית בפריז בשנת 1878. העבודות התקבלו בהתלהבות. הוא נקרא לאנטוורפן כדי לקבל את תפקידו של פרופסור לציור באקדמיה של אנטוורפן שהתפנתה עם מותו של יוזף ואן לריוס. הוצע לו גם מושב במועצת המנהלים של האקדמיה כדי להחליף את ניקאז דה קייזר עם פרישתו. כאשר ניקאז דה קייזר התפטר בשנת 1879, החליט ורלט לתת למורה הוותיק שלו ג'וזף גירס את התפקיד. כתוצאה מכך, ורלט הפך לחבר במועצת המנהלים רק ב-1885. תלמידיו בתקופה זו כללו את אדוארד ארתור פלוז פרינה, הצייר הפרה-רפאלית הבריטי, שעבודותיו המוקדמות מושפעות בבירור ממנו.[6]
בזמנו, ציורים פנורמיים, יצירות אמנות גדולות המציגות מבט רחב ומקיף של נושא מסוים כמו נוף, קרב צבאי או אירוע היסטורי אחר, היו נפוצות באירופה. ורלט יצר גם כמה ציורים פנורמיים. באנטוורפן הוא יצר לראשונה את קרב ווטרלו בשנת 1881. עבודה זו הייתה ברוחב של 120 מטרים וגובהה של 10 מטרים. הסצנה כולה כללה גם דמויות גבס שהחיו את החוויה. בשנה שלאחר מכן הוא יצר עבור ארגון רוסי פנורמה נוספת המציגה סקירה של החיילים הרוסים לאחר החתימה על הסכם סן סטפנו לפני קונסטנטינופול. הוא ביצע עבודה זו בסיוע תלמידיו. בשנת 1883 הוזמן לקשט את חדר המדרגות של בניין עיריית אנטוורפן. מתוך ארבעת הציורים ההיסטוריים שהוא תכנן להתקין רק אחד המציג את פסלו של הדוכס מאלווה שנגרר ברחובות אנטוורפן הסתיים בזמן מותו. במהלך תקופה זו יצר דיוקנאות רבים, ציורי בעלי חיים, קומפוזיציות דתיות ועיטורים עבור ארמונו של הנסיך פיליפ, רוזן פלנדריה בבריסל.[1]
בינואר 1886 הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך למד לתואר בציור ורישום באקדמיה באנטוורפן. הוא התחיל להשתתף בשיעורי רישום של דגמי גבס באקדמיה באנטוורפן ב-18 בינואר 1886. הוא הסתכסך במהירות עם ורלט, מנהל האקדמיה באותה העת, ומורה לשיעור ציור, בגלל סגנון הציור הלא שגרתי שלו. ואן גוך גם התעמת עם המדריך של כיתת הרישום פרנץ וינק. ורלט סידר לואן גוך השתתפות בשיעורי רישום על פי דגמי גבס עתיקים שניתנו על ידי אז׳ן סיברד. עד מהרה גם סיברד והצייר ואן גוך נקלעו לעימות כאשר הוא צייר ציור בעקבות "הונוס ממילו" שגרם לה להיראות כמו איכרה פלמית עם פלג גופה עירום וחסר גפיים. ואן גוך הפסיק להשתתף בשיעורים לאחר העימות. ב-31 במרץ 1886, שהיה כחודש לאחר העימות עם סיברט, החליטו מורי האקדמיה ש-17 תלמידים, כולל ואן גוך, צריכים לחזור על השנה. הסיפור שלפיו ואן גוך גורש מהאקדמיה על ידי סיברד אינו מבוסס אפוא.[7] ורלט לימד תלמידים בינלאומיים רבים אחרים באקדמיה כולל המאייר ג'וזף פינמור, וג'ון דאנקן.[8][9]
אף שהוא היה חרוץ ועבודותיו זכו למחיר גבוה בשוק, ורלט נקלע לחובות בגלל העלויות הגבוהות של ארגון תערוכות של יצירותיו, יצירת הפנורמה והפסד גדול בפנורמה הרוסית, שמעולם לא שולמה. כתוצאה מכך, הוא נרדף על ידי נושיו ונאלץ למשכן את יצירותיו למרות הסיוע הכספי של חבריו המצליחים. ורלט השתלב גם בארגון מחדש של החינוך לאמנות באנטוורפן ובהקמת המכון הגבוה לאמנויות שהיה אמור להשתלט על חלק ממשימות החינוך לאמנות באנטוורפן.
הוא עשה לו אויבים רבים. כל הצרות האלה היוו נטל רציני על האמן. בריאותו התדרדרה ובשנת 1890 הוא עבר אירוע מוחי אשר שיתק אותו חלקית. הוא לא הצליח לחזור לכוחותיו ומת באנטוורפן ב-23 באוקטובר 1890.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
גוטפריד דה בוליון בקרב על ירושלים -
בירושלים -
מלך הלול -
הנסיכה סופיה מהולנד -
המאבק לחיים או למוות -
המומחה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Max Rooses, Oude en nieuwe kunst, pp. 45-99 (in Dutch)
- ^ "Charles Verlat". Netherlands Institute for Art History.
- ^ Steven Naifeh, Gregory White Smith, Van Gogh: The Life, Random House Publishing Group, 18 October 2011, pp. 448-489
- ^ Le Salon de 1857 illustré par Cham, La librairie nouvelle, Boulevard des Italiens 15 et au bureau du Journal Le Charivari, 16 Rue du croissant, Paris, 1857
- ^ Hendrik Ziegler, Weimar beginnings: Liebermann and Munkácsy, In: Deshmukh, Marion; Forster-Hahn, Françoise; Gaehtgens, Barbara (Hrsgg.): Max Liebermann and international modernism. An artist's career from Empire to Third Reich. New York; Oxford 2011, pp. 21-33
- ^ "Obituary: Mr Edward Arthur Fellowes Prynne". The Builder. 122 (4119): 84. January 1922.
- ^ Jan Lampo, In het Spoor van de Academie – persbericht Archived
- ^ Robert Scholes, Finnemore, Joseph (1860-1939)
- ^ Young, Clara (2004). "John Duncan". Oxford Dictionary of National Biography (online ed.). Oxford University Press.