פרנץ ליסט

פרנץ ליסט
Liszt Ferenc
לידה	22 באוקטובר 1811; דובוריאן (אנ'), הונגריה
פטירה	31 ביולי 1886 (בגיל 74); ביירוית, בוואריה
שם לידה	Franz Liszt
מקום קבורה	Stadtfriedhof Bayreuth
מוקד פעילות	האימפריה האוסטרו-הונגרית, ויימאר, רומא
תקופת הפעילות	1830 – 31 ביולי 1886 (כ־56 שנים)
מקום לימודים	האוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה
זרם	המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
סוגה	סימפוניה, מוזיקה קלאסית, Hungarian folk music
שפה מועדפת	צרפתית, גרמנית
כלי נגינה	פסנתר, עוגב
בן או בת זוג	מארי ד'אגו ; מארי ד'אגו (1833–1842)
צאצאים	קוזימה וגנר, דניאל ליסט, בלנדין ליסט
פרסים והוקרה	Knight of the Order of the Iron Crown (Austria) (1859); מסדר מקסימיליאן הבווארי למדעים ואמנויות (1884); מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קניגסברג; מפקד במסדר ישו (פורטוגל); מסדר הדרבן המוזהב; פור לה מריט; מסדר כתר הברזל ;
חתימה

פֶרֶנץ ליסט (בגרמנית: Franz Liszt, בהונגרית: Liszt Ferenc; ‏22 באוקטובר 1811 – 31 ביולי 1886) היה מלחין ופסנתרן הונגרי ממוצא גרמני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליסט נולד בעיירה ההונגרית דוֹבּוֹריָאן (Doborján; כיום רַיידינג שבאוסטריה) למשפחה דוברת גרמנית. את ראשית חינוכו המוזיקלי קיבל מאביו ששימש כפקיד בחצרו של הנסיך מיקלוש (ניקולאוס) השני לבית אסטרהאזי. בגיל 8 כבר הלחין את יצירותיו הראשונות ובגיל 10 עבר לווינה ללמוד שם פסנתר אצל קארל צ'רני, תלמידו של בטהובן. ליסט למד קומפוזיציה אצל סאליירי שהיה בשעתו גם מורה של שוברט. בגיל 11 ניגן לראשונה בקונצרט בווינה והקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות. בנסיעותיו לפריז וללונדון זכה להצלחה מרובה כפסנתרן, ובגיל 38 השתקע בוויימאר כמנהל המוזיקלי של חצר הנסיך. אחרי עשר שנים בערך עבר ליסט לרומא, אך המשיך בפעילות מוזיקלית בוויימאר ובבודפשט. בכל שנות חייו היה מושפע מן הדת הקתולית, ויצירותיו המאוחרות משקפות את רוח הדת ששרתה עליו תמיד.

שנות הנדודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1823 עזב ליסט את וינה ועבר לפריז, שבה למד הלחנה. ב-20 באפריל 1832 היה שם בקונצרט של הכנר הווירטואוז פגניני. הרושם שהותיר עליו הכנר היה בל יימחה, ובעקבותיו שאף ליסט להפוך לפסנתרן הטוב באירופה. פעמים רבות הסתגר בחדרו והתאמן במשך שעות בנגינה. עד מהרה כתב יצירה קטנה שהשתמשה בתוכן תמטי זהה לזה שהיה כלול ב-Études d'exécution transcendante d'après Paganini. יצירה נוספת שהולחנה בתקופה זו הם 12 האטיודים הגדולים.

יצירתו המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליסט הוא יוצרה של הפואמה הסימפונית. סוגה זו, ללא צורה מוגדרת מראש, היא מעין שיא לתקופת הרומנטיקה, שבה מועדפים רגשותיו של היחיד על הצורה המקובלת. ליסט חיבר יצירות ארוכות ורבות דמיון. כפסנתרן הוא נחשב לאחד מהווירטואוזים הגדולים ביותר שידע העולם. ליסט כתב כ-1,300 יצירות; 400 מהן מקוריות, והשאר עיבודים מיצירותיהם של אמנים אחרים, בעיקר לפסנתר. הוא אומנם השפיע על פסנתרנים וירטואוזים ועל מלחינים שונים אך יצירותיו המקוריות לא זכו עד לתקופה האחרונה בהכרה הראויה להן.

ברליוז אל מול שופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל חייו נראה שליסט לא הגיע להשלמה המוזיקלית לה ייחל^[^{דרוש מקור]}. נראה שהגרנדיוזיות שביצירתו נבעה מברליוז אולם גם צד המופנם שלו מתגלה בהשפעת שופן. יצירותיו ארוכות מאוד ובעלות הברקות טכניות קשות. המלחינים שופן, שומאן וברהמס היו מהמתנגדים הבולטים לליסט ולחבורת המוזיקאים שאסף סביבו (שכללה גם את וגנר) ^[^{דרוש מקור]}. שומאן נשמע אומר ש"עולמו של ליסט הוא לא עולמי"^[^{דרוש מקור]}. שופן כינה אותו "מלחין מכורכם המהלך על קביים"^[^{דרוש מקור]} ואמר עליו שהוא "תוקע פורטיסימו ופיאניסימו בשופרות של יריחו" ואילו ברהמס נרדם כאשר ליסט ניגן את הסונאטה בסי מינור.

מאוחר יותר, דווקא נוצרה חברות בין ליסט לבין שופן ^[^{דרוש מקור]}, למרות הביקורת של האחרון על ליסט ולמרות דבריו שהוא (ליסט) מקדם הטכניקה הווירטואוזית של הפסנתר אך כמלחין הוא "תחבולן מוכשר". קשר זה השפיע רבות על כתיבתו וסגנונו המוזיקלית של ליסט, שהעריץ את שופן והאמין שהוא גאון שאין שני לו, ואף כתב את הספר "חייו של שופן"^[1].

המסע בנסיכות מולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1847 ערך המלחין פרנץ ליסט מסע בנסיכות מולדובה והתעניין במוזיקה המקומית. ערב אחד, בהיותו בביתו של הבויאר אלקו באלס, יחד עם בויארים נוספים, כולל וסילה אלכסנדרי, הזמין באלס את הטאראף של בארבו לאוטארו, כדי שליסט יוכל להתרשם מהמוזיקה שלהם. לאחר שלאוטארו ולהקתו ניגנו מיני מוזיקה צוענית, הודה לו ליסט והחליט להשמיע לו גם את המוזיקה שלו וניגן במקום מרש הונגרי ואימפרוביזציה שלו. לאוטארו הודה לו בתורו וביקש רשות ממנו לנגן בעצמו את מה שניגן ליסט. ליסט הסכים ולאוטארו ניגן את המוזיקה שלו תוך חזרה מדויקת, להפתעתו של ליסט. אירוע זה זכה לפרסום בכתב העת הצרפתי La vie Parisienne, במספר 48 מיום 28 בנובמבר 1874^[2].

בהשפעת המוזיקה ששמע חיבר ליסט יצירה בשם "רפסודיה הונגרית", שנמצאה על ידי בלה בארטוק במוזיאון על שם ליסט^[3].