קבוצת ההתנגדות האנטי-פשיסטית של מיינרצהגן
קבוצת ההתנגדות האנטי-פשיסטית מיינרצהאגן הייתה קבוצה גרמנית של פועלים אנטי-פשיסטים שהתנגדה לנציזם וחבריה הוצאו להורג. קבוצת ההתנגדות כללה את פריץ מולר (נולד ב-13 ביולי 1895 או 1897 במחוז ויבלסאט ), פרידריך-וילהלם קסלר (נולד ב-4 באוקטובר 1902 במחוז ואלברט ), יקוב יונגלאס (* 28 באוקטובר 1882 בבורגן (מוזל) וארנסט הולווג (נולד ב-16 במרץ 1895 בבורלינגהאוזן) וכן ארבעה עובדי כפייה סובייטים שאינם ידועים בשמם. הוצאתם להורג של שמונת האנטי-פשיסטים נחשבת לפשע שלב סופי; פשעים שבוצעו ממש בחודשי המלחמה האחרונים .[1]
סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מולר, יונגלאס, קסלר, הולווג ועובדי הכפייה הועסקו במפעל החימוש "אוטו-פוקס-מטאלוורקה" במיינרצהאגן שבחבל סאואר, שהיה חשוב למאמץ המלחמתי. מפעלי פוקס סיפקו, בין היתר, חלקים למטוסי יונקרס. פעולותיה של קבוצת ההתנגדות מיינרצהגן נועדו לקצר את המלחמה באמצעות שביתות או חבלה נסתרת בייצור מלחמתי וכן קריאות לעריקה מהפולקסשטורם במסגרת ה־Sauerland Freikorps, שהוקם לשם כך. סולידריות עם האסירים הסובייטים, ברובם ממחנה עבודת הכפייה של פוקס ורקה, מילאה תפקיד חשוב בפעולת הקבוצה: עם אוכלוסיית עיר של כ-5,000 תושבים, חיו במיינרצהאגן 1,700 מגורשים, שכונו "אתניים זרים". [2] כאשר בכל ה־Markisches Kreis היו בין 15,000 ל-20,000. [3] לאחר תום המלחמה הקרה, כאשר לבסוף התבקשו פיצויים מממשלת גרמניה, העידו כמה ניצולים ממחנה עבודה זה, כגון עובדת הכפייה האוקראינית ליובה לאונטייבנה מלשקו, על התנאים הנוראים במפעל שכלל עבודת ילדים, משמרות של עשר שעות ללא תשלום ושמירה מתמדת. במקביל, על פי הדיווח שלהם, היו פעולות התנגדות חוזרות ונשנות במחנה, שגרמו לעונשים קשים.[4] פעולות ההתנגדות של הקבוצה נעזרו בהפצצת מפעל פוקס על ידי בעלות הברית ב-19 במרץ 1945, שבה נהרגו שני ילדים בני שש ושבע של עובדי כפייה,[5] כמו גם בחשש למוות חסר טעם בבניין כח המלחמה הנאצי.
לדברי פיטר פאקה, קבוצת ההתנגדות נחשפה בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה אחרי שהוקעה על ידי Blockleiter (מפקד בלוק) בשם Jülich. [6] עם זאת, ישנם גם דיווחים של עדי ראייה ובני זמנו של פאקה, לפיהם היה זה המפקח הרשמי של מיינרצהאגן, פריץ סינדרהאוף, אשר חשף את הפועלים הגרמנים ואת ארבעת עובדי הכפייה הסובייטים בפני איש הנאמנות של פוקס בגסטפו, הרמן בולטה.[7] הקבוצה נחקרה כנראה בעינויים במקלט ההגנה האווירית של אוטו פוקס וורקה ב-29 במרץ 1945 (יום חמישי הקדוש) וקסלר שיסף את פרקי ידיו במהלך החקירה. לאחר מכן נלקחו קסלר הפצוע הקשה ושבעת חברי הקבוצה הנוספים על ידי הגסטפו במשאית. ב-21 באפריל 1945, שמונת לוחמי ההתנגדות נמצאו מתים בביטרמרק (דורטמונד) יחד עם עוד כמה מאות קורבנות וסטפאלים שנרצחו בפשעי שלב-סופי. ידי המתים היו קשורות מאחורי גבם בחוטי תיל וכמו קסלר, היו ירויים פעם אחת או יותר בעורפם.[8] בנוסף לשמונה, גם כיום עדיין לא ברור אם חבר מועצת העיר Lüdenscheid, אלכס אוסלר (*11 במאי 1900 בסולינגן), שמצא שוב עבודה לאחר מאסרו במחנה הריכוז Börgermoor במיינרצהאגן וגם כן נרצח ב-Rombergpark שבביטמרק, השתייך גם הוא לקבוצת ההתנגדות מיינרצהגן. [9]
קבוצת ההתנגדות הזו, יחד עם אחרים, מונצחת באנדרטת ביטרמרק .
מאמצי החקירה שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה, בעלות הברית חקרו את הרמן בולטה, שפיקח על מחנות עבודת הכפייה באזור לודנשייד, והתמקדו במיוחד ברצח קבוצת ההתנגדות ועובדי הכפייה הסובייטים. על פי תיק החקירה, היה זה הנס יואכים פוקס, מבעלי מפעל אוטו פוקס ומנהלו, שהעיד לטובת בולטה ו'ניקה' אותו. לדבריו, בולטה "תמיד ניסה (...) למלא את המשימות שהוטלו עליו בצורה נדיבה וצודקת מבחינה אנושית". "אף עובד זר לא התלונן על בולטה." בולטה עצמו טען שלא ידע דבר על תוכנית עבודת הכפייה הנאצית. ללא קשר לתנאים הבלתי אנושיים שתועדו במחנות עבודת הכפייה ב-Markisches Sauerland, הוא הצהיר כי דאג רק ל"עובדים זרים" ש"שמחו להיות ברייך". בולטה נשאר כלוא עד 1947, אך לאחר ששילם קנס הוא הצליח להישאר בשירות המשטרה עד סוף שנות ה-50. בשנות המלחמה הקרה לא מערכו חקירות נוספות, והפרשה נותרה עלומה.
במחצית השנייה של שנות ה-90 ניסו סוף סוף ארגונים מקומיים והיסטוריונים להשלים את הידוע על קבוצת ההתנגדות מיינרצהאגן ומחנה עבודת הכפייה, ששכן ממש ליד מפעל אוטו פוקס ליד תחנת הרכבת שנסגרה בינתיים ובו היו כלואים לצמיתות 850 עובדי כפייה. [10] התקשורת האזורית Meinerzhagener Zeitung ו- Westfälische Rundschau החלה את המאמצים הללו ב-1995. באותה שנה הוצב ליד ה-Fuchs-Werke שלט רחוב לזכר שמונה הקורבנות של ה-29 במרץ 1945. עם זאת, שלט זה הוסר במהרה על ידי אלמונים.
הפרשה עלתה שוב בתקשורת האזורית והארצית ב-1999/2000, במסגרת הדיונים על פיצויים לעובדי כפיה. בשנת 2000 דיווחה IG Metall במגזין החברה שלה metall כי Otto-Fuchs-Metallwerke הייתה בין החברות שסירבו להשתתף בקרן הפיצויים. [11] בהקשר זה נאמר שחברי קבוצת ההתנגדות מיינרצהאגן מעולם לא זכו ואינם מתוגמלים על ידי פוקס-ורקה או העיר מיינרצהאגן. מאז 2014, ביוזמת ארכיון העיר ובמסגרת יוזמת Stolpersteine, אנדרטה בבית הקברות היהודי מיינרצהאגן מנציחה את "האנשים שגורשו לגרמניה בין 1939 ל-1945" ואת 26 קורבנות עבודת הכפייה הרוסים והפולנים. אשר נקברו שם.[12]
בסופו של דבר, עד היום לא התקיימה חקירה משפטית של קבוצת ההתנגדות מיינרצהאגן וסופה. פריץ סינדרהוף - אותו מפקח שככל הנראה דיווח על השמונה לגסטפו - הפך לבכיר בעיר לאחר 1945 ומת בסביבות 1970. הנס יואכים פוקס בעלי המפעל, מת ב-1992. לדברי אולריך סנדר, חשיפה היסטורית מלאה תלויה בנכונות של אוטו-פוקס-מטאלוורקה לפתוח את הארכיון שלה. [13]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Peter Faecke: Das Kowalski-Projekt. Ed. Köln, Köln 2001, ISBN 3-8311-1924-4.
- Ulrich Sander: Mord im Rombergpark. Grafit, Dortmund 1993, ISBN 3-89425-900-0.
- Ulrich Sander: Mörderisches Finale. NS-Verbrechen bei Kriegsende. Papy Rossa, Köln 2008, ISBN 978-3-89438-388-6.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ (אורכב [חסר תאריך] ב nrw.vvn-bda.de [Error: unknown archive URL])
- ^ Stolpersteine Meinerzhagen: Ansprache am neuen Denkmal, 8. Mai 2014.
- ^ Märkischer Kreis: Dokumentation zur Geschichte der Zwangsarbeit im Märkischen Kreis, 4. November 2014.
- ^ Ljuba Leontjewna Meleschko: Bericht, 16. Juli 2004.
- ^ Stolpersteine Meinerzhagen: Gedenken der Opfer, 8. Mai 2014.
- ^ Peter Faecke: Flug ins Leben, S. 231ff. (auf Google Books)
- ^ Ulrich Sander: (אורכב [חסר תאריך] ב 194.245.102.185 [Error: unknown archive URL]), 14. April 2000.
- ^ Peter Faecke: Flug ins Leben, S. 231 ff. (auf Google Books). Inhaltsgleich in: Ulrich Sander: Mord im Rombergpark, S. 53f.
- ^ Armin Schulte: (אורכב [חסר תאריך] ב www2.solingen.de [Error: unknown archive URL]) anlässlich der Stolpersteinverlegung in der Melanchtonstraße 33 in Solingen.
- ^ Zwangsarbeit: Dokumentation zur Geschichte der Zwangsarbeit im Märkischen Kreis, Märkischer Kreis, Kulturamt, Kreisarchiv, Bismarckstr. 15, 58762 Altena; März 2001; Redaktion: Ulrich Biroth; vgl. auch den Bericht der Zwangsarbeiterin Ljuba Leontjewna Meleschko, in dem auch von Widerstandsaktionen der Zwangsarbeiter berichtet wird, sowie ferner Stadtarchiv Meinerzhagen (2001): „... denn das sind die schwersten Seiten meines Lebens, die mir in jungen Jahren zugestoßen sind!“ Ehemalige Zwangsarbeiterinnen berichten von ihrer Zeit in Meinerzhagen.
- ^ metall, 2/2000
- ^ Stolpersteine Meinerzhagen Ansprache am neuen Denkmal
- ^ Ulrich Sander: (אורכב [חסר תאריך] ב 194.245.102.185 [Error: unknown archive URL]), 14. April 2000