קרב אוטווי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב אוטווי
מערכה: המערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריך התחלה: 1 ביולי 1915
תאריך סיום: 1 ביולי 1915
מקום: אוטווי, דרום-מערב אפריקה הגרמנית
19°39′00″S 17°20′00″E / 19.65°S 17.33333333°E / -19.65; 17.33333333 קואורדינטות: 19°39′00″S 17°20′00″E / 19.65°S 17.33333333°E / -19.65; 17.33333333 
תוצאה: ניצחון דרום-אפריקאי מכריע
הצדדים הלוחמים

מדינות ההסכמה:
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית
דרום אפריקה (1910-1928)דרום אפריקה (1910-1928) דרום אפריקה

מעצמות המרכז:
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית  הקיסרות הגרמנית
דרום-מערב אפריקה הגרמניתדרום-מערב אפריקה הגרמנית  דרום-מערב אפריקה הגרמנית

מפקדים

דרום אפריקה (1910-1928)דרום אפריקה (1910-1928) גנרל לואי בותה

הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית מיור הרמן ריטר

כוחות

כ-3,500 פרשים

כ-1,000 פרשים

אבידות

4 הרוגים
7 פצועים

3 הרוגים
8 פצועים
20 שבויים

קרב אוטווי הוא הקרב האחרון במערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה אשר התקיים בין צבאות דרום אפריקה והקיסרות הגרמנית ב-1 ביולי 1915. הקרב נערך בין הר אוטווי למעיין אוטווי והובל על ידי מיור הרמן ריטר הגרמני, במטרה לאפשר לכוח הגרמני הראשי בטסומבה מספר ימים נוספים להתבצרות. בסופו של הקרב, הצליח גנרל לואי בותה הדרום-אפריקאי לאגף את הכוחות הגרמניים ולשבור את קווי האספקה של הכוח המרכזי, ובכך להביא את המערכה כולה אל סופה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית 1915 החזיקה דרום אפריקה את מרבית השטח בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. המשא ומתן על הפסקת האש נכשל, ומפקד הכוח הגרמני, ויקטור פרנקה, בחר לבצר את הכוח הגרמני על מנת לשמור על הזכות לטענה טריטוריאלית גרמנית על השטח לאחר המלחמה. פרנקה בחר לסגת לאורך קו הרכבת ולבצר את הכוח בטסומבה.[1] ההתקדמות המהירה של הכוח הדרום-אפריקאי בפיקודו של בותה אילצה את פרנקה לשלוח כוחות גרמניים תחת פיקוד סגנו, הרמן ריטר, לעכב את הדרום-אפריקאיים באזור אוטוויפונטיין.[2]

בותה החל את התקדמותו ב-18 ביוני לאחר שקיבל מידע מודיעיני לפיו הגרמנים נסוגים אל קו הרכבת, אך לא ייסוגו מעבר לנמוטוני. בותה חילק את 13,000 חייליו לארבעה טורים. שני טורים היו תחת פיקודם של שני סגניו והשניים האחרים נסעו לאורך קו הרכבת תחת פיקודו האישי.[1] בהתקדמות מהירה התחילו הדרום-אפריקאים להקיף את העמדות הגרמניות, ושני הצירים המרכזיים של בותה הגיעו לאוטווי ב-1 ביולי. הגרמנים שיערו כי הדרום-אפריקאים יעוכבו על ידי תנאי השטח והמחסור במים וטרם היו מוכנים להתמודד עם תקיפה דרום-אפריקאית.

תחת פיקודו של בותה היו 3,500 פרשים לעומת 1,000 פרשים ועשר מכונות ירייה תחת פיקודו של ריטר. כוחותיו של ריטר היו פרושים בשטח גבוה מאלו של בותה, אך מחשש לאיגוף הוא פרש את כוחותיו על שטח נרחב.[3]

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו ההגנה הארוך של ריטר לא אפשר לכוחותיו הפרושים לתמוך ברעיהם. זאת, בנוסף למספר החיילים המצומצם על פני שטח כה נרחב, הביאו לקריסת האגף השמאלי כאשר זה הותקף על ידי כוחותיו של בותה. מחשש לנפילת קווי ההגנה שלו, נסוג ריטר לגבעות שבין הר אוטווי לבין אוטוויפונטיין. על אף שהעמדות חדשות היו גבוהות יותר ואפשרו שליטה רחבה יותר על השטח, הגרמנים לא הכינו ביצורים בשטח זה. תקיפה נוספת של בותה הביאה לנסיגה כללית של הגרמנים. הקרב הסתיים עד השעה אחת בצהריים, כאשר ריטר התמקם בעמדות בסמוך לגאוב והשאיר לבותה מעבר נקי לכוח הגרמני המרכזי בטסומבה.[3]

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו של בותה היה מהיר וכוחותיו התעכבו יום אחד בלבד בדרכם לכוח הגרמני המרכזי. מכוחותיו נפלו ארבעה חללים בלבד ושבעה נפצעו. כוחותיו של ריטר נסוגו ללא מתן מענה הגנתי אמיתי ומבין כוחותיו נהרגו שלושה חיילים, נפצעו שמונה, ועשרים נלקחו בשבי.[4] נסיגתו המוקדמת של ריטר איפשרה לבותה לאגף את כוחותיו של פרנקה ולנתק אותו משאר קו הרכבת. נטול אפשרות נסיגה, נאלץ פרנקה להיכנע לכוחותיו של בותה ב-9 ביולי. כניעתו סימנה את סיום הלחימה הגרמנית בדרום-מערב אפריקה.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Keith, 116
  2. ^ Strachan, 266
  3. ^ 3.0 3.1 Strachan, 267
  4. ^ Wittal, 147
  5. ^ Strachan, 167