קרב מונט סורל
.jpg) | ||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה | ||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||
| תאריכים |
2 ביוני 1916 – 14 ביוני 1916 (13 ימים)  | |
|---|---|---|
| מקום |
Ypres Salient | |
| קואורדינטות | 50°49′38″N 2°56′31″E / 50.827222222222°N 2.9419444444444°E | |
|
| ||
 | ||
  | ||
קרב מונט סורל (קרב הר סורל, קרב גבעה 62) היה מבצע מקומי במלחמת העולם הראשונה שבוצע על ידי שלוש דיוויזיות של הארמייה השנייה הבריטית נגד שלוש דיוויזיות של הארמייה הרביעית הגרמנית בבליטת איפר, ליד איפר, בלגיה, מ-2 עד 13 ביוני 1916.
כדי להסיט משאבים בריטיים מהכוח שנצפה מצטבר על הסום, הקורפוס ה-13 (ממלכת וירטמברג) ודיוויזיית הרגלים ה-117 תקפו קשת של רמה שהוגנה על ידי הקורפוס הקנדי. הכוחות הגרמנים כבשו את הגבהים בהר סורל ובטור טופ, לפני שהתבצרו במדרון הרחוק של הרכס. בעקבות מספר התקפות והתקפות נגד, שתי דיוויזיות של הקורפוס הקנדי, שנתמכו על ידי הדיוויזיה הקלה ה-20 וקבוצות מצור וסוללות הוביצר של הארמייה השנייה, כבשו מחדש את רוב עמדותיהן הקודמות.
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבלט איפר, ממוקם 3 ק"מ (1.9 מייל) מזרחית לאיפר, בלגיה ו-1,100 מטר (1,200 יארד) מגבעה 60 (אנ'), הקרב על הר סורל התרחש לאורך רכס בין הוג (אנ') וזילביק (אנ'). פסגת הר סורל, הסמוכה Tor Top (גבעה 62) וגבעה 61 התנשאה ב-30 מטר בערך. גבוה מהקרקע הנמוכה בזילביק, מה שמאפשר לכוח הכובש תצפית מצוינת על הבליטה, העיירה איפר ודרכי הגישה.[1] הפסגות היו החלק היחיד של פסגת רכס איפר שנותר בידי בעלות הברית.[2]
בצפון צרפת נצברו אנשים ומשאבים לקראת המתקפה על הסום הבריטית-צרפתית הגדולה. הצבירה בסום לא נעלמה מעיניהם של OHL (גר'), פיקוד הצבא העליון הגרמני. הארמייה הגרמנית השנייה, שהחזיקה את הגזרה מצפון לסום, צפתה על ההכנות למתקפה כבר מאז סוף פברואר 1916.[3] מחוסר משאבים בגלל ההשקעה הגדולה בקרב ורדן, הגרמנים יכלו רק לבצע פעולות מקומיות להסטת משאבים בריטיים מהסום.[4]
ב-28 במאי 1916, בשינוי תפקידים פתאומי, מונה לוטננט גנרל אדווין אלדרסון (אנ') לתפקיד הטקסי של המפקח הכללי על הכוחות הקנדיים באנגליה והוחלף על ידי לוטננט גנרל ג'וליאן בינג כמפקד הקורפוס הקנדי.[5]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכנות גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-20 במאי 1916, מפקד הקורפוס ה-13 הגרמני, הגנרל תאודור פון ואטר, הוציא פקודות כי על חיילי הקורפוס "לכבוש מהאויב את עמדות התצפית השולטות האחרונות שלו על שטחים ניכרים מיד מאחורי שדה הלחימה הראשי". נערך דיון בשאלה האם הקרקע בין מון סורל לטור טופ עמידה מספיק, ומפקד הדיוויזיה ה-27, גנרל מיור פרנץ פרידריך גראף פון פפייל אונד קליין אלגוט (גר'), חזה שהיא לא עמידה, תוך שימת לב לתוצאה של פעולות הבלוף (14–15 בפברואר, 2 במרץ 1916).[6] ואטר קבע שהנסיבות היו שונות, קו חדש מוגן בשני האגפים, היה מרוחק מהריכוז העיקרי של ארטילריה כבדה בריטית וקנדית ולא נצפה בקלות מהאגף מכיוון הר קמל. לא סופקו כוחות נוספים למתקפה, שההכנות לקראתה ארכו שישה שבועות. הייתה הקפדה יתרה על שמירת ההכנות בסוד, ונאמר לכוחות שהם עומדים להיות מועברים ועליהם לחזק את ההגנות לפני יציאתם. החפירות הורחבו לאט קדימה ואז חוברו לרוחב, ויצרו עמדת זינוק עם כמות חריגה של חפירות.[7]
הארטילריה של הקורפוס תוגברה בתותחים מקורפוס המילואים ה-23 וקורפוס המילואים ה-26 על האגפים ומקורפוס הצי על החוף והורכבו מרגמות חפירות קלות, בינוניות וכבדות רבות. ב-1 ביוני הודיעו לחיילים על הסיבה האמיתית להכנות וגם קיבלו הודעה על ניצחון ימי גדול בים הצפוני (קרב יוטלנד). הכוחות נעו בליל 1–2 ביוני והתגודדו בתעלות ובחפירות, שלא התגלו, במהלך הבוקר. מצפון לדרום היו שני גדודים של רגימנט הרגלים ה-121 ושני גדודים מרגימנט הרגלים ה-125 הדיוויזיה ה-26 וגדוד של רגימנט הרגלים ה-120 של הדיוויזיה ה-27. רגימנט הגרנדירים ה-119 ורגימנט הרגלים ה-127 של הדיוויזיה היו בעתודה; רגימנט המילואים ה-11 של הדיוויזיה ה-117 הושאל לחפות על האגף הדרומי של הקורפוס ה-13 (וירטמברג). בצד הצפוני, הדיוויזיה ה-117 הייתה אמורה להשתמש בשני הרגימנטים הנותרים שלה, כדי לבצע הסחה ולתפוס את הוג' במידת האפשר. היקף התקיפה הוגבל לכיבוש קו הברזל (יעד ראשון) ולאחר מכן קו הזהב (מטרה שנייה), התקדמות של כ-460 מטר (500 יארד).[8]
הכנות קנדיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינג בדק את הגנות הקורפוס הקנדי וציין שהעמדות הגרמניות התעלמו מהן ועמדו בסכנה מתמדת של אש גרמנית.[9] בינג הורה למייג'ור גנרל מלקולם מרסר (אנ'), מפקד הדיוויזיה הקנדית ה-3, לתכנן את לכידת העמדות הגרמניות המסוכנות יותר במתקפה מקומית.[10] באמצע מאי, סיור אווירי ליד הר סורל הצביע על כך שהכוחות הגרמניים מכינים מתקפה. משקיפים של גיס התעופה המלכותי (RFC) ציינו את קיומן של יצירות הדומות באופן מוזר לעמדות הקנדיות הרבה מאחורי הקווים הגרמניים. כמו כן, נצפו הגרמנים שועטים קדימה, מה שמרמז על התקפה קרבה.[1]
המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
2 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 2 ביוני החל הקורפוס ה-13 (וירטמברג) בהפצצה ארטילרית כבדה נגד העמדות הקנדיות. 90 אחוז מגדוד הסיור הקדמי הקנדי נפגעו במהלך ההפגזה.[11] מרסר ומפקד הבריגדה הקנדית ה-8, בריגדיר גנרל ויקטור ויליאמס (אנ'), ערכו בדיקה של קו החזית כשההפגזה החלה.[1] מרסר נפצע שלוש פעמים ומת ב-3 ביוני; ויליאמס נפצע בפניו ובראשו ונלקח בשבי.[11] בשעה 13:00 בצהריים פוצצו פלסים גרמנים ארבעה מוקשים ליד התעלות הקדמיות הקנדיות ושישה גדודי חי"ר תקפו, עם חמישה גדודים נוספים בתמיכה ושישה בעתודה.[12]
כאשר תקפו הכוחות הגרמניים, בעיקר נגד עמדות שהחזיקה הבריגדה הקנדית ה-8, ההתנגדות בקווי החזית הייתה "מינימלית".[13] במשך מספר שעות קריטיות היו הדיוויזיה הקנדית ה-3 והבריגדה הקנדית ה-8 חסרות מנהיג ורמת ההגנה שלהן הייתה בהתאם. בריגדיר-גנרל אדוארד ספנסר הואר ניירן (אנ') מפקד הארטילריה של הדיוויזיה השלישית (לאהור), קיבל בסופו של דבר את הפיקוד הזמני על הדיוויזיה הקנדית ה-3.[1] הכוחות הגרמניים הצליחו לכבוש את הר סורל ואת גבעה 61. לאחר התקדמות של עוד 1,100 מטר (1,200 יארד), חיילי הקורפוס ה-13 התחפרו.[14] למרות שהדרך לאיפר הייתה פתוחה, אף קצין גרמני לא נטל יוזמה וחרג מההוראות כדי לנצל את ההצלחה הגרמנית.[1]
3 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינג ארגן בחיפזון התקפת נגד בשעות המוקדמות של 3 ביוני. בשל האבידות בדיוויזיה הקנדית ה-3, שתי חטיבות של הדיוויזיה הקנדית ה-1 נמסרו זמנית תחת פיקודו של הואר-ניירן, המפקד הזמני של הדיוויזיה הקנדית ה-3.[15] התקפת הנגד תוכננה לשעה 2:00 לפנות בוקר בליל 3 ביוני 1916.[16] בשל המרחקים שהיו צריכים לעבור היחידות הנכנסות, הקשיים בתקשורת וירי הארטילריה הגרמנית, הזמן המוקצה להרכבה התברר כבלתי מספק וההתקפה נדחתה לשעה 7:00 בבוקר.[17] האות לתקיפה היה אמור להיות שש רקטות ירוקות בו זמנית. כמה רקטות לא נפלו ולא התפוצצו, מה שהוביל להתקפה לא מסונכרנת.[11] ארבעת הגדודים התוקפים ספגו אבדות רבות כשהם התקדמו מעל קרקע פתוחה לאור יום.[17] התוקפים לא הצליחו להשיב לעצמם שטח אבוד אך סגרו 550 מטר (600 יארד) פער בקו וקידמו את החזית הקנדית בערך ב-910 מטר (1,000 יארד) מהעמדות אליהן נסוגו לאחר ההתקפה הגרמנית.[17]
4–8 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקד חיל המשלוח הבריטי, גנרל דאגלס הייג, ומפקד הארמייה השנייה, הגנרל הרברט פלומר, האמינו כי יש צורך לגרש את הגרמנים מהעמדות שלכדו.[17] לאור ההכנות למתקפה בסום, הייג לא רצה להסיט יותר כוחות מהנדרש. התמיכה הוגבלה למספר יחידות ארטילריה נוספות וחטיבת חי"ר מהדיוויזיה ה-20 (הקלה).[15] הוצע כי מתקפת הנגד הבאה תתבצע עם חיל הרגלים הזמין, תוך שימת דגש על שימוש בכמויות גדולות של ארטילריה.[18]
יחידות הארטילריה הנוספות החלו מיד לפעול בפגיעה בגיבוש הגרמני, על ידי הפגזת קווי החזית והתמיכה שלהן וחיפוש אחר סוללות עוינות.[18] הגרמנים הפתיעו את הקנדים בפיצוץ ארבעה מוקשים גדולים מתחת לתעלות של הדיוויזיה הקנדית ה-2 המכסים את השלוחה בפאתי המזרח של חורבות הוג. פלוגה של גדוד 28 (צפון מערב) הקנדי הושמדה בפיצוצים.[19] הקנדים הצליחו להחזיק בעמדתם ולמנוע מהגרמנים להגיע לקו התמיכה שלהם אך בינג החליט בסופו של דבר להשאיר את שוחות הוג בידיים גרמניות ולהתרכז בהחזרת הר סורל וטור טופ.[20] כדי להניא את הגרמנים מהתקפות נוספות על האגף השמאלי של הקורפוס הקנדי, הגיעה חטיבת הפרשים הבריטית ה-2 שהושאלה לקורפוס הקנדי ככוח התקפת נגד.[20]
9–14 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינג הורה למפקד הדיוויזיה הקנדית ה-1, מייג'ור-גנרל ארתור קורי, לארגן התקפה זהירה נגד העמדות הגרמניות במונט סורל וטור טופ.[21] בשל האבידות שספגו במהלך מתקפת הנגד הכושלת ב-3 ביוני, קורי ריכז מחדש את הגדודים החזקים שלו לשתי חטיבות מורכבות.[20] ארבע הפגזות אינטנסיביות של שלושים דקות כל אחת בוצעו בין 9 ל-12 ביוני כדי להונות את הגרמנים כך שיצפו להתקפות מיידיות, שלא התרחשו.[20] במשך עשר שעות ב-12 ביוני הופגזו כל העמדות הגרמניות בין גבעה 60 ל-Sanctuary Wood.[20] תשומת לב מיוחדת ניתנה לאגפי הקורפוס הקנדי, שמהם ניתן לצפות אש מקלעים.[20]
למחרת בבוקר ספגו הגרמנים 45 דקות נוספות של הפגזה ארטילרית כבדה לפני שהקנדים התקדמו מאחורי מסך עשן.[20][21] מאמינים שהגרמנים הופתעו ברובם מכיוון שהם גילו התנגדות מועטה והקנדים הצליחו לקחת כ-200 שבויים.[20] למעט החפירות בהוג, הגרמנים חזרו לקווים המקוריים ותוך קצת יותר משעה הסתיימה ההסתערות.[19] ב-14 ביוני, הגרמנים פתחו בשתי התקפות נגד אשר נהדפו, ולאחר מכן הם קידמו את התעלה שלהם עד ל-150 מטר (490 רגל) מהקנדים אך לא ביצעו תקיפות נוספות.[20][21]
לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעולות הבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקורפוס הקנדי נשאר במישור איפר בניהול הגנה פעילה עד תחילת ספטמבר, אז הועבר הקורפוס לסום.[22] בעקבות הקרב ובעקבות מותו של מרסר, נאלץ מפקד הקורפוס הקנדי, ג'וליאן בינג, להתייחס לנושא הרגיש מבחינה פוליטית של מינוי מפקד חדש לדיוויזיה קנדית ה-3.[23] סם יוז, שר המיליציה וההגנה הקנדי, טלגרף לבינג והתעקש כי בנו, מפקד הבריגדה הקנדית ה-1, בריגדיר-גנרל גארנט יוז, יקבל את הפיקוד.[21] לזעמו של השר, בינג קידם במקום את מפקד הבריגדה הקנדית ה-2, בריגדיר-גנרל לואיס ליפסט, איש קבע בריטי מוערך מאוד לפני המלחמה, לתפקיד.[24] השר מחה והתעמת עם בינג באוגוסט 1916 אך הוא לא התרצה, והתעקש ש"אין לו שום דבר נגד גארנט יוז, פשוט היה אדם טוב יותר לתפקיד".[21] השינוי בפיקוד בין לוטננט-גנרל אדווין אלדרסון וג'וליאן בינג שימש לביצוע שינויים נוספים.[25] למורת רוחו של יוז ולשמחתם של החיילים הקנדיים, החל רובה רוס הקנדי הבלתי אמין להיות מוחלף בלי אנפילד הבריטי ומקלע הקולט במקלעי ויקרס ולואיס.[21]
נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיוויזיה ה-26 (וירטמברג) ספגה 3,436 נפגעים, הדיוויזיה ה-27 (וירטמברג), עם רגימנט המילואים ה-11 ספגה 1,389 נפגעים והדיוויזיה ה-117 ספגה 940 נפגעים, בסך הכול 5,765 אבדות. בין 2 ל-14 ביוני, הקורפוס הקנדי ספג 8,430 אבדות.[26]
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- השתתפות הקורפוס הקנדי בקרב על הר סורל מונצחת באנדרטת Hill 62 (Sanctuary Wood).[27]
- בשנת 2011 הוצבה ב'רכס התצפית' גם אנדרטה מיוחדת לגדוד 15 להנצחת המקום בו לחמה היחידה במהלך הקרב. זה נמצא 15 מ' (49 ft) ממערב לצומת של Schachteweidestraat ו-Zandvoordestraat בצד הדרומי של הכביש.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל מלחמת העולם הראשונה | ||
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Nicholson 1964, p. 148.
- ^ Nicholson 1964, p. 147.
- ^ Nicholson 1964, p. 162.
- ^ Nicholson 1964, p. 198.
- ^ Nicholson 1964, p. 146.
- ^ Edmonds 1993, p. 243.
- ^ Edmonds 1993, pp. 243–244.
- ^ Edmonds 1993, p. 244.
- ^ Davies 1997, pp. 94–96.
- ^ Godefroy 2009, p. 177.
- ^ 1 2 3 Granatstein 2004a, p. 81.
- ^ Nicholson 1964, pp. 148–149.
- ^ Godefroy 2009, p. 188.
- ^ Baker 1996.
- ^ 1 2 Godefroy 2009, p. 190.
- ^ Nicholson 1964, p. 150.
- ^ 1 2 3 4 Nicholson 1964, p. 151.
- ^ 1 2 Nicholson 1964, p. 152.
- ^ 1 2 Granatstein 2004a, p. 84.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Nicholson 1964, p. 153.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Granatstein 2004b, p. 92.
- ^ Nicholson 1964, p. 154.
- ^ Mcculloch 1998, p. 55.
- ^ Mcculloch 1998, p. 56.
- ^ Granatstein 2004a, pp. 85–86.
- ^ Edmonds 1993, pp. 245, 242.
- ^ Holt & Holt 2014, pp. 96–98, 114.