דאגלס הייג

דאגלס הייג
Douglas Haig

דאגלס הייג
לידה	19 ביוני 1861 אדינבורו, הממלכה המאוחדת
פטירה	29 בינואר 1928 (בגיל 66) לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	Dryburgh Abbey
כינוי	"אדון השדה" "הקצב מהסום", "הקצב הייג"
השכלה	קולג' ברייזנוז מכללת קליפטון המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט Edinburgh Collegiate School
בן או בת זוג	Dorothy Maud Vivian (11 ביולי 1905)
השתייכות
תקופת הפעילות	1884–1920 (כ־36 שנים)
דרגה	פילדמרשל
תפקידים בשירות
מפקד דיוויזיית פרשים מפקד הקורפוס ה-1 מפקד הארמייה הראשונה מפקד חיל המשלוח הבריטי
פעולות ומבצעים
המלחמה המהדית מלחמת הבורים השנייה מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
KT OM GCB GCVO KCIE

פילדמרשל דאגלס הייג, הרוזן הראשון של הייג (באנגלית: Douglas Haig, 1st Earl Haig;‏ 19 ביוני 1861 - 29 בינואר 1928). היה גנרל בריטי, שהתפרסם בזכות לחימתו במלחמת העולם הראשונה. מחשובי המפקדים של מדינות ההסכמה בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה.

הייג נולד באדינבורו למשפחה של מזקקי ויסקי. הוא למד באוניברסיטת אוקספורד ומאז 1884 במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. הוא החל את שירותו הצבאי בהודו, ולאחר מכן שירת כקצין פרשים במשך תשע שנים, בעיקר בהודו. בהמשך השתתף במערכה בסודאן (1897 - 1898) ובמלחמת הבורים בדרום אפריקה (1899–1902). בשנת 1906 מונה לאחראי על החינוך הצבאי במשרד המלחמה הבריטי.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה עזר בהקמתו וארגונו של חיל המשלוח הבריטי (BEF), ונסע עמו לצרפת לסייע במאמץ המלחמתי מול גרמניה בחזית המערבית. בסוף שנת 1914, לאחר הצלחותיו בקרב מונס ובקרב איפר הראשון, מונה למפקד העליון של חיל המשלוח. בתפקידו זה נטל חלק בקרב על הסום (1916), בקרב אראס ובקרב איפר השלישי (1917). הייג האמין כי ניתן לנצח את המלחמה רק בחזית המערבית. זה גרם לחיכוכים עם לויד ג'ורג', מזכיר המדינה למלחמה וראש ממשלה מדצמבר 1916 שלא הסכים עם אסטרטגיה זו, תמך בתוכניות חלופיות. ההתקפות הגדולות של גרמניה באביב 1918 כמעט שברו את הצבא הבריטי. בין אוגוסט לנובמבר 1918 השיגו כוחות בעלות הברית בפיקודו של הייג סדרת ניצחונות נגד הצבא הגרמני שהביאו לסיום המלחמה.

לאחר המלחמה, כאות הערכה על פעילותו, קיבל את התואר "רוזן הייג הראשון". בשנת 1919 מונה לעמוד בראש כוחות הפנים (Home Forces) בבריטניה. בשנת 1921 פרש לגמלאות ונפטר שבע שנים לאחר מכן בלונדון, בשנת 1928 בגיל 66. הייג היה מהמייסדים של הלגיון הבריטי המלכותי ושימש כנשיא הראשון שלו מהקמת הארגון בשנת 1921 ועד למותו. דמותו של הייג ותפקודו במהלך מלחמת העולם הראשונה שנויים במחלוקת. רבים סבורים כי פקודותיו שלחו עשרות אלפי חיילים אל מותם ללא צורך, וקצינים ששירתו תחתיו במלחמה טענו כי כשל בהבנת תנאי הקרב.

ביוגרפיה

קריירה מוקדמת

דאגלס הייג נולד ב-19 ביוני 1861 באדינבורו, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, למשפחת מזקקי ויסקי. עסקי הויסקי במשפחה נוהלו בעיקר בידי אביו של דאגלס, ג'ון ריצ'רד הייג. דאגלס הייג גדל בצעירותו בתקופת העידן הויקטוריאני כאשר פריצתה של המהפכה התעשייתית הגיעה להשפיע כמעט על כל בית והיוקרה המסורתית של הצבא עמדה מחד להתפתחויות פוליטיות חדשות שקראו לשינויים רחבי היקף בחברה כמו גם במדינה. הייג למד במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט והצטרף אל רגימנט הפרשים ההוסרים השביעית בשנת 1885 והוצב באלדרשוט. רגימנט פרשי ההוסרים הייתה מהוותיקות והנבדלות ביותר בתולדות הכוחות המזוינים של בריטניה. ההוסרים הוקמו במקור בממלכת הונגריה עוד בתקופת ימי הביניים המאוחרים וההשפעה שלהם על שדה הקרב בעת החדשה המוקדמת הביאה אותם לצבאות רבים ברחבי אירופה כולל הצבא הבריטי. כמו כן, ההוסרים עקבו אחר מסורת אריסטוקרטית, נחשבו ליחידה שכללה את בני המעמד הגבוהה וקיבלו אך ורק פניות רשמיות שכללו הוספה של הכינוי "ג'נטלמן".

בשנת 1886 הועברה יחידת ההוסרים השביעית למוצב בראג' הבריטי, מושבת האימפריה הבריטית אשר השתרעה על גבי כל תת-היבשת ההודית. בעוד הייתה היחידה מוצבת בהודו הבריטית, חיילים רבים נפלו לחיי הנאות ורבים נהגו גם להשתכר. הייג עם זאת סלד מחיי המותרות שהוצע לו מידי המצב החברתי בהודו ושמר על משמעת קפדנית אשר אפשרה לו לעלות בדרגות הקצונה עם הזמן לאורך שירותו. הייג הועלה בשנת 1891 לדרגת קפטן ואף שירת שנתיים בתור קצין במטה הפיקוד של ג'ון פרנץ', הוויקונט הראשון מאיפר, אשר באותה העת היה מפקד רגימנט ההוסרים. שירותו של הייג בהודו לא כלל מעורבות במערכה ורגימנט ההוסרים לא גויס להפיל מרידות בגבול המערבי של הראג', בקירוב לאמירות אפגניסטן, מדינת חסות בריטית אשר המבנה השלטוני הדל שלה אפשר פשיטות של מורדים באזור הגבול בעיקר בח'ייבר פח'טונח'ווה.

בשנת 1897 הועבר רגימנט ההוסרים השביעי למוצב בסודאן הבריטית. סודאן הייתה תחת שלטון מצרי עוד מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 ועם ההשתלטות הבריטית על הכלכלה ועל הפוליטיקה במצרים נעשתה גם סודאן למושבה בפועל של האימפריה הבריטית (אף על פי שבפועל שלטו הבריטים במצרים דה פקטו, היא לא הוכרזה בתור מדינת חסות רשמית עד לפריצת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה במהלך שנת 1914). סודאן, עוד משנת 1885, הייתה אפופה בתוך המלחמה המהדית; מרד גלוי נגד השלטון הבריטי אשר הונהג בידי תנועה משיחית בראשות מוחמד אחמד, שהכריז על היותו ה"מהדי". לאחר סדרת הפסדים של הכוחות הבריטים בקרבות כגון המצור על ח'רטום; העבירה ההנהגה הצבאית הבריטית נשק וכוח אדם וארגנה כוח של 25,000 איש, בריטים ומצרים (כולל רגימנט הפרשים השביעי) אל מערכה נוספת נגד הכוחות המהדים. היה זה במהלך המלחמה איפה שהייג היה לראשונה מעורב בשדה הקרב ולחם לצד הוריישו קיצ'נר ווינסטון צ'רצ'יל.

לאחר הניצחון במלחמה המהדית, דאגלס הייג וכלל רגימנט ההוסרים השביעי נשלחו להילחם במלחמת הבורים השנייה. המלחמה הייתה למאבק על השליטה באפריקה הדרומית. מושבת הכף הבריטית התפשטה לתוך שטחי דרום אפריקה המודרנית והחלו במאבק גם נגד המתיישבים הילידים, בראשם ממלכת הזולו, וגם נגד מתיישבים הולנדים שכונו "בורים" מתקופת מושבת הכף ההולנדית. מתיישבים אלו נסוגו מהבריטים והקימו את הרפובליקה הדרום-אפריקאית ואת מדינת אורנג' החופשית, שתיהן ישבו על מרבצי משאבים אדירים אשר נחשקו בידי ההנהגה הבריטית. המשאבים הרבים כללו מחצבים אדירים של יהלומים, זהב, פלטינה ועוד מינרלים רבים (מאוחר יותר התגלה אף אורניום ששימש את תוכנית הגרעין של דרום אפריקה). בין הייג למפקדו ג'ון פרנץ' היו הפרשים גדולים באישיות. בעוד הייג מחד היה מאופק, עסוק בעיקר בענייניו שלו ונהג להימנע מיצירת מגע חברתי, בעוד מאידך פרנץ' היה ההפך הגמור. כאשר נפל פרנץ' מספר פעמים לחובות כלכליים, הייג תרם לו בהלוואת כספים ובתמורה פרנץ' העלה את המוניטין של הייג במהלך המלחמה בכך שהמליץ עליו למפקדים צבאיים שונים והעלה אותו בדרגות הפיקוד.

מלחמת הבורים השנייה הייתה למלחמת התשה ארוכה בת שלוש שנים. לאחר נפילת מרכזי השלטון של הבורים כמו גם צבאם הסדיר, רוב כוחותיהם ירדו לפעילות מחתרתית ולוחמת גרילה שנועדה לשחוק את הכוחות הבריטים. הייג הוזכר רבות בדיווחים רשמיים על קרבות ואירועים של פגישה עם האויב ובסופה של המלחמה אף הועלה לדרגת לוטננט קולונל. בסיום המלחמה הועבר לתפקיד המפקח הכללי על איכות כוחות חיל הפרשים בהודו הבריטית, תפקיד אותו מילא במשך מספר שנים. בשנת 1904 הועלה לדרגת מייג'ור גנרל והיה האדם הצעיר ביותר בצבא הבריטי בדרגה זאת נכון לאותה העת. באותה התקופה עלתה השאלה בנוגע לחשיבות חיל הפרשים בלוחמה במאה ה-20. בתגובה לשאלה האם עדיין יש צורך שהפרשים יסתערו על כוחות האויבב בחרבות וכידונים, הייג נענה בחיוב.

בשנת 1905 נישא הייג לדורותי מאוד ויויאן. מנישואיהם נולדו לזוג ארבעה ילדים. בהמשך מונה לשרת במשרד המלחמה הבריטי, בתפקיד המנהל של אימוני הצבא. ביחד עם ריצ'רד הלדאן, הוויסקונט הראשון מהלדאן (אנ'), מזכיר המדינה לענייני מלחמה, הייג ביצע רפורמות בצבא הבריטי אשר בשנת 1908 הביאו להקמת צבא המילואים. הייג תחילה רצה לקבוע רף שמספר הכוחות בצבא המילואים יכלול 900,000 איש עם כי הלדאן הביא להורדת מספר זה לכדי 300,000 איש. הייג נהג ברציפות לטעון בקרב המטה הכללי לגבי החשיבות הרבה של חיל הפרשים אותה ראה כגדולה בהרבה מחשיבות הארטילריה. בהמשך מונה הייג לראש המטה הכללי של צבא הודו הבריטית, תפקיד שבו הוא כיהן בין השנים 1909–1912. לאחר סיום כהונתו בהודו והחלפתו בפרסי לייק שב הייג למוצב באלדרשוט.

מלחמת העולם הראשונה

הייג היה באלדרשוט כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה ועד שבריטניה הצטרפה אליה עם הכרזת מלחמה נגד הקיסרות הגרמנית בתגובה לפלישתה של האחרונה אל תוך ממלכת בלגיה. לרפורמות של הייג היה חלק קריטי בחשיבותו בהעברת חיל המשלוח הבריטי אל הרפובליקה הצרפתית השלישית להילחם בחזית המערבית של המלחמה. חיל המשלוח הבריטי כלל 120,000 איש בצאתו מבריטניה לצרפת ורוב החיילים הללו היו מגויסים מצבא המילואים שבנה הייג. הייג, עם פתיחת המלחמה, נקט בגישה קודרת וטען כי המלחמה תהיה ארוכה יותר מרוב ההערכות מאותה העת שטענו כי תימשך מספר חודשים, עד סוף שנת 1914 לכל הפחות. כמו כן טען כי לנוכח המלחמה ישנו צורך להגדיל במהרה את הגיוס אפילו בעזרת גיוס כוחות לא סדירים. הייג צוטט באומרו עם פריצתה של המלחמה כי: "מלחמה זאת תימשך מספר חודשים, אפשרי שגם מספר שנים, על כן אני מעיז לקוות כי חץ הברק שלנו לא ייפול מירייה לנוכח המצב שעודני ספקן לגביו - משמע עצירת ההתקדמות הגרמנית בצרפת. האין יהיה זה יותר טוב שנתחיל סוף כל סוף לטפח את מספרי חיל המשלוח בעזרת כוחות פחות סדירים יחד עמו?"

ג'ון פרנץ' הושם בתפקיד מפקד חיל המשלוח ומתחתיו מונה הייג למפקד הקורפוס הראשון הבריטי. כוחותיו של הייג פגשו בצבא הקיסרות הגרמנית לראשונה בקרב מונס בתוך המערכה על הגבולות. הכוחות הגרמנים התכוונו תחילה להתקדם ישירות דרך הכוחות הבריטים אל עבר פריז שבמטרה להפיל את צרפת ולהעביר את ההתרכזות במלחמה את החזית המזרחית. אף על פי כן, הכוחות הבריטים הסדירים (לא המילואים), היו מבין המיומנים ביותר ביבשת אירופה באותה העת והצליחו בבלימת המתפקה הגרמנית. הקרב היה להצלחה זמנית ולניצחון טקטי שכן לא הביא לעצירה מלאה של ההתקדמות הגרמנית. המספרים הרבים של הגרמנים כמו גם השימוש הנרחב של כוחותיהם בארטילריה החלו ליצור פער בעליונות הצבאית הבריטית. כמו כן, הייג החל להביע הססנות כאשר היסס לשלוח חיילי מילואים לעזרת הקורפוס השני הבריטי אשר היה תחת פיקודו של הוראס סמית'-דוריאן במהלך קרב לה קאטו. לאחר נפילת כוחות הקורפוס השני במהלך הקרב, שוב היסס הייג לשלוח חלק נרחב מכוחות הקורפוס הראשון במטרה לחפות על נסיגת הקורפוס השני מחשש כי העברת החיילים תפרק את מערך ההגנה של הקורפוס הראשון אשר נבנתה בקרב מונס. קשיים אלו הובילו בסופו של דבר לנסיגה כללית של הכוחות הבריטית והצרפתים בחזית המערבית - הנסיגה הגדולה למארן.

לאחר נסיגת הקורפוס הראשון לעבר העיירה לנדרסה, אשר תושביה המוקמיים היו בפאניקה לנוכח התקרבות הכוחות הגרמנים, הייג העלה את מורל אנשיו מחדש ופעל להסדיר את הכוחות מחדש. הוא נע מקו הגנה אחד לשני וסרק את פריסת הכוחות המחודשת של הקורפוס הראשון. אם זאת, הייג לא היה שותף לקרב שבא בהמשך עם הגעת הגרמנים לעבר מוצב פריסת הכוחות של הקורפוס הראשון ובערב שלפני הקרב נסג הייג מערבה ביחד עם כוחות המטה שלו. בהמשך שנת 1914 נותר הייג בעמדת מגננה ובסוף השנה הפך לגיבור לאומי בבריטניה לנוכח הצלחותיו בשמירת קו האש. המוניטין הציבורי שלו עלה במהרה על זה של מפקדיו כגון פרנץ' ואחרים. בשנת 1915 החלו מדינות ההסכמה במתקפת נגד בחזית המערבית. בעוד ההנהגה הצבאית הבריטית קראה לפעולות מינוריות לאורך החזית, הייג קרא למתקפת נגד מרכזית לאורכה של כל החזית. למרות שלהנהגת הקורפוסים הייתה עצמאות בקבלת חלק נרחב מההחלטות הצבאיות, לא היה הייג מסוגל להוציא לפועל מתקפת נגד מרכזית שכזאת עקב גודל הכוחות תחתיו. במהלך קרב ארטואה השני וקרב לוס הוכח חוסר היכולת של הקורפוב הראשון לשנות את המצב בחזית עקב העובדה שמפקדי קורפוסים אחרים לא תמכו במתקפה מרכזית כפי שטען הייג שנדרש להוציא לפועל.

לאחר קרב לוס הועלה הייג לתפקיד המפקד הכללי של חיל המשלוח הבריטי והחליף בתפקיד זה את פרנץ' לפי הוראת ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, הרברט הנרי אסקווית'. עם מינויו לתפקיד טען הייג כי: "מטרתנו היא אינה הצלחה אזורית ולקיחת מספר מוצבי ביצורים או אפילו חלק נרחב יחסית במפה הכללית אלא לגייס את כל הכוחות שבהשיג ידינו לקרב מכריע." הייג במשך רוב שנת 1915 ותחילת 1916 חיפש פרצות במגננות הגרמניות ופעל במטרה לפצחם. הנהגת המטה הגרמני, בראשות אריך פון פאלקנהיין, קראה להפלת החזית המערבית ופתחה בקרב ורדן נגד הכוחות הצרפתים. הנהגה הצרפתית בחזית תחת רובר ניוול זעקה לתמיכה בריטית והייג השתמש בריכוז הכוחות הגרמנים בורדן במטרה לנפץ את קו ההגנה הגרמני, מה שהוביל לפריצת הקרב על הסום. הייג העביר כמות חיילים אדירה במטרה להפוך את הקרב על הסם לקרב ההכרעה הסופי של החזית המערבית. הקרב היה למרחץ דמים אכזר, מהגדולים ביותר בתולדות המלחמה. למרות אובדן האנשים, הייג המשיך לשלוח חיילים נוספים אל הקרב לנוכח תפיסת מספר מוצבי ביצורים גרמנים. הייג לא העביר תגבורת לפרצות מינוריות בשורות הביצורים הגרמנים אלא העביר יותר חיילים נגד כוחות מבוצרים במטרה להביא לפרצה מרכזית בחזית אשר בסופו של דבר לא הגיעה עם הקרב.

מרחץ הדמים בקרב על הסום פגע קשות במוניטין של הייג בקרב קבינט הממשלה. לאחר התפטרותו של ראש הממשלה אסקווית' והחלפתו בדייוויד לויד ג'ורג', האחרון נקט בקו ממשלתי נגד האסטרטגיה הצבאית של הייג ואף העביר בשנת 1917 חלק נרחב מהכוחות הבריטים לפיקוד ראש המטה הצרפתי, רובר ניוול, במהלך מתקפת ניוול נגד קו הביצורים הגרמני אשר נכשל בניסיון לפרוץ את הקו. למרות ההתנגדות של לויד ג'ורג' להייג, רוב קבינט המלחמה עדיין תמך בהשארתו בפיקוד. על כן הפיקוד על הכוחות של חיל המשלוח הבריטי שב להייג אשר ביולי 1917 הוציא לפועל ניסיון כושל נוסף לפרוץ את קו ההגנה הגרמני במהלך קרב פשנדל, שהיה הקרב הקטלני ביותר בחזית המערבית מאז הקרב על הסום. כאשר בשנת 1918 יצאו הגרמנים במתקפת האביב; מתקפה כוללת בחזית המערבית שמטרתה הייתה לכבוש את פריז, הצבא הבריטי נדחק לפינה ועלה איום גרמני על נמלי תעלת למאנש. בצר לו, הייג הוציא לחיילים את ההודעה הבאה: "עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות." המערכה הגרמנית נבלמה לבסוף וגרמניה נותרה ללא כל כוחות נוספים לגייס להמשך שימור המצב במערכה. עם הגעת כוחות חיל המשלוח האמריקאי תחת פיקודו של ג'ון פרשינג, פרשינג, הייג ופרדיננד פוש הוציאו לפועל, ללא דיווחים והתדיינות עם ממשלותיהם, את מתקפת מאה הימים שהסתיימה בקריסת המערך הגרמני בחזית המערבית והובילה לכניעת הקיסרות הגרמנית ב-11 בנובמבר 1918 ולסיום מלחמת העולם הראשונה.

לאחר המלחמה

בסופה של המלחמה, למרות היריבויות והחסרונות של הייג במהלך המלחמה, הוא התקבל בידי האוכלוסייה הכללית בבריטניה בתור גיבור מלחמה. בסופה של המלחמה הקדיש דאגלס הייג את חייו במטרה לתרום לרווחתם של חיילים משוחררים מתקופת המלחמה. לאחר המלחמה, הייג היה ל"רוזן הראשון של הייג" וניתן לו סכום עתק של 100,000 לירות שטרלינג על ידי אומה אסירת תודה לפנסיה. הוא פרש מהצבא בשנת 1920 והמשיך בהקמת קרן הייג לסיוע כספי לחיילים משוחררים מתקופת המלחמה שנועד לדאוג לרווחה שלהם. הוא גם עזר בהקמת הלגיון הבריטי המלכותי, והיה נשיא קרן השירותים המאוחדים. הוא נפטר בשנת 1928 בגיל 66, ולאחר הלוויה ממלכתית בה השתתפו מעל 100,000 איש, הוא נקבר במנזר דרייבורג. המחלוקת סביב האסטרטגיה של הייג במלחמת העולם הראשונה נותרה על כינה. מחד הוא כונה "הקצב של הסום" ונטען שבזבז ללא צורך מאות אלפי חיילים בשירות מדינות ההסכמה בעוד שמאידך היה, כפי שתיאר אותו גנרל הצבאות של ארצות הברית, ג'ון פרשינג, "האיש שניצח במלחמה". ההשקפה המאוזנת נחשבת שהייג הכיר במציאות המצב במערכה: הקיפאון של החזית המערבית הותיר אחריו אפשרות פעולה אסטרטגית מרכזית אחת לפי מדינות ההסכמה, מלחמת התשה איומה עד שלא יוכלו הכוחות הגרמנים לעמוד אל מול יריביהם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דאגלס הייג בוויקישיתוף

• דאגלס הייג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Douglas Haig, 1st Earl Haig, באתר "Find a Grave" (באנגלית)