הקרב על הסום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על הסום
אנשי הגדוד ה-11 של רגימנט צ'שיר ליד לה בויסל, 1916
עימות:

מלחמת העולם הראשונה

תאריך:

1 ביולי 1916 -18 בנובמבר 1916

מקום:

סום, פיקרדי, צרפת

תוצאה:

אין הכרעה

הצדדים הלוחמים
Flag of the United Kingdom.svg בריטניה
Flag of France.svg צרפת
Canadian Red Ensign 1868-1921.svg קנדה
British Raj Red Ensign.svg הודו
Dominion of Newfoundland Red Ensign.svg ניופאונדלנד
South Africa Red Ensign.png דרום אפריקה
Flag of New Zealand.svg ניו זילנד
Flag of Australia.svg אוסטרליה
Flag of the German Empire.svg גרמניה
מפקדים

Flag of the United Kingdom.svg דאגלס הייג
Flag of France.svg פרדיננד פוש

Flag of the German Empire.svg מקס פון גלוויץ
Flag of the German Empire.svg פריץ פון בלוב

כוחות

13 דיוויזיות בריטיות ו-6 צרפתיות
(בתחילת הלחימה)
51 דיוויזיות בריטיות (בסוף)

10.5 דיוויזיות (בתחילת הלחימה) 50 דיוויזיות (בסוף)

אבידות

419,654 בריטים וקולוניאלים
204,253 צרפתים.
סה"כ= 623,907 - מתוכם 146,431 הרוגים או נעדרים.
100 טנקים ו-782 כלי תעופה נהרסו

465,000-600,000 מתוכם 164,055 נהרגו או נחשבו כנעדרים

הקרב על הסום היה אחד הקרבות הגדולים במלחמת העולם הראשונה. הוא נערך בין 1 ביולי ל-18 בנובמבר 1916, ובו ניסו כוחות של מדינות ההסכמה לפרוץ את קווי הגרמנים במחוז סום שבצפון צרפת. בסוף הקרב הצליחו התוקפים להתקדם כעשרה ק"מ, במחיר של יותר ממיליון נפגעים לשני הצדדים.

בתחילת ההתקפה פרצו כוחות רגלים בריטים לעבר חפירות הגרמנים לאחר הפגזת ריכוך ארטילרית. הקרב הסתיים לאחר ארבעה וחצי חודשים, כאשר המפקד הבריטי, דאגלס הייג, הורה על הפסקתו.

תחילתו של הקרב על הסום הביאה להקטנת הלחץ הגרמני בקרב ורדן, שהחל כארבעה חודשים קודם לכן, משום שהגרמנים נאלצו להעביר חלק מכוחותיהם מוורדן, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת בסום.

הקרב זכור בעיקר כדוגמה למתקפה חזיתית חסרת תוחלת על עמדות מוגנות היטב. נעשה בו לראשונה שימוש בטנקים, אך הפעלת הטנקים הייתה מוגבלת ובלתי יעילה. במהלך חודשי הלחימה השתפרה הטקטיקה של הצבא הבריטי כתוצאה מהלקח שנלמד בימי הלחימה הראשונים, וכוחות רגלים, ארטילריה וחיל אוויר שולבו יחד להשגת הכרעה. בסופו של דבר סללה הטקטיקה החדשה את הדרך לניצחון על הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.

יום הלחימה הראשון בקרב, שבו ספגו הבריטים כ-60,000 נפגעים (מתוכם 20,000 הרוגים), הפך לזיכרון טראומטי בבריטניה. המספר הכולל של הנפגעים בסיום הקרב הסתכם בכ-420,000 בריטים, 200,000 צרפתים ו-465,000 גרמנים, סך הכול למעלה ממיליון נפגעים. אדולף היטלר, לימים הפיהרר של גרמניה הנאצית, השתתף בקרב זה כחייל בצבא גרמניה, ונפצע בו מרסיס ברגלו.

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרטגיה של בעלות הברית לשנת 1916 תוכננה ברובה במהלך ועידת פסגה בשנטילי ב-6 בדצמבר 1915. בוועידה הוחלט לערוך מספר מתקפות שונות על ידי הרוסים במזרח, האיטלקים בהרי האלפים והכוחות המשותפים של בריטניה וצרפת בחזית המערבית. בכך קיוו בעלות הברית לתקוף את מעצמות המרכז מכל הצדדים.

לקראת סוף דצמבר 1915, התרחשו חילופי גברי בפיקוד העליון של בריטניה והגנרל דאגלס הייג החליף את הגנרל ג'ון פרנץ' בפיקוד על חיל המשלוח הבריטי (BEF). הייג העדיף מתקפה בריטית בפלנדריה. המקום היה קרוב לנתיבי האספקה של חיל המשלוח הבריטי בשל הקירבה לנמלי תעלת למאנש. הייג רצה לגרום לגרמנים לסגת מחופי הים הצפוני של בלגיה, היכן שהצוללות שלהם סיכנו את הצי הבריטי. אולם על אף שלא היה סיכום רשמי בנושא, הבריטים היו עדיין שותפים חדשים בחזית המערבית, והם העדיפו להסכים עם המדיניות הצרפתית. בינואר 1916, הסכים הגנרל הצרפתי ז'וזף ז'ופר שהבריטים ירכזו את מירב מאמציהם בפלנדריה, אולם לאחר דיונים נוספים הוחלט בפברואר ליזום מתקפה משולבת במפגש בין הצבאות הצרפתים והבריטים – ליד נהר הסום בפיקרדי.

התכנונים למתקפה המשולבת בסום בקושי החלו להתגבש כאשר הגרמנים תקפו בורדן ב-21 בפברואר 1916. הצרפתים שלחו עוד ועוד כוחות כדי להגן על ורדן, ויכולתם לבצע את שהתחייבו לו בסום נפגעה. עיקר הנטל עבר, אם כן, לכתפיה של בריטניה. ככל שהטבח ההדדי בוורדן נמשך, השתנתה המטרה בקרב על הסום מהנחתת מכה מכרעת כנגד גרמניה להקלת הלחץ על הצבא הצרפתי.

ב-1916, היה חיל המשלוח הבריטי בצרפת חסר ניסיון יחסית לצבאותיהם של גרמניה וצרפת. הצבא הבריטי הסדיר, שמנה שש דיוויזיות מעולות, נמחק כמעט לחלוטין במהלך הקרבות של השנתיים הקודמות. עיקר הצבא הבריטי היה מורכב בשלב זה ממתנדבים מהכוח הטריטוריאלי והצבא החדש בפיקודו של לורד קיצ'נר, שהחל להתגבש באוגוסט 1914. הרחבת הצבא דרשה מפקדים בדרגות בכירות, וכך קידומים נעשו במהירות מסחררת, ולא תמיד שיקפו יכולת או כישרון. הייג עצמו החל את המלחמה כמפקד הקורפוס הבריטי הראשון לפני שעבר לפקד על הארמייה הבריטית הראשונה, ועתה התמנה למפקד כל חיל המשלוח הבריטי.

עד לאמצע 1916 הצליחו הבריטים להתגבר על בעיות התפעול שהיו להם במטוסי הקרב שלהם וחיל האוויר המלכותי (RFC) השיג עליונות אווירית מעל שטחי הסום. בחזית הסום, מנה חיל האוויר הבריטי 10 טייסות שהיו מורכבות מ-185 מטוסים. מולם ניצבו 129 מטוסים מהצד הגרמני. חיל האוויר המלכותי נטה למדיניות תוקפנית, שאפשרה לצבא דיוק ארטילרי גדול יותר באמצעות מטוסים או בלוני תצפית, בעודו מונע זאת מהגרמנים. רק בספטמבר הצליחו הגרמנים להשיג שוב עליונות אווירית, עם הצגתו של כלי טיס חדש.

היום הראשון של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליום הראשון של הקרב קדמו שבעה ימים של הפגזה ארטילרית, בהם ירו הבריטים מעל ל-1.5 מיליון פגזים. כמו כן, הוטמנו 17 מוקשים מתחת לקו התעלות הגרמני הקדמי ומתחת למוצבים. שלושת המוקשים הגדולים ביותר הכילו כ-20 טון חומר נפץ למוקש. הגדול שבהם היה במשקל 27 טון והוא יצר את מכתש לוכנאגר שקוטרו 91 מטרים ועומקו 21 מטרים. מכתש פיצוץ זה השתמר מאז ועד היום ומהווה אתר זיכרון לקרב. מטרת ההפגזה הייתה למוטט את גדרות התיל הדוקרני. לרוע מזלם של הבריטים, התחמושת שבה השתמשו התותחנים הבריטים הייתה לא יעילה. הם השתמשו בפגזי רסס שלא הצליחו לקרוע את התיל וכתוצאה מכך, רובו נשאר במקומו.

ההתקפה תוכננה כך ש-13 דיוויזיות בריטיות מהארמייה הבריטית הרביעית ושתי דיוויזיות מהארמייה הבריטית השלישית יתקפו מצפון לנהר הסום ו-6 דיוויזיות מהארמייה הצרפתית השישית משני צידי הנהר ומדרומו. מולם עמדה הארמייה הגרמנית השנייה תחת פיקודו של הגנרל פריץ פון בֶּלוֹב. מרכז ציר ההתקדמות היה ממוקם בדרך רומית שהחלה מאַלבֶּר והגיעה עד מערבית לבָּפּוֹם, כ-18 קילומטר לצפון-מזרח.

פיצוץ המוקש ברכס הות'ורן, 7:20 בבוקר 1 ביולי 1916

שעת האפס לתחילת הקרב הייתה 07:30 ב-1 ביולי 1916. עשר דקות קודם לכן, ב-07:20, פוצץ המוקש מתחת לביצור ברכס הות'ורן. שמונה דקות אחר כך, פוצצו שאר המוקשים (מלבד המוקש בנקודת קזינו, שפוצץ מאוחר יותר). ב-07:30 השתרר שקט לרגעים מעטים, כאשר הארטילריה העתיקה את האש לקו המטרות הבא. לאחר מכן, במילותיו של המשורר ג'ון מספילד (תרגום חופשי):

יד הזמן נחה על סימן חצי השעה, ולכל אורך קו החזית הישן של האנגלים נישאו שריקה ובכי. אנשי הגל הראשון טיפסו מעל חומת המגן, בהמולה, חשיכה ונוכחותו של מוות, ולאחר שסיימו את כל הדברים הנעימים, התקדמו לאורך שטח ההפקר להתחיל את הקרב על הסום ("קו החזית הישן", 1917).

החיילים כרעו תחת הציוד הכבד שמשקלו הכולל הגיע ל-40 קילוגרם. במקרים מסוימים הורו להם ליצור גלים אחידים, ולהתקדם בקצב הליכה. במקומות אחרים, יחידות זחלו לשטח ההפקר מבעוד מועד, כדי שהם יוכלו להגיע במהירות לחפירות הגרמניות הקדמיות מיד כשאש הארטילריה תשנה יעד. למרות ההרעשה הארטילרית הכבדה, רבים מהמגנים הגרמנים שרדו, כשהם מוגנים בשוחות עמוקות. כתוצאה מכך, הצליחו הגרמנים לגרום לאבידות נוראיות בקרב חיל הרגלים הבריטי.

מצפון לדרך אלבר-בפום, ההתקדמות נכשלה כמעט מתחילתה. בכמה מהמקומות הצליחו התוקפים להגיע לקווי החפירות הגרמנים הקדמיים, ואפילו לקווי העתודה, אבל שוב ושוב היה מספרם קטן מכדי לעמוד מול התקפות הנגד הגרמניות. כשהרעשת הנגד הגרמנית הומטרה על שטח ההפקר, הגעת התגבורות הפכה לבלתי אפשרית.

התקשורת בין הכוחות בשטח ההפקר לבין השוחות הבריטיות הייתה כמעט בלתי אפשרית, ומרבית המפקדים הבכירים נותרו בורים באשר להתפתחות הקרב. שדר שגוי לפיו הדיוויזיה הבריטית ה-29 הצליחה לכבוש את בומון האמל גרם לכך שהורו לבריגדת העתודה להתקדם למקום, ולתמוך בלוחמים. רגימנט ניו פאונדלנד ה-1, היחידה הלא בריטית היחידה שהשתתפה בחזית הבריטית באותו יום, לא הצליחה להגיע לחפירות הקדמיות מחפירות העתודה בגלל העומס הרב ששרר בתעלות הקשר. מרבית הרגימנט נמחק לפני שחצה את קו החזית, ו-91 אחוזים ממנו נפגעו, שיעור האבידות השני בגודלו של יחידה צבאית בריטית בהתקפה.

ההתקדמות הבריטית משני צידי דרך אלבר-בפום הייתה גם היא כישלון, למרות פיצוצם של שני מוקשים בלה בּוּאַסֶל. התקדמות טראגית נוספת אירעה במקום זה על ידי הבריגדה האירית מהדיוויזיה הבריטית ה-34. ההתקדמות החלה ממרחק של מייל אחד מקו החזית הגרמני, בטווח ראיה ואש של מכונות הירייה של המגינים, והבריגדה נמחקה לפני שהצליחה להגיע לשטח ההפקר.

דרומית לדרך, הגיעו הדיוויזיות הצרפתיות והבריטיות להצלחה. ההגנות הגרמניות במקום היו חלשות יחסית, והארטילריה הצרפתית, שהייתה רבה יותר ומנוסה יותר מזו הבריטית, הייתה אפקטיבית בצורה מרשימה. מהעיר מונטובאן דה פיקרדי ועד לנהר הסום, כל מטרות היום הראשון הושגו. מדרום לסום, הדיוויזיות הצרפתיות אף הצליחו לקצור הצלחות מעבר למטרותיהן הראשוניות.

אולם בסיכומו של דבר, היום הראשון לקרב הוכתר ככישלון חרוץ לתוקפים. הבריטים ספגו אבידות עצומות: 19,240 הרוגים, 35,493 פצועים, 2,152 נעדרים ו-585 שבויים. בסך הכול 57,470 נפגעים מתוך כ-66,000 לוחמים שהשתתפו בקרב. האבידות הראשוניות היו חמורות במיוחד בקרב הקצינים, שמדיהם עדיין היו שונים ממדיהם של בעלי דרגות נמוכות יותר, מדים שהגרמנים אומנו לזהות.

קשה לדעת מה היה מספר האבידות הגרמניות באותו יום, מכיוון שהיחידות הגרמניות מסרו את מספר האבידות שלהם רק כל 10 ימים. מוערך כי הגרמנים ספגו 8,000 אבידות בקו החזית הבריטי, מתוכם כ-2,200 שבויים. הפער בין מספר האבידות הבריטיות לגרמניות היה גבוה במיוחד באובילר, מקום בו הדיוויזיה הבריטית ה-8 ספגה 5,121 אבידות, בזמן שהגדוד ה-180 הגרמני איבד רק 280 איש – יחס של 18 ל-1.

הסיבות לכישלון ולמספר האבדות הגבוה הן מגוונות. הצורה שבה הסתערו הבריטים הייתה אחד הגורמים העיקריים לאבדות הרבות - הפקודה הייתה להסתער בגלים בקו ישר לעבר הגרמנים. צורת ההתקדמות הזאת איפשרה לצוותי המקלעים הגרמניים לפגוע בקלות יחסית בחיילים המסתערים. הסיבה לפקודה זו הייתה העדר האמון שרחש הפיקוד הבריטי לחיילים שגויסו לפני פרק זמן קצר. הקצינים הבכירים לא האמינו שהחי"ר הבריטי הלא מאומן והלא מנוסה מסוגל להתקדם בצורה אחרת. סיבה נוספת הייתה הציוד הכבד שנשאו החיילים אשר הקשה עליהם את ההתקדמות. גם תנאי השטח הקשו מאוד על הכוח הבריטי: שוחות הגרמנים מוקמו באזורים גבוהים יותר מהשוחות הבריטיות, ובהיעדר אפשרות להסתתר (שטח ההפקר היה ברובו אדמה שטוחה) היוו החיילים הבריטים מטרות קלות לקלעים הגרמנים.

ההרעשה הארטילרית לא הייתה טובה ולא מוטטה את גדר התיל. תעלות הקשר הצרות הפכו לפקקי תנועה אדירים בגלל הכמות האדירה של הפצועים שזרמה דרכן. כתוצאה מכך יחידות שהיו בעתודה לא הצליחו להתקדם וההצלחה לא נוצלה כראוי. בדיעבד אף התברר, כי הגרמנים ידעו מראש על מועד ההתקפה ומקומה, ונערכו בהתאם.

לאחר היום הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט אוויר של שדה הקרב בסום ביולי.

בשעה 22:00 ב-1 ביולי הורה מפקד הארמייה הרביעית, לוטננט-ג'נרל הנרי ס. רולינסון לחדש את ההתקפות. הבלבול והתקשורת הגרועה לכל אורך שרשרת הפיקוד גרמו לכך שהפקודה ניתנה ימים מספר לפני שהמפקדים הבריטים הבינו את גודל האסון. הייג הורה ללוטננט-ג'נרל יוּבֶּרט גוֹף להשתלט על החלק הצפוני של החזית, בעוד שהארמייה הרביעית הייתה אמורה להתמודד עם החלק הדרומי. גוף הבין שהאסון באזור, שעליו היה מופקד, מנע ממנו חידוש מיידי של המתקפה. המבצעים לא חודשו עד 3 ביולי.

הבריטים נותרו בחוסר ידיעה גם בכל הנוגע להזדמנויות אסטרטגיות דרומית לדרך אלבר-בפום, שם השיגו הצלחה חלקית. כיום ידוע שלזמן מה היה במקום פער רחב בהגנות הגרמניות בין אוליבר ולוֹנגבַל. ב-3 ביולי הגיע כוח סיור מהדיוויזיה הבריטית ה-18 עד למרחק של 3 קילומטרים מהשטח הגרמני, מבלי להיתקל בשום עמדת הגנה. אולם הזדמנות זו הוחמצה, והגרמנים הספיקו לסתום את הפרצה בזמן.

יער מאמטס היה עדיין ריק ב-3 ביולי, אך הגרמנים נערכו בו מחדש יום אחר מכן. היער לא נכבש עד ל-10 ביולי, לאחר שתי מתקפות, שמחירן היה יקר. מקומות כמו יער היי ויער דלוויל, שניתן היה לכבוש בקלות לאחר היום הראשון, דרשו מהתוקפים בזבוז עצום בחיי אדם לפני שהם נכבשו באוגוסט וספטמבר. באוגוסט כתב רולינסון על התקופה שבין 1 ל-4 ביולי:

מרבית הסיכויים הם שבארבעת הימים הללו יכולנו לזכות בקו ההגנה השלישי, שבאותו זמן כמחצית ממנו הייתה גמורה... אני נעשה חולה מלחשוב על ה"יכול היה להיות".

בשני השבועות הראשונים של יולי הפך הקרב לסדרה של פעולות קטנות ונפרדות, שיצרו רושם של הכנה למתקפה גדולה. בין 3 ביולי ו-13 ביולי, ביצעה הארמייה הרביעית 46 "פעולות", שתוצאתן הייתה 25,000 אבידות, אולם אף לא התקדמות משמעותית אחת. הדבר הדגים את ההבדל בין האסטרטגיה של הייג לעמיתיו הצרפתיים, והיה למקור חיכוך ביניהם. מטרתו של הייג הייתה לשמר לחץ מתמיד על האויב, בעוד שז'ופר ופוש העדיפו לשמור את כוחם כהכנה למכה אחת כבדה.

מבחינה משמעותית אחת, הקרב על הסום היה הצלחה אסטרטגית גדולה לבריטים. ב-12 ביולי, בתגובה ללחימה בסום ולמצב בחזית המזרחית, הורה אריך פון פאלקנהיין, מפקד הצבא הגרמני, להפסיק את המתקפה הגרמנית בוורדן. אף על פי שהקרבות המשיכו שם עד דצמבר, מעתה והלאה היו אלה הצרפתים שהכתיבו את הטון בלחימה.

בסום, לא הייתה הארמייה השנייה של פון בלוב מסוגלת לעמוד לבד במתקפות הרציפות של הצבא הבריטי והצרפתי. כל דיוויזיה גרמנית בחזית הותקפה על ידי שלוש או ארבע דיוויזיות של בעלות הברית. ב-19 ביולי, אורגנו מחדש הכוחות הגרמנים, ופון בלוֹב לקח פיקוד על הארמייה הגרמנית הראשונה, שהייתה אחראית לאזור הצפוני. הגנרל מאקס פון גאלוויץ קיבל את הפיקוד על הארמייה השנייה, שכיסתה את הדרום. כמו כן, פון גאלוויץ קיבל את האחריות העליונה לשתי הארמיות הגרמניות על הסום.

כבר ב-2 ביולי היו שבע דיוויזיות גרמניות בדרכן לסום כתגבורות, ובתוך שבוע יצאו למקום דיוויזיות נוספות. ביולי ואוגוסט הגרמנים שלחו למקום 35 דיוויזיות לכסות את האזור שבו שהו הבריטים ועוד שבע דיוויזיות לאזור הצרפתי. הלחץ המשותף על גרמניה גרם לכך שלאוברסטה הירסלייטונג (OHL, הפיקוד העליון של הצבא) נשארה עד אוגוסט רק דיוויזיה אחת כעתודה.

הבריטים קיוו לעצור את זרימת התגבורות הגרמניות לסום ממקומות שונים בחזית. כדי לעשות זאת, ערכו הבריטים שורה של פשיטות והפגנות כוח, שנועדו לרתק את הדיוויזיות הגרמניות לחזית. המתקפה הגדולה ביותר שערכו הבריטים, והידועה ביותר לשמצה, הייתה הקרב על פרומל. ההתקפה נערכה בין 19 ו-20 ביולי. 7,080 אוסטרלים ובריטים אבדו, ולא נתפס אף לא שטח מועט. כמו כן, המתקפה לא מנעה מהדיוויזיות הגרמניות להגיע מהמקום לסום.

הקרב על רכס בזנטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, הייתה הארמייה הרביעית מוכנה לחדש את המתקפה על האזור הדרומי. מטרת המתקפה, שידועה כקרב על רכס בזנטין, הייתה להשתלט על עמדות ההגנה השניות של גרמניה, שנמתחו מפסגת הרכס בפוזייר ועד לדרך אלבר-בפום, דרום מזרחית לכפרים גילמון וג'ינשי. יעדי המתקפה היו הכפרים בזנטין לה פטיט, בזנטין לה גראנד ולונגוול שהיו צמודים ליער דלוויל. מאחורי קו זה, על מדרון הרכס,שכן יער היי.

היה הבדל משמעותי בין ההכנות והביצוע של מתקפה זו לבין המתקפה שהתרחשה ב-1 ביולי. המתקפה על רכס באזנטין נערכה על ידי 4 דיוויזיות בחזית של כחמישה קילומטרים וחצי, כשהחיילים יצאו לדרך ב-03:25 לפנות בוקר, לאחר הרעשת הפתעה ארטילרית של חמש דקות. הפעם נעשה שימוש בארטילריה זוחלת – האש הארטילרית הועתקה כל כמה זמן מעט קדימה – וגלי התוקפים נעו במרחק קטן ממוקד האש בשטח ההפקר, כך שהיה עליהם לעבור רק מרחק קצר כאשר האש הארטילרית הועתקה מהחפירות הגרמניות הקדמיות.

עד לאמצע הבוקר הוכתר השלב הראשון של המתקפה בהצלחה, וכמעט כל היעדים הושגו. בדומה ל-1 ביולי, נוצר חור בהגנות הגרמניות. אולם, שוב בדומה ליום הראשון, הבריטים לא השכילו לנצל זאת בהצלחה. ניסיונם לנצל את היתרון הוביל למתקפת הפרשים, כאשר יחידות הפרשים ניסו לכבוש את יער היי. ייתכן כי ניתן היה לכבוש את היעד בבוקר, אולם עד שהפרשים יכולים היו לתקוף, הצליחו הגרמנים להתאושש. אף על פי שהפרשים הצליחו להחזיק מעמד בעמדתם באותו יום, היה עליהם לסגת למחרת.

אולם, הבריטים הצליחו להשיג דריסת רגל ביער היי, ובמשך ימים רבים הם המשיכו להילחם על היער כמו על יער דלוויל, ויער לונגוואל השכן. לרוע מזלם, לא היה בהצלחת המתקפה ב-14 ביולי כדי לרמוז שהבריטים למדו כיצד לבצע לוחמת חפירות. בליל 22 - 23 ביולי פתח רולינסון במתקפה, כשהוא משתמש ב-6 דיוויזיות לאורך חזית הארמייה הרביעית. המתקפה נכשלה לחלוטין. הגרמנים למדו – הם החלו להתרחק מחפירות ההגנה, ונעו לעבר מערכת מאחזים גמישה בעומק השטח, שגרמה לארטילריה הבריטית קשיים.

חוות פּוֹזיֶיר ומוּקֶה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות מקלע ויקרס בריטי ליד אובילר

בשבועות הראשונים של יולי לא נעשתה כל התקדמות ממשית בחזית הצפונית. עד 16 ביולי לא נכבשה אובילר, צפונית לדרך אלבר-בפום. כיבושה, ודריסת הרגל שקנו הבריטים בעמדות ההגנה הגרמניות השניות ב-14 ביולי, איפשרו את כיבושן של עמדות ההגנה הגרמניות בצפון מאחור. המפתח לאסטרטגיה זו היה כפר פוזייר.

הכפר שכן על דרך אלבר-בפום בפסגת הרכס. מאחורי הכפר (ממזרח) נחפר קו חפירות ההגנה הגרמני השני. הארמייה הרביעית ניסתה לכבוש את הכפר שלוש פעמים בין 14 ביולי ל-17 ביולי, בדיוק לפני שהייג החליט שהארמייה של רולינסון לא תישא עוד בנטל הגזרה הצפונית. כיבוש הכפר נעשה היעד של ארמיית העתודה הבריטית בפיקודו של גוֹף, והכלי שגוף התכוון להשתמש בו היה שלוש דיוויזיות אוסטרליות.

גוף רצה שהדיוויזיה האוסטרלית הראשונה תתקוף מיד, אך מפקדה הבריטי של הדיוויזיה, מייג'ור-גנרל הרולד ברידג'ווד ווקר, סירב לשלוח את אנשיו מבלי שעברו הכשרה מתאימה. המתקפה תוכננה לליל 23 ביולי, במקביל למתקפת הארמייה הרביעית באותו תאריך.

מעט לאחר חצות החלה המתקפה, והייתה להצלחה. בין הסיבות העיקריות להצלחה זו הייתה התעקשותו של ווקר על הכנה קפדנית ועל הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. עם זאת, הניסיון לכבוש את קו העמדות הגרמני השכן נכשל. הגרמנים, שהחלו להכיר בחשיבות הכפר לרשת ההגנה שלהם, ערכו שלוש התקפות נגד כושלות על הכפר, לפני שעברו לשיטה אחרת – הרעשה ארטילרית ארוכה ושיטתית על פוזייר. הניסיון הגרמני האחרון להשגת פוזייר החל מעט לפני הזריחה ב-7 באוגוסט לאחר הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד. הגרמנים הצליחו לעבור את קו ההגנה האוסטרלי הראשון, וקרב פנים אל פנים התפתח בין הצדדים. לבסוף, הייתה ידם של האוסטרלים על העליונה.

גוף תכנן להתקדם צפונה לאורך הרכס לעבר חוות מוּקֶה, מה שיאפשר לו לאיים על מצודת תיפוול הגרמנית מאחור. אולם ככל שהאוסטרלים התקדמו, כך הם הפכו חשופים יותר לארטילריה הגרמנית, שיכלה עתה לטווח אותם משלושה כיוונים שונים.

ב-8 באוגוסט החלו האוסטרלים במתקפה לכיוון צפון לאורך הרכס, כאשר הקורפוס הבריטי השני מתקדם מאובילר שלשמאלם. עד 10 באוגוסט כבר הצליחו התוקפים להקים קו חפירות מדרום לחווה. עד אז הגרמנים כבר הפכו את החווה למבצר עם חפירות עמוקות, ותעלות המחברות בין הביצורים המרוחקים. האוסטרלים ערכו מספר ניסיונות לכבוש את החווה בין 12 באוגוסט ו-3 בספטמבר, ובכל ניסיון התקרבו מעט יותר, אולם הביצורים הגרמנים החזיקו מעמד. לבסוף, האוסטרלים הוחלפו בקורפוס הקנדי, שב-16 בספטמבר כבש את חוות מוקה, יום לאחר המתקפה הבריטית הגדולה הבאה. ב-26 בספטמבר החווה נכבשה לגמרי, והמגנים נכנעו יום למחרת. בקרבות לכיבוש שתי החוות ספגו שלוש הדיוויזיות האוסטרליות 23,000 אבדות.

מלחמת שחיקה: אוגוסט וספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לתחילת אוגוסט, הייג הבין כי עתה כבר לא סביר שניתן יהיה להשיג פריצת דרך, הגרמנים "התאוששו באורח מרשים מחוסר הארגון" ששלט בשורותיהם בחודש יולי. במשך ששת השבועות הבאים, הבריטים ערכו סדרת פעולות בקנה מידה קטן כהכנה ל"דחיפה הגדולה" הבאה. ב-29 באוגוסט, הוחלף ראש המטה הכללי הגרמני, אריך פאלקנהיין בגנרל פאול פון הינדנבורג, עם אריך לודנדורף ששימש לו כסגן, אולם כיהן למעשה כקצין מבצעים ראשי. השינוי המיידי מתחלופה זו היה הצגתה של דוקטרינת הגנה חדשה. ב-23 בספטמבר הגרמנים החלו לבנות את ה"זיגפריד שטלונג", הידוע יותר בשם "קו הינדנבורג".

בחזית הארמייה הרביעית, המאבק על יערות היי ודלוויל ועל "קו המתג" המשיכו. הגבול בין הצבא הצרפתי לבריטי עבר מדרום מזרח ליער דלוויל, מעבר לכפרים גילמון וגינשי. כאן לא הצליחו הבריטים להתקדם באופן משמעותי מאז היום הראשון של הקרב. אף אחד מהצבאות לא יכול היה להתקדם עד שהכפרים יכבשו. המאמץ הבריטי הראשון לכבוש את גילמון ב-8 באוגוסט הסתיים בתבוסה. ב-18 באוגוסט, ריכזו הבריטים כוחות גדולים יותר, ובהם שלושה קורפוסים בריטים וצרפתים, אולם רק ב-3 בספטמבר נפל הכפר לידיהם. עתה כיוונו הבריטים את מאמציהם לגינשי, שנכבש על ידי הדיוויזיה הבריטית ה-16 (שחייליה היו אירים) ב-9 בספטמבר. הצרפתים הצליחו אף הם להשיג התקדמות, וברגע שגינשי נפל, נפגשו הצבא הצרפתי והבריטי ליד קוֹמְבְּל.

עתה החזיקו הבריטים בקו חזית כמעט ישר לגמרי מחוות מוקה בצפון מערב ועד לקומבל בדרום מזרח, והדבר העניק להם עמדה נוחה למתקפה גדולה נוספת. ב-1916 חזית ישרה נחשבה להכרחית, כי היא אפשרה לארטילריה לערוך הרעשה "זוחלת" בקלות רבה יחסית, שמאחוריה יוכלו הרגלים להתקדם.

שלב ביניים זה בקרב על הסום עלה ביוקר לארמייה הרביעית, אף על פי שלא נערכה אף מתקפה גדולה כנגדה. בין 15 ביולי ו-14 בספטמבר (בערבו של הקרב הבא) ערכה הארמייה הרביעית כ-90 מתקפות בכוח של קורפוס ומעלה, כשרק 4 מהן היו מתקפות כלליות לאורך שבעה קילומטר וחצי של החזית. התוצאה הייתה 82,000 אבדות, והתקדמות של כ-900 מטר. התוצאות הללו היו גרועות אף יותר מאלו שהושגו ב-1 ביולי.

הטנקים באים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון האחרון של מדינות ההסכמה להשיג פריצת דרך התרחש ב-15 בספטמבר בקרב פְלֶר קוּרְסֶלֶט, כאשר את ההתקדמות הראשונית ביצעו 11 דיוויזיות בריטיות (תשע מהארמייה הרביעית ושתי דיוויזיות קנדיות מגזרת ארמיית העתודה), ותקיפה מאוחרת יותר של שני קורפוסים צרפתים.

טנק סימן 1, 25 בספטמבר 1916

הקרב ידוע כיום בעיקר בשל ההופעה הראשונה של הטנק. הבריטים טיפחו תקוות גדולות שנשק סודי זה ישבור את הקיפאון של מלחמת החפירות. הטנקים הראשונים לא היו בנויים למלחמת תנועה, והגיעו למהירות 3.2 קילומטר לשעה בלבד, כך שהרגלים היו יכולים להשיגם בקלות. מצד שני, הטנקים תוכננו למלחמת חפירות. התיל הדוקרני לא הפריע להם, וכך גם לא מכשולים רבים. הם היו חסינים לאש רובים ומכונות ירייה, אף על פי שהיו פגיעים במיוחד לארטילריה. עם זאת, הטנקים היו ידועים לשמצה בחוסר האמינות שלהם. מתוך 49 הטנקים שהיו זמינים ב-15 בספטמבר, רק 32 הגיעו לחזית, ורק 21 מתוכם הצליחו להשתתף בקרב עצמו. תקלות מכניות היו נפוצות, וטנקים רבים טבעו או ננטשו במכתשים הגדולים שנוצרו מפגיעת פגזים בקרקע.

הבריטים השיגו התקדמות לאורך החזית, בעיקר בפלר, שם הם התקדמו למרחק של כשלושה קילומטר, הישג משמעותי במונחי מלחמת העולם הראשונה. כמו כן, היה זה הקרב הראשון החשוב בחזית המערבית של הדיוויזיה הניו זילנדית, שהייתה באותו זמן חלק מהקורפוס הבריטי ה-15, שכבש חלק מקו המתג מערבית לפלר. באגף השמאלי, תפסה הדיוויזיה הקנדית השנייה בעזרתם של טנקים את הכפר קורסלט לאחר לחימה עזה. לבסוף, לאחר חודשיים של לחימה, כבשו הבריטים את כל יער היי, על אף ששוב היה מחיר הכיבוש יקר. התוכנית הייתה להשתמש בטנקים כעזר לרגלים מהדיוויזיה הבריטית ה-47, אך היער היה כולו גדמי עצים חבולים ובורות פגזים, ורק טנק אחד הצליח לעבור בו מרחק כלשהו. הכוחות הגרמנים אולצו לנטוש את היער לאחר שהבריטים כמעט הצליחו להקיף אותם.

במהלך הקרב הבריטים כבשו כארבעה קילומטר מקו ההגנה הגרמני השלישי, אך לא הצליחו להשיג ולו אחד מיעדיהם. שוב לא השכילו הכוחות הבריטים לנצל את ההזדמנות. בטנקים הייתה גלומה הבטחה רבה, אבל חוסר האמינות שלהם הגביל את היכולת לעשות בהם שימוש.

הגזרה הכושלת ביותר במהלך הקרבות של 15 בספטמבר הייתה מזרחית לגינשי, שם ביצורים חזקים הבנויים בצורת ריבוע בלמו את ההתקדמות לעבר מורוול. הביצורים לא נכבשו עד 18 בספטמבר. התקפה נוספת תוכננה ל-25 בספטמבר. המטרות שעמדו לנגד עיני מדינות ההסכמה היו הכפרים גודקור, לבוף ומורוול. כמו בקרב רכס באזנטין ב-14 ביולי, היעדים המוגבלים, הארטילריה המרוכזת וההגנות הגרמניות החלשות הובילו להצלחה. בקרב זה, הטנקים נותרו בעתודה.

השלב האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חי"ר בריטי מסתער מהחפירות

ב-26 בספטמבר ערכה ארמיית העתודה של גוף את מתקפתה הגדולה הראשונה מאז היום הראשון של הקרב, וניסתה לכבוש את המצודה הגרמנית תיפוול. הדיוויזיה הבריטית ה-18, שהצטיינה ב-1 ביולי, הוכיחה שוב כאשר כבשה את מרבית תיפוול ביום הלחימה הראשון כי אימון קפדני, הכנות והנהגה טובה יכולים לגבור על מכשולי לחימת החפירות. חוות מוקה נפלה אף היא בידי הדיוויזיה הבריטית הצפונית ה-11, והקנדים התקדמו בערך קילומטר אחד מקורסלט.

עתה החלה התקופה מ-1 באוקטובר ועד 11 בנובמבר, שידועה כקרב פסגות אנקרה, שכולו קרבות שחיקה נוראים שהשיגו רווח מועט. בסוף אוקטובר הוחלפה הארמייה של גוף בארמייה החמישית.

בינתיים, בחזית הארמייה הרביעית, עדיין האמין הייג שפריצת דרך עומדת בפתח. ב-29 בספטמבר הוא הורה לארמייה השלישית של אדמונד אלנבי להצטרף לקרב מצפון, ליד גוֹמקוּר, ולארמייה הרביעית להתקיף לכיוון קמברה. הצעד הראשון דרש את כיבוש קו טראנסלוי, קו ההגנה הרביעי של הגרמנים שנמתח מהכפר לה טראנסלוי במזרח ועד ללה סאר שעל דרך אלבר-בפום.

ב-1 באוקטובר, עם השינוי במזג האוויר, הקרב על לה טראנסלוי נעשה קשה יותר ויותר. הגשמים הכבדים הפכו את שדה הקרב החבוט לביצה. לה סארס נכבשה ב-7 באוקטובר, אך התקדמות מועטה בלבד הושגה במקומות אחרים, והאבידות גדלו בקביעות. המכה האחרונה הגיעה ב-5 בנובמבר במתקפה הכושלת על בוט דה ורלנקור. בחזית הארמייה הרביעית הסתיימו המתקפות הגדולות בקרב על הסום.

המערכה האחרונה בקרב על הסום התחוללה בין 13 ל-18 בנובמבר לצידי נהר אנקר, צפונית לתיפוול. מטרותיו של הייג במתקפה זו היו יותר פוליטיות מאשר צבאיות; מאחר שהחורף הגיע, כבר לא היה סיכוי של ממש להשיג פריצה משמעותית. במקום זאת, בוועידה נוספת בשנטילי, שהחלה ב-15 בנובמבר, קיווה הייג לדווח על הצלחה לעמיתיו הצרפתים.

מהלכי הפתיחה היו כמעט שידור חוזר של 1 ביולי, אפילו הוטמן מוקש נוסף מתחת לביצורים ברכס האות'ורן, מערבית לבומונט האמל. הדיוויזיה הבריטית ה-31 תקפה את סרה ב-1 ביולי, וארבעה חודשים וחצי לאחר מכן נקראה לעשות זאת שוב. התוצאות היו דומות.

דרומית לסרה הצליחו הבריטים, הרבה בזכות ניסיונם שנרכש במחיר רב כל כך, לכבוש את מרבית יעדיהם. הדיוויזיה הבריטית ה-51 כבשה את בומונט האמל, ומימינה הדיוויזיה הבריטית ה-63 כבשה את בוקור. לוטננט-קולונל ברנרד פרייברג זכה בצלב ויקטוריה על קרב זה. דרומית לאנקרה, הקורפוס הבריטי השני הצליח גם כן להשיג התקדמות.

הייג היה מרוצה מהתוצאות, אולם גוף לחץ לבצע ניסיון אחרון, שנערך ב-18 בנובמבר במתקפה על חפירות "מינכן" ו"פרנקפורט", ובניסיון פריצה לעבר גרַנקוּר. 90 אנשים מהגדוד ה-16 ("בריגדת אנשי גלזגאו") נותקו משאר הצבא בחפירות פרנקפורט, ושם החזיקו מעמד עד ל-21 בנובמבר. 45 הניצולים, 30 מהם פצועים, נכנעו. כך הסתיים קרב אנקר, ויחד עמו – הקרב על הסום.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקדמות הקרב על הסום בין ה1 ביולי ל-18 בנובמבר

קשה לומר שהקרב על הסום הסתיים בניצחון של מי מהצדדים. הצרפתים והבריטים הצליחו לכבוש קרקע, אך רק מעט יותר משבעה קילומטר וחצי בנקודת החדירה העמוקה ביותר.מטרותיהם היו שאפתניות בהרבה. עם זאת, במבט לטווח ארוך, הקרב על הסום הניב יותר פירות לבריטים מאשר לגרמנים.

לפני הקרב התייחסה גרמניה לבריטניה כמעצמה ימית, וזלזלה בכוחה הצבאי. הגרמנים האמינו שאויבותיהם הגדולות הן צרפת ורוסיה. החל מהסום, בריטניה החלה לצבור השפעה בקואליציה, במיוחד לאחר המרידות בצבא הצרפתי ב-1917. מתוך הכרה באיום הגדל שהציבה בריטניה, אימצה גרמניה ב-31 בינואר מדיניות של לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, בניסיון להרעיב את תושבי האי. בסופו של דבר, המהלך הביא להתערבותה של ארצות הברית במלחמה.

בתחילת 1916, היה הצבא הבריטי ברובו מסה של מתנדבים בלתי מנוסים. הסום היה המבחן הממשי הראשון לאותו "צבא אזרחים", שזה עתה הוקם בעקבות קריאתו של לורד הורשיו קיצ'נר למתנדבים בתחילת המלחמה. חיילים בריטים רבים שמתו בקרב על הסום היו חסרי ניסיון, ואבדנם היה בעל חשיבות צבאית נמוכה יחסית. בשביל גרמניה, שנכנסה למלחמה עם כוח מאומן של חיילים בסדיר ומילואים, כל אבידה הפחיתה מהניסיון והיעילות הכוללים של צבאה. המפקד הגרמני הבכיר, נסיך הכתר רופרכט מבוואריה, ציין ש"מה שנותר מחילות הרגלים, שאומנו היטב בימי שלום, בוזבז בשדה הקרב".

המפקדים הגרמנים לא האמינו שהצבא יוכל לסבול קרב שחיקה מתמשך כדוגמת הסום. לכן ב-24 בפברואר 1917 נסוג הצבא הגרמני בשיטת האדמה החרוכה משדה הקרב בסום, כדי להכין את הביצורים לקו הינדנבורג, ובכך קיצר את רוחב החזית שהיה צריך להגן עליה.

התוצאות האסטרטגיות של הקרב על הסום אינן יכולות לטשטש את העובדה שהיה זה אחד הקרבות הנוראים ביותר במלחמה הגדולה. קצין גרמני, פרידריך שטיינברכר, כתב[דרוש מקור]:

Cquote2.svg

סום. כל ההיסטוריה של העולם לא יכולה להכיל מילה נוראית כל כך

Cquote3.svg

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכה מקורית של מספר הנפגעים של מדינות ההסכמה בקרב על הסום, שנעשתה בוועידת שנטילי ב-15 בנובמבר, הייתה 485,000 אבידות של בריטים וצרפתים, אל מול 630,000 אבידות גרמניות. במספרים אלה היה כדי לתמוך בעמדה שהלחימה בסום הייתה מלחמת שחיקה מוצלחת. עם זאת, כבר באותה תקופה התייחסו למספרים הללו בחשד. כאשר נעשה חישוב מחדש לאחר המלחמה, הגיע מספר האבידות הבריטיות ל-419,654 איש והצרפתיות ל-204,253. בסך הכול אבדו למדינות ההסכמה 623,907 איש, מתוכם 146,431 היו מתים או נעדרים. [דרושה הבהרה]

ההיסטוריון הבריטי הרשמי, סר ג'יימס אדמונדס, טען כי הגרמנים איבדו 680,000 איש, אולם גם למספר זה התייחסו בחשד. דו"ח סטטיסטי נפרד, שהוכן על ידי משרד המלחמה הבריטי, גרס כי מספר האבדות הגרמניות בגזרה הבריטית הגיע רק ל-180,000. כיום מקובל להניח שהגרמנים איבדו בקרב על הסום בין 465,000 ל-600,000 איש.

מספר הנפגעים הממוצע לדיוויזיה, שכללה כ-10,000 חיילים, בגזרה הבריטית עד ל-19 בנובמבר היה כ-8,026 חיילים. בדיוויזיות קנדיות מספר הנפגעים הממוצע היה 6,329, בניו זילנדיות 7,408, 8,133 ל-43 הדיוויזיות הבריטיות ו-8,960 לשלוש הדיוויזיות האוסטרליות. מספר האבידות היומי בקרב הבריטים במהלך הקרבות היה 2,943, מספר שעלה אף על מספר האבידות היומי בקרב פשנדל, אולם לא היה חמור כבשני החודשים של הקרב על אראס (4,076 איש ביום) או במתקפת מאה הימים האחרונה ב-1918 (3,645 אבידות ליום).

חיל האוויר המלכותי איבד 782 כלי טיס ו-576 טייסים במהלך הקרב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]