קרלומן (מאיורדומוס)
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |||||||
| לידה |
710? ויין, צרפת  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 באוגוסט 754 (בגיל 44 בערך) ויין, צרפת | ||||||
| מדינה |
האימפריה הפרנקית | ||||||
| מקום קבורה |
מנזר מונטה קאסינו | ||||||
| שושלת ארנולפינגים | |||||||
| |||||||
  | |||||||
קרלומן (Carloman; בין 706 ל-716[א] – 17 באוגוסט 754[ב]) היה בנם הבכור של קרל מרטל, המאיורדומוס (הממונה על הארמון) ודוכס הפרנקים (אנ'), ושל אשתו כרוטרוד (אנ'). עם מותו של קרל (741), קרלומן ואחיו פפין הגוץ ירשו את תפקידיו החוקיים של אביהם, קרלומן באוסטרזיה ופפין בנויסטריה. הוא היה בן למשפחה שנקראה מאוחר יותר הקרולינגים וניתן לטעון שהוא סייע בגיבוש כוחם על חשבון המלכים המרובינגים. הוא פרש מהחיים הציבוריים בשנת 747 ואימץ את חיי הנזירות.
נטילת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו של קרל מרטל, חלוקת השלטון בין קרלומן ופפין לא כללה את אחיהם למחצה גריפו, בנו של קרל מאשתו השנייה סוואנאהילד (אנ'). זה היה לפי רצונו של קרל; גריפו דרש חלק מהממלכה, אולם אחיו סירבו לו. בשנת 741, קרלומן ופפין צרו על גריפו בעיר לאן, שבו אותו והכריחו אותו להיכנס למנזר. כל אח הפנה את תשומת לבו לאזור ההשפעה שלו כמאיורדומוס, פפין במערב (במה שנקרא נויסטריה, בערך באזור שבין נאנסי לריימס) וקרלומן במזרח (במה שנקרא אוסטרזיה, בערך אזור בין ברוז', מץ ופולדה), שהיה בסיס הכוח הקרולינגי.
עם גריפו תחת שליטה, שני המאיורדומי, שעדיין לא הוכיחו את עצמם בקרב בהגנה על הממלכה כפי שאביהם עשה, הכתירו ביוזמת קרלומן את המרובינגי כילדריך השלישי כמלך פרנקיה (743), למרות שמרטל הותיר את כס המלכות פנוי מאז מותו של המלך תאודריך הרביעי ב-737.
נראה כי במשך שבע שנים היו קרלומן ופפין מוכנים לעבוד יחד, שכן הם ביצעו פעולות צבאיות רבות יחד. קרלומן הצטרף לפפין נגד עלייתו של הונאלד הראשון (אנ') ב-742 ושוב ב-745. פפין סייע לקרלומן נגד הסקסונים בשנים 742–743, כאשר תאודריך, דוכס סקסוניה (אנ') נאלץ לבוא לידי הסכם, ונגד אודילו, דוכס בוואריה, ב-742 ושוב ב-744, כאשר הושכן שלום בין האחים לאודילו, גיסם, שכן הוא היה נשוי לאחותם הילטרוד.
חיזוק השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בממלכתו, קרלומן חיזק את סמכותו בין השאר באמצעות תמיכתו במיסיונר האנגלו-סכסוני וינפריד (לימים בוניפציוס הקדוש), המכונה "השליח אל הגרמנים", שעליו הטיל את ארגונה מחדש של הכנסייה באוסטרזיה. זה היה בחלקו המשך של מדיניות שהחלה תחת סבו, פפין מהרסטל, ונמשכה תחת אביו, קרל מרטל, שהקים ארבע דיוקסיות בבוואריה (זלצבורג, רגנסבורג, פרייזינג ופסאו) ונתן להן את בוניפציוס כארכיבישוף ובישוף עליון על כל גרמניה שממזרח לנהר הריין, שמושבו במיינץ. בוניפציוס היה תחת חסותו של קרל מרטל משנת 723 ואילך.
קרלומן היה גורם מרכזי בכינוס הקונקיליום גרמניקום (אנ') בשנת 742, הסינוד הגדול הראשון של הכנסייה שהתקיים באזורים המזרחיים של הממלכה הפרנקית. בראשותם המשותפת של קרלומן ובוניפציוס, קבע הסינוד כי אסור לכמרים לשאת נשק או לארח נשים בבתיהם וכי אחת המשימות העיקריות שלהם היא למגר אמונות פגאניות. אביו החרים לעתים קרובות את רכוש הכנסייה כדי לתגמל את חסידיו ולשלם עבור צבא הקבע שהביא לו את הניצחון בקרב טור (מדיניות שנתמכה על ידי בוניפציוס כנדרשת כדי להגן על הנצרות). בשנת 742 היו הקרולינגים עשירים מספיק כדי לשלם את הוצאותיהם הצבאיות ולתמוך בכנסייה. עבור קרלומן, אדם דתי אדוק, זו הייתה חובה מתוך אהבה; עבור פפין זו היתה חובה מעשית. שניהם ראו את ההכרח בחיזוק הקשר בין ביתם לבין הכנסייה. קרלומן תרם את האדמה עבור אחד הבסיסים החשובים ביותר של בוניפציוס, מנזר פולדה.
אכזריות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות אדיקותו, קרלומן היה חסר רחמים כלפי יריבים. לאחר מרידות חוזרות ונשנות, הוא כינס בשנת 746 אספה של בעלי הנכסים האלמאנים בקנשטאט ולאחר מכן דאג לאסור ולהוציא אותם להורג באלפיהם באשמת בגידה בוועידת קנשטאט. זה חיסל למעשה את כל ההנהגה השבטית של האלמאנים וסיים את עצמאותה של הדוכסות השבטית של אלמאניה, שנשלטה לאחר מכן על ידי רוזנים שמונו על ידי האדונים הפרנקים שלהם.
פעולות אלו חיזקו את מעמדו של קרלומן ושל המשפחה כולה, במיוחד מבחינת היריבות שלהם עם משפחות גרמאניות מובילות אחרות כמו האגילולפינגים הבוואריים.
פרישה מהחיים הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 באוגוסט 747 ויתר קרלומן על תפקידו כמאיורדומוס ופרש לחיי נזירות, לאחר שראשו גולח (טונזורה (אנ')) על ידי האפיפיור זכריה ברומא. כל המקורות מהתקופה מצביעים על כך שפרישתו של קרלומן היתה מרצון, אם כי יש מי ששיערו שהוא נסע לרומא מסיבות אחרות, שלא צוינו, והאפיפיור "עודד" אותו להישאר ברומא, לפי בקשת פפין, כדי לשמור את קרלומן באיטליה.
קרלומן ייסד מנזר במונטה סורטה (אנ') ולאחר מכן עבר למונטה קאסינו.[1] כל המקורות מהתקופה מצביעים על כך שהוא האמין שיעודו הוא חיי נזירות. הוא פרש למונטה קאסינו ובילה שם את רוב שארית חייו, ככל הנראה במדיטציה ובתפילה. בנו, דרוגו (אנ'), דרש מפפין את חלקו של אביו ברכוש המשפחתי, אך נוטרל במהירות.[2]
שבע שנים לאחר פרישתו של קרלומן וערב מותו, הוא עלה שוב לזמן קצר על הבמה הציבורית. בשנת 754, האפיפיור סטפנוס השני התחנן בפני פפין, שהיה המלך עתה, לבוא לעזרתו נגד מלך הלומברדים, אייסטולף. קרלומן עזב את מונטה קאסינו, בפקודתו של אייסטולף, לבקר את אחיו כדי לבקש ממנו לא לצעוד לאיטליה. פפין, שהאמין שאחיו חסר הידיעה מנוצל על ידי אייסטולף כדי למשוך זמן, המשיך בהכנותיו וביקש מאחיו להתיישב במנזר בנדיקטיני בצרפת במקום לחזור למונטה קאסינו. אולם כעבור זמן קצר קרלומן מת בוויין, ב-17 באוגוסט 754.[1] הוא נקבר במונטה קאסינו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| השושלת הקרולינגית | ||
|---|---|---|
| שבט פפין | פפין הזקן (580–640) • גרימואלד הזקן (אנ') (616–656) • כילדברט המאומץ (אנ') (מת ב-662) | |
| שבט ארנולף | ארנולף ממץ (אנ') (582–640) • כלודולף ממץ (אנ') (מת ב-696 או 697) • אנסגיסל (אנ') (מת לפני 679) • פפין האמצעי (635–714) • גרימואלד הצעיר (אנ') (מת ב-714) • דרוגו משמפן (אנ') (670–708) • תאודואלד (אנ') (מת ב-714) | |
| השושלת הקרולינגית | קרל מרטל (686–741) • קרלומן (מת ב-754) • פפין הגוץ (714–768) • קרלומן הראשון (751–771) • קרל הגדול (מת ב-814) • לואי החסיד (778–840) | |
| לאחר הסכם ורדן (843) | לותאר הראשון (795–855) • קרל הקירח (823–877) • לואי הגרמני (804–876) | |