רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רגל האסורה במקומה – אוסרת שלא במקומה הוא כלל הלכתי בהלכות עירובין. לפי הכלל, אם יש רשות היחיד פנימית ורשות היחיד חיצונית בשבת, לדוגמה חצר משותפת פנימית לפנים מחצר משותפת חיצונית, ודיירי החצר הפנימית אסורים בטלטול חפצים מבתיהם לחצר הפנימית מסיבות שונות (כגון שלא עירבו עירוב חצרות) – הרי הם אוסרים את טלטול החפצים גם על דיירי החצר החיצונה, היינו שהם אוסרים על דיירי החצר החיצונה את טלטול החפצים מבתיהם לחצר החיצונה, אף שדיירי החצר החיצונה עירבו עירוב חצרות, וזאת מכוח זכות המעבר ("דריסת הרגל") שיש לדיירי החצר הפנימית בחצר החיצונה.[1] הדרך היחידה להתיר את טלטול החפצים בחצר החיצונה במקרה כזה היא באמצעות ביטול רשות, היינו שבני החצר הפנימית יבטלו ויסתלקו מזכות המעבר שיש להם בחצר החיצונה.[2]

כלל זה נאמר רק במקום שבו היציאה היחידה מרשות היחיד הפנימית למבוי או לרשות הרבים היא דרך רשות היחיד החיצונה. אם יש דרך יציאה נוספת – אין אומרים כלל זה.[3]

עירבו החצר החיצונית והפנימית בפני עצמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לערב עירוב חצרות נפרד לכל אחת מהחצרות, ובכל אחת מהחצרות תהיה מותרת הוצאת חפצים מבתי המגורים לחצר המשותפת שלה. אולם הוצאת חפצים מהבתים לחצר השנייה - תהיה אסורה, כל זמן שלא השתתפו שתי החצרות בעירוב אחד[4].

במקרה זה אין דיירי החצר הפנימית פוגמים בעירוב החצרות של החצר החיצונה, היות שאז אומרים את הכלל ההפוך: רגל המותרת במקומה – אינה אוסרת שלא במקומה, דהיינו: היות שדיירי החצר הפנימית מותרים בטלטול חפצים בחצרם הפנימית – אין הם אוסרים את הטלטול על החצר החיצונה, אף שיש להם זכות מעבר בחצר, ושתי החצרות לא נשתתפו בעירוב אחד לשתיהן.[5]

בצורה דומה, אם בחצר הפנימית גר אדם בודד, או מספר אנשים שאינם צריכים לתקן עירוב חצרות מסיבות שונות (כגון שכולם אוכלים במקום אחד) – אין הם אוסרים את הטלטול על החצר החיצונה אף כשלא עירבו, היות שהם נחשבים "רגל המותרת במקומה", שאינה אוסרת מקומות אחרים בגלל זכות המעבר שיש לה בהם[6].

עירבה פנימית ולא חיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם החצר הפנימית עירבה לעצמה והחצר החיצונה לא עירבה כלל - אין בני החיצונה פוגמים בעירוב החצרות של החצר הפנימית, היות שאין להם זכות מעבר ודריסת רגל בחצר הפנימית.[7]

חצרות עם כמה פתחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצרות שלכל אחת מהן פתח למבוי או לרשות הרבים ופתח נוסף לחצר אחרת - יכולות לערב אחת עם השנייה על מנת להתיר את טלטול החפצים ביניהם, ואינם אוסרות את הטלטול זו על זו אם לא עירבו, היות שלכל אחת מהם פתח חיצוני נפרד.[8]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת ערובין, פרק ו', משניות ט – י. כלל זה שנוי במחלוקת במשנה, שכן לפי רבי עקיבא (במשנה שם) גם רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה, ולפיכך גם אם עירבו דיירי שתי החצרות, כל אחת בפני עצמה, הרי דיירי החצר הפנימית אוסרים את טלטול החפצים על דיירי החצר החיצונית. הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ע"ה, עמוד א') מביאה דעה נוספת, לפיה גם רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ואין דיירי החצר הפנימית אוסרים את הטלטול על בני החצר החיצונית, אפילו אם בני החצר הפנימית לא עירבו. להלכה נפסק שרק רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה
  2. ^ ערוך השולחן אורח חיים שפא סעיף ה
  3. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעט סעיף ה
  4. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעח סעיף ה, על פי משנה, מסכת עירובין, פרק ו', משנה ט'
  5. ^ משנה, מסכת ערובין, פרק ו', משנה ט'. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שע"ח, סעיף ב', רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שע"ח, סעיף ה'
  6. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שע"ח, סעיף ד', ערוך השולחן אורח חיים שעח סעיף ז
  7. ^ משנה, מסכת ערובין, פרק ו', משנה ט'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שע"ח, סעיף ב', ערוך השולחן אורח חיים שעח סעיף ה
  8. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעח סעיף א

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.