רותם ברוכין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רותם ברוכין
אין תמונה חופשית
לידה 12 במאי 1982 (בת 37)
עיסוק סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב
סוגה פנטזיה
פרסים והוקרה פרס גפן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רותם ברוכין (נולדה ב-12 במאי 1982) היא סופרת, מחזאית, תסריטאית ובמאית ישראלית; כלת פרס גפן שש פעמים - יותר מכל סופר ישראלי אחר[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רותם ברוכין נולדה בפתח תקווה וגדלה בגבעת שמואל. היא בוגרת תואר ראשון בתסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

ברוכין מפרסמת סיפורים קצרים בסוגת הפנטזיה מאז שנת 2004. סיפוריה הרבים התפרסמו באכסניות שונות בארץ, ביניהן מגזין האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, המגזין המקוון "בלי פאניקה" ואסופת הסיפורים האלקטרונית  "געגועים למחר"; ובדפוס: במגזין חלומות באספמיה, המימד העשירי ומגזין מרקורי. בנוסף, כתבה ברוכין לשבועון הנוער ראש 1 סיפורים מתמשכים שפורסמו בעיתון במשך כשנתיים. סיפוריה מפורסמים באופן קבוע באסופת הסיפורים הספקולטיבית הישראלית היה יהיה מאז הוצאת הכרך הראשון של האסופה בשנת 2009.[2]

שישה עשר מסיפוריה היו מועמדים לפרס גפן בתחום המדע הבדיוני והפנטזיה וברוכין היא כלת שישה פרסי גפן[1]. בשנת 2007 זכתה בפרס על סיפורה הקצר "במראה". בשנת 2013 זכתה בפרס על סיפורה "הפוך, לקחת". בשנת 2014 זכתה בפרס על סיפורה "וויסקי בקנקן". בשנת 2017 זכתה בפרס על סיפורה "מציאות ואבידות". בשנת 2018 זכה סיפורה "הפוך, לקחת" בפרס גפן מיוחד, ה"רטרו גפן", שחולק לרגל 20 שנה לפרס, אשר כל מועמדי הפרס בעבר היו מועמדים לו. בשנת 2019 זכתה בפרס על סיפורה "הדרקון האחרון שלי".[3]

מחזותיה של ברוכין הוצגו בתיאטרון צוותא, תיאטרון סוזן דלל, במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל אביב ומעל במות נוספות. כמו כן כתבה מספר פרקים לסדרת הטלוויזיה לנוער החולמים ששודרה בערוץ הילדים של HOT.

ברוכין מתגוררת בתל אביב עם בת זוגה.

עבודות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במראה (המימד העשירי, גיליון 29, 2007) – זוכה פרס גפן
  • הלכתי לאיבוד, תיכף אשוב (היה יהיה, 2009)
  • מרק עם שקדיות (היה יהיה, 2010)
  • הפוך, לקחת (היה יהיה, 2012) – זוכה פרס גפן וכן פרס רטרו גפן
  • וויסקי בקנקן (היה יהיה, 2013) – זוכה פרס גפן
  • מים בטעם אבק (בלי פאניקה, 2015)
  • רוחות מדבר (ראש 1, 2016)
  • מציאות ואבידות (היה יהיה, 2016) – זוכה פרס גפן
  • הדרקון האחרון שלי (היה יהיה, 2018) – זוכה פרס גפן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]