רות עמוסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רות עמוסי
רות עמוסי 2017
רות עמוסי 2017
לידה 25 ביולי 1946 (בת 75)
ארד, רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ישראלישראל  ישראל
מקום לימודים
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס לנדאו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רות (סטלה) עמוסי (נולדה ב-25 ביולי 1946)[1] היא פרופסור אמריטה מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל אביב.[2]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילידת ארד ברומניה, הוריה: ליאופולד ברנס (Leopold Brenes) ורג'ינה Regina) Schreiber). הייתה נשואה לדוד עמוסי ולה שני בנים: יוסי עמוסי ואייל גבר.

התגוררה בבריסל בין השנים 1950 ל -1964, שם השלימה את לימודיה היסודיים והתיכוניים.

בשנת 1964 עלתה לישראל וסיימה לימודי תואר ראשון בספרות צרפתית וספרות אנגלית ותואר שני בספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב. את תואר הדוקטורט שלה עשתה על ז'וליאן גרק (צר') באוניברסיטת פריז 8 (צר') בהנחיית פרופסור ז'אן לבילנט.

עמוסי היא חוקרת רב-תחומית, בעלת שם בינלאומי, שספריה בתחום ביקורת הספרות והתרבות, חקר השיח ותורת הארגומנטציה נחשבים ביותר בתחום.[3] היא עורכת כתב עת בינלאומי לחקר השיח וארגומנטציה.

מחקריה הרבים הפכו את רות עמוסי לדמות ידועה בצרפת, בה זכתה לאותות כבוד, ולהערכה בעולם האקדמי כולו. פרופסור עמוסי מרכזת את קבוצת המחקר "ADARR" (ניתוח שיח, ארגומנטציה, רטוריקה)[4] והעורכת הראשית של כתב העת המדעי המקוון "Argumentation et analyse du discours"[5].

מבחר מספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרעיונות המקובלים (המוסכמות): הסמיולוגיה של הסטריאוטיפ (1991) הפך לספר יסוד הידוע לכל מי שעוסק בריאליזם בספרות ומתעניין בשימוש בסטריאוטיפים ובקלישאות בספרות, בפוליטיקה ובתרבות.[6]
  • סטריאוטיפים וקלישאות, (עם אן הרשברג פיארו), סוקר את המשמעות והשימוש במונחים הנ"ל בתחומים שונים במדעי הרוח והחברה. יצא לאור לראשונה בשנת 1995, ובשנת 2021 יצא במהדורה הרביעית. תורגם לספרדית ולקוריאנית.
  • הארגומנטציה בשיח. הספר יצא בפעם הראשונה בשנת 2000 בהוצאת האוניברסיטאית "נתן" בצרפת וזכה מאז לארבע מהדורות חדשות, המהדורה האחרונה יצאה בשנת 2021 בהוצאת "קולן" המתמחה בספרי יסוד המיועדים לסטודנטים ולמרצים[6]
  • הצגת האני. אתוס וזהות (2010) מציג סינתזה של עבודתה באחד הנושאים בהם זכתה לשם, הבניית דימוי עצמי בשיח ואופני הצגת האני בתחומים מגוונים כגון הנאום הפוליטי, המאמר התקשורתי, השיחה היום-יומית, הטקסט הספרותי ועוד. הספר תורגם לספרדית.
  • לשבחו של הפולמוס (2014), בו עמוסי מבהירהאת התפקידים החברתיים והפוליטיים החשובים של הפולמוס הנחשב לרוב לוויכוח אלים ומזיק, זכה לתהודה רבה ותורגם לאיטלקי, ספרדית, פורטוגזית ואנגלית.
  • נוסחה במלחמת המילים: הדהלגיטימציה של ישראל (2018) - מציג ניתוח של השימושים הרטוריים שנעשו בצירוף הכבול "דהלגיטימציה של ישראל" בדיונים ובפולמוסים שהתפשטו במרחב הציבורי הצרפתי אודות מדינת ישראל.
  • דאדא והסוריאליזם בצרפת (עם איריס ירון)- אנתולוגיה אשר באה להציג בפני הקורא הישראלי מבחר טקסטים מרכזיים, שמרביתם טרם זכו לתרגום עברי, קשת של כתבים תאורטיים שהכרתם הכרחית להבנת הספרות, הציור והקולנוע הסוריאליסטיים[7]

לימדה באוניברסיטת תל אביב בשנים 1968–2007.

בשנת 1989 הקימה את המחלקה לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב.

פרופסור עמוסי נכללה ברשימת "בעלי קתדרת פרלמן" לשנת 2007-2008.[8]

כפרופסור אורחת היא לימדה בין השאר באוניברסיטאות בצרפת, בקוויבק, בברזיל, בארגנטינה ובקולומביה.

עמוסי מנחה דוקטורנטים, ואחראית על תוכנית רטוריקה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב.

היא חברה במועצה המדעית של כתבי-עת שונים בתחומה וכן משמשת כנציגת אגודת הידידים הצרפתים של אוניברסיטת תל אביב בישראל.

הוקרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביר הדקלים האקדמיים - Chevalier des Palmes Académiques[9]
  • אביר מסדר הכבוד - Chevalier de l’Ordre du Mérite[9]
  • פרס לנדאו לספרות (Prix Landau des Littératures - (2012[10]

מנימוקי השופטים לקבלת פרס לנדאו:

בנימוקים להענקת הפרס לעמוסי, פרופסור אמריטוס בחוג לצרפתית באוניברסיטת תל אביב, נאמר כי היא "חוקרת רב תחומית, בעלת שם בינלאומי, שספריה הפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות והתרבות". עוד כתבו שופטי הפרס כי מחקריה של עמוסי הפכו אותה לדמות ידועה בצרפת, שבה זכתה לאותות כבוד, ובעולם האקדמי כולו

מבחר מפרסומיה בצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Les jeux de l'allusion littéraire dans Un beau ténébreux, de Julien Gracq, Neuchâtel, À la Baconnierore, coll. « Langages », 1980 [1976, pour la thèse].
  • Les discours du cliché, en collaboration avec Elisheva Rosen, Paris, Société d'édition d'enseignement supérieur, 1982.
  • Parcours symboliques chez Julien Gracq : Le Rivage des Syrtes, Paris, Société d'édition d'enseignement supérieur, 1982.
  • Les idées reçues : sémiologie du stéréotype, Paris, Nathan, coll. « Texte à l'oeuvre », 1991.
  • Dali ou le filon de la paranoïa, Paris, Presses universitaires de France, coll. « Texte rêve », 1995.
  • Stéréotypes et clichés : langue, discours, société, en collaboration avec Anne Herschberg Pierrot, Paris, Nathan, coll. « 128, 1997. 4 édition, Paris, Armand Colin, coll. « 128
  • L'argumentation dans le discours : 2021, 4e éd. [2000], Paris, Armand Colin, coll. U.
  • La présentation de soi : ethos et identité verbale, Paris, Presses universitaires de France, coll. « Interrogation philosophique », 2010.
  • Apologie de la polémique (Paris : PUF), 2014
  • Une formule dans la guerre des mots : « la délégitimation d’Israël » (Paris : Garnier(, 2018

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]