רנה-ניקולא דה מופו
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |||||
| לידה |
25 בפברואר 1714 מונפלייה, צרפת  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 ביולי 1792 (בגיל 78) לה טווי, צרפת | ||||
| שם לידה |
René Nicolas Charles Augustin de Maupeou | ||||
| מדינה |
צרפת | ||||
| מקום קבורה |
לה טווי | ||||
| השכלה |
תיכון לואי הגדול | ||||
| שושלת House of Maupeou | |||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
  | |||||
רנה-ניקולא-שארל-אוגוסטן דה מופו (בצרפתית:René-Nicolas-Charles-Augustin de Maupeou , בשמו המלא - René Nicolas Charles Augustin de Maupeou, marquis de Morangles et de Bully, vicomte de Bruyères-sur-Oise רנה-ניקולא-שארל-אוגוסטן דה מופו, מרקיז מוראנגל ובולי, ויקונט ברוייר-סור-וואז, ,25 בפברואר 1714 - 29 ביולי 1792) היה משפטן ופוליטיקאי צרפתי.הוא כיהן כ"שנסלייה" ב-1790-1768 , שר המשפטים ב-1774-1768 ושר מדינה ראשי של צרפת בימי שלטונו של לואי הששה עשר. הוא התפרסם ברפורמת מערכת המשפט והפרלמנטים משנת 1771
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רנה-ניקולא דה מופו היה החמישי שנשא את שם המשפחה "דה מופו", והיה צאצא לענף דה ברוייר של בני מופו. משפחתו שזכתה לתואר אצולה במאה השש עשרה ואבותיה היו בני אצולת הגלימה שאחזו בתפקידים פרלמנטריים. הדורות הבאים היו כבר אצולת סיף או אצולה כנסייתית. רנה-ניקולא דה מופו נולד ב-1714 במונפלייה כבנם הבכור של רנה הרביעי דה מופו ושל אן ויקטואר דה למואניון (Lamoignon). הוא גדל בפריז, ב"אוטל דה שאטיון" על יד הוריו וקיבל השכלה רחבה במכללת לואי הגדול. אביו מילא את תפקיד יושב ראש הבית הגדול (président à (mortier בפרלמנט של פריז, אותו הוריש לבנו. אחי של רנה, לואי (1800-1716) היה עלה בהייררכיה הצבאית בחיל הרגלים עד לדרגת "לוטננט גנרל".
פריצת הקריירה המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל תשע עשרה,ב-11 באוגוסט 1733 התמנה מופו כיועץ בבית החקירות השלישי של הפרלמנט של פריז. לאחר מכן , ב-1737 התמנה תחת פיקוח אביו, ליושב ראש הבית הגדול של הפרלמנט. הוא מילא את התפקיד בצורה יעילה עד שאביו הפך ליושב ראש ראשי של הפרלמנט של פריז. ב-1744 מופו נשאה לאישה את אן-מרגריט-תרז דה רונשרול, צעירה אמידה ממשפחת אבירים. היא הייתה בת דודה של מדאם ד'אפינה , ידידה של ז'אן-ז'אק רוסו ומקובלת בחוגי הפילוסופים. האישה מתה בגיל צעיר ב-1752. לזוג נולדו שני ילדים. אחרי שהתאלמן העסיק מופו כמורה פרטי לבנו הבכור צעיר בשם שארל-פרנסואה לברן (Lebrun) שהפך לימים לקונסול השלישי בקונסולט של צרפת, שר אוצר של נופוליאון ודוכס פיאצ'נצה.
מופו היה יד ימינו של אביו בעת הסכסוכים בין הפרלמנט לארכיבישוף של פריז, כריסטוף בומון, שנתמך על ידי חצר המלך. ב-1768-1763 כיהן מופו עצמו כיושב ראש הפרלמנט של פריז, זאת בתקופה שבה וולטר דרש משפט חוזר לז'אן קאלה ובה התרחש משפטו של הרוזן לאלי. ב-1768 אחרי שאביו כיהן לפני פרישתו למשך 24 שעות בלבד בתפקיד היוקרתי של "שנסלייה" ירש בנו את התפקיד. ב-27 בדצמבר 1770 עם הדחתו של הדוכס שואזל, התמנה מופו לשר ראשי של צרפת.
שר ראשי של צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מופו היה נחוש לתמוך בסמכות המלך נגד הפרלמנט שהיה מעין בית מפשט עליון, נגד החסימה המתמדת של הרפורמות במערכת גביית המסים ונגד זכויות היתר של המעמדות האמידים, שבברית עם ראשי רשויות המשפט בפרובינציה שאפו לחמוס את תפקידה של אספת המעמדות. הוא כרת ברית עם דוכס אגיון ועם פילגש המלך, מדאם דו בארי והשיג עבור מקורבו, האב טרה, את התפקיד של מבקר כללי. פרץ משבר הידוע כ"פרשת ברטניה" סביב עימות משפטי שנפתח בין הדוכס אגיון , בעבר מושל חבל ברטניה ובין לה שאולטה תובע כללי של החבל, שנכלא על ידי המושל בגין האשמות נגדו משילותו.
כשהפרלמנט של פריז הראה סימני עוינות כלפי אגיון, מופו הקריא מכתבי הרשאה של המלך לואי החמישה עשר שביטלו את מהלכי הפרלמנט. המלך הגיב למחאות הפרלמנט במעמד הקרוי "מיטת משפט" (lit de justice) , שבו דרש את דו"חות הפרוצדורות. ב-27 בנובמבר 1770 הוציא מופו "צו הסידור והמשמעת" (Édit de règlement et de discipline) שאסר על מיזוג ענפי פרלמנט מסוימים ואת ההתכבתות עם רשויות המשפט מהפרובינציה. הוא גם קבע עונשים עבור שביתות הפרלמנט באמצעות הפקעת נכסים , ואסר על המשך עיכובים ברישום הצווים המלכותיים אחרי תגובת המלך למחאה הראשונה. השופטים סירבו לרשום את הצו, ובסופו של דבר הוא נרשם כחוק במעמד "מיטת משפט" שקויים ב-7 בדצמבר בארמון ורסאי , בעוד שהפרלמנט הושהה.
המהפכה המשפטית של מופו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שחמש פעמים שלח מופו מסרים שבהם דרש את חזרת חברי הפרלמנט (ה"מגיסטרטים") לעבודתם, בלילה של 19 בינואר 1771 הגיעו במפתיע לבתיהם מוסקטרים שדרשו מהם לענות ב"כן או לא" לדרישה שיחזרו לעבודה. שלושים ושמונה חברי פרלמנט נענו בחיוב, אבל נוכח הגלייתם של עמיתיהם לשעבר שקיבלו "אגרות סגורות" (lettres de cachet) מהמלך, הם חזרו בהם והוגלו בתורם. מופו הקים מועצת מדינה האחראית על המשפט עד להקמתם של ששה בתי משפט עליונים בפרובינציה ושל "פרלמנט" חדש בפריז, שבו תפקיד השופטים (ה"מגיסטרטורה") לא עבר יותר בירושה. שופטים חדשים אלה היו שכירים ממונים על ידי המלך. מופו ביטל גם את בית המשפט לערער לעניינים פיננסיים שנודע בשם Cour des aides. מופו ביקש ליצור ברחבי הממלכה מערכת משפט אחידה יותר במקום מעשה הטלאים שפעל עד אז. וולטר העריך מהפכה זו ובירך על ביטול מעמד השופטים התורשתיים , אולם האצילים כולל אצילי הגלימה ראו בצעדים אלה ניצחון העריצות. מחאותיהם של הנסיכים, האצילים ושל בתי המשפט הקטנים נתקלו בצווי הגליה או בצווי סגירה. עד סוף שנת 1771 , המערכת המשפטית החדשה של "הפרלמנטים של מופו" קרמה עור וגידים ולשכת עורכי הדין שעד אז גילתה התנגדות פסיבית, חזרה לעבוד. נעשה שוב ניסיון להטיל מסים על קבוצות פריבילגים ושהיו עד אז פטורות ממסים. אולם מותו של המלך לואי החמישה עשר במאי 1774 שם קץ למעמדו של מופו ולמהפכתו.
נפילתו וביטול הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעלייתו לכס המלכות, ביקש לואי הששה עשר להיפטר מהטריומווירט שכלל את הדוכס אגיון, שר החוץ והמלחמה, האב טרה, המבקר הכללי של האוצר ומופו, שר המשפטים והשר הראשי שננזף על חוסר הפופולריות שלו ועל קרבתו לרוזנת דו ברי, פילגשו של המלך המנוח. בעצתו של מורפא ב-24 באוגוסט 1774 פיטר המלך את מופו מתפקיד שר המשפטים. במקומו הוא מינה את מירומניל. ב-1775 הוחזר מגלות מאלזרב כדי להתמנות מזכיר מדינה בבית המלך והכלכלן אן רובר ז'אק טורגו התמנה בראש האוצר. לואי הששה קרא למגיסטרטים הישנים לשוב מגלותם וכעבור חדשיים החזיר על כנם את ה"פרלמנטים" הישנים . בקרוב עמדו להתחדש המריבות בין הכתר לשופטים. אגב הצעדים האלה מופו העיר:
גרמתי למלך לנצח בפרשה שנמשכה שלוש מאות שנה. הוא רוצה שוב להפסיד, הוא האדון
על אף הפיטורים ואף על פי שפרש לגמלאות שמר מופו את התואר שנסלייה עד ל 1 ביולי 1790 שהמשרה בוטלה. הוא היה איפוא השנסלייה האחרון של המשטר הישן. הוא נפטר ב-1792 ימים ספורים אחרי נפילת המונרכיה.
חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מופו התחתן ב-22 בינואר 1744 עם אן-מרגריט-תרז דה רונשרול, בתו של המרקיז דה רונשרול. היא הייתה בת יחידה, יתומה מאביה, צאצאת לשושלת אבירים עתירת נכסים שהתחלתה במאה העשירית. הנשואים לא נמשכו זמן רב מכיוון שב-1752 אן מתה ממחלה. לזוג נולדו שני בנים:
- רנה אנז' אוגוסטן דה מופו (1794-1746) שירת בקצין בכיר (maître de camp) ברגימנט הפרשים המלכותי הבורגונדי
- שארל ויקטור רנה דה מופו (1789-1749) מילא תפקיד משפטי בכיר (maître des requêtes - מגיסטר הקובלנות)
איזכורו ביצירות אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברומן "ז'וזף בלסמו" מאת אלכסנדר דיומא האב - בפרק ה-30 שנקרא Le vice "החטא" - מתואר מפגש בין הרוזנת ביארן והשנסלייה מופו
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רנה-ניקולא דה מופו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)