שארל ג'ושיה שפלן

שארל ג'ושיה שפלן
Charles Chaplin
לידה	8 ביוני 1825; לז אנדלי, צרפת
פטירה	30 בינואר 1891 (בגיל 65); פריז, צרפת
שם לידה	Charles Joshua Chaplin
מקום קבורה	פר לשז
מקום לימודים	בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות
הושפע על ידי	Michel Martin Drolling
פרסים והוקרה	לגיון הכבוד
צאצאים	Arthur Chaplin

שארל ג'ושיה שפלן (בצרפתית: Charles Joshua Chaplin; ‏ 8 ביוני 1825 – 30 בינואר 1891) היה צייר ודפס צרפתי שצייר נופים ופורטרטים כאחד. הוא עבד בטכניקות רבות: פסטל, ליתוגרפיה, צבעי מים, גיר, ציור שמן ותחריט. הוא נודע בעיקר בזכות דיוקנאותיו האלגנטיים של נשים צעירות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל ג'ושיה שפלן נולד ב-8 ביוני 1825 בצרפת. אמו, אולימפיה אדל מויסי, הייתה צרפתייה, ואילו אביו, ג'ון צ'פלין, היה מתווך אמנות מאנגליה. שארל שפלן בילה את כל חייו בצרפת, והפך לאזרח ב-1886.^[1] הוא למד באקול דה בו-ארט בפריז משנת 1840, ולקח שיעורים פרטיים בסטודיו של מישל מרטין דרולינג, שתלמידיו כללו את פול בודרי, ז'ול ברטון וז'אן ז'אק הנר. מאוחר יותר הוא לימד גם בבית הספר לאמנויות יפות.^[2]

בשנת 1845, הוא נכנס לסלון פריז, תערוכת האמנות הרשמית של האקדמיה לאמנויות יפות, כצייר דיוקן ונוף עם הציור דיוקן אמו של האמן. שפלן העביר שיעורי אמנות במיוחד לנשים בסטודיו שלו, כולל מארי ג'וספין ניקולס. האמנית האמריקאית מרי קאסאט, האמנית הצרפתייה לואיז אבמה והאמנית האנגלית לואיז ג'ופלינג היו בין תלמידיו של שפלין. גם בנו ארתור שפלין שהיה צייר.

שפלן מת ב-30 בינואר 1891, בגיל 65, בפריז כאדם עשיר ונקבר בבית הקברות פר לשז.^[3]^[4]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפלן ערך את הופעת הבכורה שלו בסלון עם דיוקנאות, אבל הוא גם צייר נופים, במיוחד את האזור הכפרי של אוברן. יצירותיו המוקדמות, מ-1848 עד 1851, צוירו בסגנון ריאליזם, שהתפתח ברפובליקה הצרפתית השנייה, בעל המוטו "חירות, שוויון, אחווה", ונשלט במשך שלוש שנים על ידי הממשלה הרפובליקנית. של צרפת מהמהפכה של 1848 ועד להפיכה של לואי-נפוליאון בונפרטה ב-1851. ריאליזם הייתה תנועה אמנותית שהחלה בצרפת בשנות ה-50 של המאה ה-19, לאחר מהפכת 1848.^[5] מסוף המאה ה-18, התנועה הרומנטית שלטה באמנות ובספרות הצרפתית אך נדחתה על ידי ריאליסטים, אשר התקוממו נגד הפגנת הרגשות של התנועה הרומנטית, שביקשה לתאר אינדיבידואלים ומצבים עכשוויים אמיתיים ואופייניים בדייקנות.^[6]

שפלן צייר יצירות רבות בימיו הראשונים, כולל פרחים שהוצגו בסלון דה לה פלורס. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-50, הוא נטש את הנטורליזם, סגנונו הקודם, והחליף אותו בטכניקה חיננית יותר, אלגנטית וגמישה יותר שהביאה לו פרסום בצרפת בתקופתו כצייר פורטרטים; ככזה הוא אימץ את הסגנון האידילי והחושני והאופנתי של הצייר הצרפתי הבולט, פרנסואה בושה (1703–1770).^[7]

הוא גם אימץ את המסורת של גדולי הפורטרטים האנגלים. הוא פיתח סגנון ציור משלו אך קיבל השראה מהציירים הבריטים ג'ושוע ריינולדס ותומאס גיינסבורו. הוא נהג לחרוט את יצירותיו של האמן ההולנדי פטר פול רובנס וזכה להשפעה נוספת מעבודתו.

תקופה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהדרגה הצבעים הבוציים ששפלן השתמש בו הפכו לצבעים לבן, אפור וורוד, ותארו את דמויותיו בגוון אופאלי, על ידי יישום פלטה עדינה של גוני ורודים ואפורים בהירים. לאחר שצייר פורטרטים החל שפלן בציור ז'אנר בשנות ה-50 של המאה ה-19. הנושאים האהובים עליו הם החן הנשי בחיי היומיום של אישה צעירה. הוא צייר נשים בכמה תנוחות: מנוחה; טיפוח; שִׁירָה; וקריאה. הוא לכד אותן בקלילות ובחוסר זהירות והדגיש את האלמנטים הדקורטיביים של הקומפוזיציה.^[2]

הקיסרית אז'יני, אשתו של נפוליאון השלישי ומעריצת "סגנון פומפדור", הושפעה מהקסם של יצירות הנאו-רוקוקו של הצייר. שפלן היה בין אמני החצר האהובים על נפוליאון השלישי והקיסרית. בשנת 1859, כאשר דיוקנו של אורורה נאסר על ידי שופטי הסלון כ"מרמז יותר מדי ארוטיות", נפוליאון השלישי הגן על שפלן וביטל את צו הפסילה. הוא הוערך באופן דומה בעיצוב פנים ומונה לשפץ את החדרים של הקיסרית אז'יני.^[8]

דיוקנאותיו החושניים של נשים ונערות צעירות, לעיתים קרובות עם דוגמניות שהצטלמו בצורה אירוטית בסביבה מעורפלת ולעיתים קרובות לובשות בגדים שקופים, משכו את העניין של החברה הגבוהה והאצולה של פריז במהלך הרפובליקה הצרפתית השלישית (1870–1940) והבטיחו את הצלחתו ועושרו. הוא היה אחד הציירים הפופולריים ביותר בתקופתו, אך בהווה עבודתו אינה ידועה כמעט, למרות העובדה שעבודותיו תלויות במוזיאונים מרכזיים רבים ברחבי העולם.

הוא השתמש בסגנון הרוקוקו שלו עבור הסצנות המיתולוגיות שלו וציורי סצנות הז'אנר שלו. תמונות הז'אנר שלו היוו חלק נכבד מיצירתו. בשנת 1861, עבד כצייר דקורטיבי. שפלין צייר את הדלתות וכמה לוחות זכוכית בארמון טווילרי.^[3] הארמון נהרס בשריפה ב-1871 והריסותיו נהרסו במהירות.^[9]

כבוד ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחבר באקדמיה המלכותית לציור ופיסול, שפלן הציג את ציוריו בסלון פריז, מקום התצוגה הרשמי של עבודות החברים. הוא החל להציג את ציוריו בסלון האמנים הצרפתי בשנת 1845 והיה מיוצג שם בדרך כלל מדי שנה. תערוכות אלו הפכו אותו לאחד מאומני הדיוקנאות המפורסמים ביותר בצרפת. החל ב-1847, עבודותיו הוצגו בקביעות באקדמיה המלכותית בלונדון.^[8]

במהלך חייו זכה לשבחים על כישרונותיו האמנותיים בהענקת מספר מדליות: מדליה מדרגה שלישית ב-1851; מדליה מחלקה שנייה בשנה שלאחר מכן; ומדליית כבוד בשנת 1865. הוא הוכרז אביר לגיון הכבוד בשנת 1879, שפלן הועלה לדרגת קצין ב-1881.

הכישרון האמנותי של שפלן זכה להערצה על ידי סופרים, ציירים ומבקרים ידועים כמו ארסן הוסי, אמיל זולא ותאופיל גוטייה. אדואר מאנה הרגיש ששפלן מכיר את "חיוכה של אישה".^[2] דיוקנאותיו של נשים צעירות היו אלה שזכו להצלחה מיוחדת.

ניתן לצפות בעבודותיו במוזיאונים הצרפתיים של בורדו, באיון, בורז', מילוז, פריז, ריימס, רואן, סנט, ובמסד האמנות הגרפית של מוזיאון הלובר. מחוץ לצרפת ניתן למצוא את יצירותיו במוזיאון ארמיטאז', סנקט פטרבורג, במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, במוזיאוני האמנות של הרווארד במסצ'וסטס ובמוזיאון אינדיאנפוליס לאמנות באינדיאנה.^[10] לשפלן יש כמה ציורים באוסף ציבורי בבריטניה במוזיאון בווס.

אחד מציוריו של שפלן נמכר במכירה פומבית בפריז ב-5 ביוני 1922. תואר על ידי המכרז כציור נוף של שארל שפלן, הוא השיג מחיר גבוה באופן בלתי צפוי עבור אמן שנחשב כ"נפל לשכחה". רוב המציעים האמינו בטעות שמדובר ביצירת אמנות של הקומיקאי והשחקן צ'רלי צ'פלין וחשבו שהם ירכשו ממצא יוצא דופן. ה"ניו יורק טיימס" דיווח על כך וקבע: "ניתן לדמיין את האכזבה של הקונה האולטימטיבי כאשר התגלה שהתמונה הייתה של אמן כמעט נשכח."^[11]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה ונערה
אחרי הנשף
בועות
הכלב האהוב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא שארל ג'ושיה שפלן בוויקישיתוף

שארל ג'ושיה שפלן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Morant, Valerie E. (October 1989). "Charles Joshua Chaplin: An Anglo-French Artist, 1825–1891". Gazette des Beaux-Arts. 114.
^ ¹ ² ³ Germond, Adeline. "Charles J. Chaplin". Avant Propos
^ ¹ ² "Oxford Grove Art: Charles Joshua Chaplin". Answers.
^ Ankele, Daniel; Ankele, Denise (2011). "Chapter: Biography". Charles Joshua Chaplin, Academic Paintings ebook. Amazon.
^ "Nineteenth–Century French Realism". The Metropolitan Museum of Art. Retrieved 17 April 2014.
^ "Realist movement (Glossary)". National Gallery
^ "Charles Joshua Chaplin (1825-1891)". Master Paintings Index. Archived from the original on 4 March 2016.
^ ¹ ² "Charles Chaplin (1825-1891)". Gallery AJ.
^ Henry, Samuel (14 August 2006). "Paris To Rebuild Lost Tuileries Palace". New York Sun.
^ "Paintings in Museums and Public Art Galleries Worldwide". Art Encyclopedia.
^ "Bid high for Chaplin picture, but it wasn't by Charlie" (PDF). The New York Times. 6 June 1922

[1] Morant, Valerie E. (October 1989). "Charles Joshua Chaplin: An Anglo-French Artist, 1825–1891". Gazette des Beaux-Arts. 114.

[:0-2] ¹ ² ³ Germond, Adeline. "Charles J. Chaplin". Avant Propos

[:1-3] ¹ ² "Oxford Grove Art: Charles Joshua Chaplin". Answers.

[4] Ankele, Daniel; Ankele, Denise (2011). "Chapter: Biography". Charles Joshua Chaplin, Academic Paintings ebook. Amazon.

[5] "Nineteenth–Century French Realism". The Metropolitan Museum of Art. Retrieved 17 April 2014.

[6] "Realist movement (Glossary)". National Gallery

[7] "Charles Joshua Chaplin (1825-1891)". Master Paintings Index. Archived from the original on 4 March 2016.

[:2-8] ¹ ² "Charles Chaplin (1825-1891)". Gallery AJ.

[9] Henry, Samuel (14 August 2006). "Paris To Rebuild Lost Tuileries Palace". New York Sun.

[10] "Paintings in Museums and Public Art Galleries Worldwide". Art Encyclopedia.

[11] "Bid high for Chaplin picture, but it wasn't by Charlie" (PDF). The New York Times. 6 June 1922

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]