צ'ארלי צ'פלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "צ'פלין" מפנה לכאן. לערך העוסק באישים אחרים ששם משפחתם צ'פלין, ראו צ'פלין (פירושונים).
צ'ארלי צ'פלין
Charlie Chaplin.jpg
צ'ארלי צ'פלין בדמות "הנווד"
סוגה מועדפת קומדיה
תאריך לידה 16 באפריל 1889
מקום לידה לונדון, אנגליה (לא אומת)
תאריך פטירה 25 בדצמבר 1977 (בגיל 88)
מקום פטירה ווה, וו, שווייץ
שנות הפעילות 18991976
עיסוקים אחרים במאי קולנוע, תסריטאי, מלחין
האתר הרשמי של צ'ארלי צ'פלין

סר צַ'ארְלְס ספֶּנסֶר ("צַ'ארלִי") צַ'פְּלִיןאנגלית: Sir Charles Spencer "Charlie" Chaplin;‏ 16 באפריל 188925 בדצמבר 1977) היה שחקן קומי, יוצר סרטים ומלחין אנגלי, שזכה להצלחה רבה בימי הסרט האילם. צ'פלין הפך לסמל, בין היתר, בזכות דמות "הנווד" אותה גילם בסרטיו. נחשב לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של תעשיית הקולנוע.

תוכן עניינים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המוקדמות (1889–1913)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'פלין נולד ב-16 באפריל 1889 ברובע וולוורת'[1] בדרום העיר לונדון שבאנגליה, לצ'ארלס והאנה צ'פלין (פדלינגהם היל). לצ'פלין היה אח חורג בשם סידני ג'ון היל, בנה של האנה צ'פלין מגבר אחר שזהותו אינה ידועה.[2] כשהיה תינוק, עבדו הוריו של צ'פלין כבדרני מיוזיק הול. להאנה הייתה קריירה קצרה וכושלת תחת שם הבמה "לילי הארלי", בעוד צ'ארלס היה זמר מצליח. על אף שמעולם לא התגרשו, נפרדו הוריו של צ'פלין בשנת 1891, כאשר צ'פלין בן שנתיים בלבד. שנה לאחר מכן, בעקבות רומן עם זמר המיוזיק הול ליאו דריידן, ילדה האנה את בנם המשותף - וילו. כשהיה בן חצי שנה, ברח ליאו עם וילו לקנדה, מה שגרם להאנה לשקוע בדיכאון עמוק.[3]

בתקופת ילדותו התגורר צ'פלין ביחד עם אמו ואחיו החורג סידני ברובע קנינגטון שבלונדון. לאמו של צ'פלין, שהחלה לאבד את קולה והקריירה שלה הייתה בדעיכה, לא היה מקור הכנסה קבוע, חוץ מעבודות מזדמנות בסיעוד, תפירה וייתכן שאף בזנות,[4] כאשר אביו של צ'פלין לא תומך כספית במשפחתו.[5] בשל כך, סבלה המשפחה מעוני וממחסור, דבר שאילץ את צ'פלין ואחיו לעבוד למחייתם כבר מגיל צעיר.

צ'פלין (במרכז השורה השלישית) בזמן שהותו בבית המחסה "האנוול" (1897)

בשנת 1897, בהיותו בן 7, נשלח צ'פלין לעבוד ולהתגורר בבית מחסה "האנוול" במרכז לונדון שנועד לשכן ילדים ממשפחות עניות ויתומים. כעבור שנה וחצי חזר צ'פלין להתגורר עם אמו, אך זמן קצר לאחר מכן (יולי 1898), נשלחו צ'פלין ואחיו לבית מחסה אחר בדרום לונדון. בספטמבר 1898, אושפזה אמו של צ'פלין בבית החולים הפסיכיאטרי קיין היל שבדרום לונדון, לאחר שלקתה בפסיכוזה, כתוצאה ממחלת העגבת בה חלתה.[6] במשך החודשיים בהם שהתה במוסד עברו צ'פלין ואחיו להתגורר בבית אביהם, אותו כמעט ולא הכירו. בשנים אלו סבל האב מאלכוהוליזם, בעיה שהובילה למותו בשנת 1901 ממחלת שחמת הכבד. לאחר מותו של האב חזרו הילדים לגור עם אמם, שיצאה מבית החולים לאחר שהשתפר מצבה. עם זאת, בשנת 1903 חלה הידרדרות במצבה והיא נאלצה לחזור ולהתאשפז בבית החולים. כעבור שמונה חודשים שוחררה לביתה, אך חזרה לבית החולים בשנת 1905, ונשארה בו עד מותה בשנת 1928.

הופעת בכורה ותחילת קריירת המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתו הראשונה של צ'פלין על במה הייתה בשנת 1894, בהיותו בן 5 בלבד, כאשר עלה על הבמה בזמן הופעה של אמו בעיר אלדרשוט שבדרום מערב אנגליה. באוטוביוגרפיה שלו כתב צ'פלין, כי לאחר שאמו נאלצה לרדת מהבמה בזמן ההופעה, משום שאיבדה את קולה, הוא עלה לבמה במקומה וביצע מספר שירים, אשר זכו לצחוק ולמחיאות כפיים מצד הקהל. על מופע זה אמר צ'פלין: "הלילה הזה היה הופעתי הראשונה על הבמה והופעתה האחרונה של אמא".[7]

על אף שמדובר היה באירוע נקודתי ומיוחד, החל צ'פלין הצעיר לפתח עניין אמיתי בתחום המשחק בעידודה ובתמיכתה של אמו. באמצעות קשריו של אביו בתעשיית הבידור בלונדון, הפך צ'פלין בשנת 1899, והוא בן 10, לחבר בלהקת רקדנים בשם "שמונת נערי לנקשייר" ("The Eight Lancashire Lads"). הלהקה יצאה לסיבוב הופעות שנמשך כשנה במספר אולמות בידור ברחבי אנגליה. על אף הצלחת המופע, לא היה צ'פלין שבע רצון מתחום הריקוד ושאף לפנות לכיוונים אחרים כשחקן קומי. על אף העובדה שאמו של צ'פלין דאגה כי לימודיו לא ייפגעו בעקבות קריירת המשחק אותה החל לפתח, הוא עזב את לימודיו בשנת 1902. על מנת לפרנס את עצמו, עבד צ'פלין בעבודות מזדמנות, תוך שהוא ממשיך בפיתוח הקריירה שלו, שהייתה בשלב זה בחיתוליה.

שנה לאחר מכן, זמן קצר לאחר הידרדרות מצבה של אמו, הוא הוחתם בסוכנות שחקנים ברובע וסט אנד בלונדון. מנהל הסוכנות, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בצ'פלין הצעיר, סידר לו תפקיד קטן כמחלק עיתונים בשם סם בהצגה "a Romance of Cockayne" מאת המחזאי הארי סיינטבורי, שאף גילם בו את התפקיד הראשי. ההצגה, אשר הועלתה לראשונה על הבמות ביולי 1903, לא זכתה להצלחה והופסקה כעבור שבועיים בלבד. עם זאת, הופעתו הקומית של צ'פלין זכתה לשבחים בביקורות העיתונים.

צ'פלין במהלך הופעותיו במחזה שרלוק הולמס (1903-1906)

סיינטסבורי, שהתרשם מיכולות המשחק של צ'פלין, סייע לו בקבלת תפקיד בהצגה שרלוק הולמס בהפקתו של המפיק האמריקאי צ'ארלס פרוהמן, בה גילם את תפקיד הנער "בילי". ההצגה, שרצה בתיאטראות שונים ברחבי אנגליה בין השנים 1906-1903, חשפה את כשרון המשחק של צ'פלין לקהלים רחבים. הצלחתו של צ'פלין הייתה כה גדולה עד שהתבקש לחזור ללונדון ולשחק את תפקיד הולמס עצמו, לצדו של השחקן ויליאם ג'ילט. ההצגה, בהפקת תיאטראות וסט אנד, הועלתה בתיאטרון "הדוכס יורק" שבלונדון ונמשכה עד דצמבר 1905. בתחילת 1906, השלים צ'פלין סיבוב הצגות נוסף עם צוות השחקנים של שרלוק הולמס, לפני שעזב באופן סופי, לאחר ששיחק במחזה במשך כשנתיים וחצי.

הופעות קומיות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת למסע ההופעות האמריקאי של קבוצת הקומדיה של פרד קארנו (צ'פלין משמאל ומימין) (1913)

לאחר עזיבתו את המחזה שרלוק הולמס, החל צ'פלין לשתף פעולה עם אחיו סידני, שגם הוא ניסה את מזלו בעולם המשחק, במסגרת הצגת מערכונים קומית בשם "Repairs". במאי 1906, החל צ'פלין לשחק בהצגת ילדים בשם "הקרקס של קייסי", במסגרתה שילב סגנון משחק בורלסקאי, אשר כלל שימוש במאפיינים של פרודיה ובהגזמה גרוטסקית, עליהם חזר לא פעם במהלך קריירת המשחק שלו. לאחר שסיים את סיבוב ההופעות עם צוות ההצגה בשנת 1907, היה כבר צ'פלין, שמלאו לו 18, שחקן קומי מוערך ובעל ניסיון משחק. שנה קודם לכן הצטרף סידני צ'פלין לקבוצת השחקנים הקומית הנודעת של האמרגן פרד קארנו והפך כעבור שנתיים לאחד מהשחקנים הבולטים בה. בפברואר 1908, סייע סידני לצ'ארלי לקבל חוזה זמני בן שבועיים בסוכנות. בתחילה היה קארנו מעט סקפטי כלפי שילובו של צ'ארלי, שכן היה נראה לו מעט חיוור, חלשלוש, בעל מבט זועף וקודר וביישן מדי כדי להצליח כשחקן קומי בתיאטרון. על אף זאת, הצליח צ'ארלי להרשים את קארנו כבר בהצגה הראשונה שעלתה בתיאטרון הקוליסאום שבמרכז לונדון ולזכות בחוזה לטווח ארוך.

בתחילה קיבל צ'פלין תפקידים קטנים יחסית, אך משנת 1909 החל לקבל תפקידים משמעותיים יותר ואף תפקידים ראשיים. באפריל 1910 קיבל צ'פלין את התפקיד הראשי בהצגת המערכונים "ג'ימי הנועז" (Jimmy the Fearless), שזכתה להצלחה גדולה וזיכתה אותו בחשיפה תקשורתית משמעותית.

בעקבות הצלחתו של צ'פלין, בחר בו קארנו להשתלב בצוות השחקנים במסגרת סיבוב הופעות בצפון אמריקה של מופע וודוויל חדש. הופעותיו של צ'פלין, ובעיקר תפקידו הבולט כאלכוהוליסט בשם "השיכור הנפוח", זכו לביקורות מהללות שתיארו את צ'פלין כ"אחד מאמני הפנטומימה הטובים ביותר שנראו עד אותה עת בארצות הברית". ביוני 1912, לאחר סיבוב הופעות שנמשך כ-21 חודשים, חזרו צ'פלין וצוות ההצגה לאנגליה, ולאחר הפוגה קצרה יצא צ'פלין באוקטובר לסיבוב נוסף בארצות הברית.

השתלבות בתעשיית הקולנוע (1914–1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'פלין בהופעתו הראשונה בקולנוע בסרט "Making a Living" משנת 1914

באפריל 1913, שישה חודשים לאחר שהחל את סיבוב ההופעות השני של מופע הבידור, הוזמן צ'פלין להצטרף לחברת ההפקות "סרטי ניו יורק" (New York Motion Picture Company). מאק סנט, מייסד חברת ההפקות קי-סטון ("Keystone Studios" - הקשורה עסקית לחברת "סרטי ניו יורק"), התרשם מביצועי המשחק שלו והעלה את האפשרות שצ'פלין יחליף את כוכב הסרטים האילמים פרד מייס, אשר היה חתום בחברה ותכנן לעזוב אותה. אף שבתחילה היסס צ'פלין להצטרף לחברה, שאת סרטי הקומדיות שהפיקה תיאר כ"תערובת של גסות ורעש", הוא נעתר להצעה כדי לא להחמיץ את ההזדמנות להיכנס לתעשיית הקולנוע בארצות הברית. הוא נפגש עם נציגי החברה וחתם על חוזה בספטמבר 1913, במשכורת של 150 דולר בשבוע (כ-3,600 דולר במונחים של 2015).

בדצמבר 1913 הגיע צ'פלין ללוס אנג'לס, בה הוקמה שנה קודם לכן חברת ההפקות "קי-סטון". בינואר 1914 החלו צילומי הסרט "Making a Living", שיצא לאקרנים ב-2 בפברואר 1914 והיה לסרט הראשון בו הופיע צ'פלין. כחמישה ימים לאחר מכן יצא לאקרנים סרטו השני של צ'פלין "Kid Auto Races at Venice". בסרט הוצגה לראשונה דמות "הנווד" של צ'פלין, שתהפוך עם השנים לדמותו המזוהה ביותר ולאחד מהסמלים הגדולים בקולנוע של תקופת הסרטים האילמים. ב-9 בפברואר יצא לקולנוע סרטו השלישי "Mabel's Strange Predicament".

עם הזמן החל צ'פלין להיות מעורב יותר בהפקת הסרטים בהם השתתף, על אף שהצעות שהעלה נדחו פעמים רבות על ידי המפיקים. במהלך צילומי סרטו ה-11 "Mabel at the Wheel", הסתכסך צ'פלין עם במאית הסרט מייבל נורמנד, וכמעט שוחרר מהחוזה עליו היה חתום. במאי 1914 יצא לקולנוע הסרט הראשון בבימויו של צ'פלין. סנט, שניאות לבקשתו לביים את הסרט, התנה זאת בכך שצ'פלין יבטיח לשלם סכום של 1,500 דולר (35,000 דולר במונחי 2015) אם הסרט ייכשל מסחרית. הסרט "Caught in the Rain" זכה להצלחה רבה בקופות. בעקבות הצלחה זו המשיך צ'פלין לביים את כל הסרטים הקצרים הבאים שהופקו בחברת "קי-סטון", בקצב מהיר של סרט אחד בשבוע בממוצע. תקופה זו הוגדרה על ידי צ'פלין כאחת מהתקופות הטובות בקריירה שלו.

בנובמבר 1914 השתתף צ'פלין לראשונה בסרט באורך מלא (בתפקיד משני). הסרט, "Tillie's Punctured Romance", בכיכובה של השחקנית מארי דרסלר, ארך כ-74 דקות וזכה להצלחה מסחרית שהגדילה את הפופולריות של צ'פלין. במעמד חידוש החוזה בסוף אותה שנה, דרש צ'פלין משכורת שבועית של 1,000 דולר (24 אלף דולר במונחי 2015), אך סנט סירב בטענה כי מדובר בשכר מוגזם.

המעבר לחברת "Essanay"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת הסרט "A Night Out" משנת 1915
כרזת הסרט "הנווד" (1915)

במהלך נובמבר 1914 קיבל צ'פלין הצעה להצטרף לחברת ההפקות "Essanay" משיקגו, בשכר של 1,250 דולר לשבוע (כולל מענק חתימה בגובה 10,000 דולר). בסוף דצמבר חתם צ'פלין על החוזה והצטרף לחברה, במסגרתה החל לגבש סביבו קבוצת שחקנים דוגמת ליאו וויט, באד ג'מיסון ועדנה פורווינס, שעמה ניהל יחסים רומנטיים והופיעה בהמשך בחלק ניכר מסרטיו בשמונה השנים הבאות.

עם המעבר לעמדת הבמאי, החל צ'פלין להשקיע זמן רב יותר בהכנת סרטיו. בין סרטו השני, "A Night Out", שיצא לאקרנים ב-15 בפברואר 1915, וסרטו השלישי, "The Champion", עבר כמעט חודש ימים (זמן רב במונחים של הסרטים האילמים של אותה תקופה שהופקו במהירות). למעשה, כל שבעת הסרטים האחרונים שהפיק צ'פלין בחברת "Essanay" (מתוך 14 הסרטים שהפיק בה בסך הכול), יצאו לאקרנים במרווחי זמן דומים בין אחד לשני.

בנוסף לשינוי בגישת ההפקה, החל צ'פלין לעדן את דמותו בסרטים, בעקבות ביקורות שקיבל עוד בתקופת קי-סטון ולפיהן דמותו משדרת "בהמיות וגסות". עם הזמן התמתנה מעט דמותו ונהייתה עדינה ובעלת סממנים רומנטיים יותר. דוגמה ראשונה לשינוי בצורת המשחק של צ'פלין באה לידי ביטוי בסרטו "הנווד". הסרט, שיצא לאקרנים ב-11 באפריל 1915, הציג את דמות "הנווד" המפורסמת של צ'פלין. על אף העובדה כי דמות זו שולבה קודם לכן בסרטיו, הסרט ביטא מעבר מסגנון משחק "סלפסטיקי" בעל סממנים קומיים גסים לסגנון עדין ורגיש יותר המלווה בפאתוס ובסוף עצוב, אותו המשיך צ'פלין לפתח גם בסרטיו הבאים (דוגמת הסרט "The Bank", אשר יצא בחודש אוגוסט של אותה שנה).

בשנת 1915 היה כבר צ'פלין שחקן מפורסם ומוערך ביותר. החנויות היו מלאות במוצרים ממותגים שכללו את דמותו, אשר הפכה מוכרת אף בעולם. בשנים אלו ביסס צ'פלין את עצמו ככוכב הבינלאומי הראשון של תעשיית הסרטים בארצות הברית. כשהחוזה עליו היה חתום בחברת "Essanay" הסתיים בדצמבר 1915, צ'פלין, שהיה מודע למעמדו הבלתי מעורער בתעשייה, דרש מענק חתימה של 150,000 דולר כתנאי לחתימה על חוזה חדש. הוא קיבל מספר הצעות עבודה, בין היתר מחברת יוניברסל, פוקס וויטגרף, אך ההצעה האטרקטיבית ביותר ניתנה על ידי חברת "Mutual", אשר הבטיחה לצ'פלין משכורת של 10,000 דולר לשבוע.

סוף תקופת Essanay והמעבר ל-Mutual[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת של חברת "mutual" עם איור של צ'פלין

לאחר משא ומתן עם חברת "Mutual", חתם צ'פלין על חוזה עתק בגובה 670,000 דולר לשנה, אשר מיצב אותו כאחד המרוויחים הגדולים ביותר בתעשייה. משכורתו החריגה יצרה עניין רב בתקשורת וסוקרה בהרחבה. לאחר החתימה על החוזה ציין נשיא החברה ג'ון פרולר כי: "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם לצ'פלין סכומים שכאלה בגלל שהציבור מעוניין מאוד לראות אותו מופיע כמה שיותר והוא מוכן לשלם על זכות זאת".

חברת "Mutual" העניקה לצ'פלין במרץ 1916 סטודיו פרטי לעבודה בלוס אנג'לס. בערך באותה תקופה, הרחיב צ'פלין את אנסמבל השחקנים שגיבש סביבו וצירף לשורותיו את השחקנים אלברט אוסטין ואריק קמפבל, אשר הופיע בהמשך בחלק מסרטיו כמו "The Floorwalker" (מאי 1916), "The Fireman" (יוני 1916), "The Vagabond" (יולי 1916) ועוד. עבור הסרט "The Pawnshop", אשר יצא לאקרנים ב-2 באוקטובר 1916, גייס צ'פלין לשורותיו את השחקן הנרי ברגמן, אשר ליווה בהמשך את צ'פלין במשך כ-30 שנה והשתתף ברבים מסרטיו.

שנת 1916 הייתה שנה פוריה מאוד בעבודתו של צ'פלין ולא בכדי. במסגרת חוזה העבודה עם חברת "Mutual" נקבע כי על צ'פלין להוציא לאקרנים סרט כל ארבעה שבועות, בין היתר כדי לכסות את ההוצאה על משכורתו הגבוהה. עם זאת, בתחילת שנת 1917 החל צ'פלין לדרוש זמן ארוך יותר לעבודה על כל סרט. בעשרת החודשים הראשונים של השנה הוציא צ'פלין ארבעה סרטים בלבד - "Easy Street" (ינואר), "The Cure" (אפריל), "The Immigrant" (יוני) ו-"The Adventurer" (אוקטובר). ההשקעה הנוספת נתנה ככל הנראה את אותותיה, ולדעת חוקרי קולנוע ומבקרים רבים, נחשבים סרטים אלו למשובחים מבין יצירותיו. צ'פלין העיד בעצמו, שנים רבות לאחר מכן, כי התקופה בה עבד עם חברת "Mutual" הייתה מהמאושרות בחייו.

בשנים אלו התחוללה מלחמת העולם הראשונה והתקשורת באנגליה ביקרה את צ'פלין על כך שלא התגייס לצבא. צ'פלין מצדו השיב כי היה מוכן להתגייס הן לצבא האמריקאי והן לצבא הבריטי אם היו דורשים זאת ממנו, אך דרישה כזאת לא הגיעה מאף אחת מהמדינות.

"First National" ו"הנער" (1917-1922)[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הירידה בתפוקת הסרטים של צ'פלין בתקופת עבודתו עם חברת "Mutual", היחסים היו טובים והסתיימו בצורה חיובית, עם סיום החוזה בין הצדדים. צ'פלין, אשר החל בחיפוש אחר חברת הפקות חדשה, מנה בין שיקוליו את הצורך ביחסי עבודה עם חברה אשר תעניק לו עצמאות גדולה יותר בנוגע ללוחות הזמנים ותאפשר לו זמן עבודה ממושך יותר על סרטיו.

צ'פלין בסצנה מהסרט "חיי כלב" (1918)

ביוני 1917, חתם צ'פלין על חוזה להפקת 8 סרטים חדשים עבור חברת ההפקות "First National" עבור סכום חסר תקדים של מיליון דולר. על מנת לייצור סביבת עבודה נוחה, בנה צ'פלין סטודיו פרטי על שטח רחב ידיים בשדרות בולוורד במערב לוס אנג'לס, אשר כלל את ציוד ההפקה המתקדם ביותר. בניית הסטודיו הסתיימה בינואר 1918.

ב-14 באפריל 1918, יצא סרטו הראשון של צ'פלין במסגרת חברת "First National". הסרט "A Dog's Life" ביטא את הדומיננטיות הרבה של צ'פלין באלמנטים השונים של בניית הסרט (היה אחראי על הבימוי, הפקה והתסריט). כמו כן, בסרט ניתן להיווכח בשינוי מסוים בדמות "הנווד" המוכרת אשר הוצגה כמלנכולית יותר, בסגנון הליצן העצוב. היה זה הסרט הראשון בו שיתפו פעולה צ'פלין ואחיו סידני, אשר זכה לתפקיד קטן בו.

לאחר יציאת הסרט, התנדב צ'פלין לקמפיין ה-"Third Liberty Bond", במסגרתו הסתובב ברחבי ארצות הברית, ביחד עם מפורסמים ואנשי ציבור על מנת לגייס כספים למען מדינות ההסכמה. בנוסף ביים צ'פלין, על חשבונו, סרט תעמולה בשם "The Bond", אשר הכנסותיו הוקדשו לטובת הפרויקט.

כרזת הסרט "הכתף שק" (1918)

סרטו הבא של צ'פלין "הכתף שק", אשר יצא לקולנוע ב-20 באוקטובר 1918, הושפע ממאורעות המלחמה - העלילה מתרחשת בצרפת, במהלכה של מלחמת העולם הראשונה בה צ'פלין מגלם שחקן אמריקאי שנשלח להילחם בחזית וחולם כי הוא מצליח להביא בעצמו לניצחון במלחמה, לאחר ששבה את הקייזר והביס כוחות גדולים של הצבא הגרמני. הסרט, שנחשב לקצר ביותר שביים צ'פלין (מבין הסרטים באורך מלא), זכה לביקורות מהללות ונחשב לפופולרי ביותר שלו (עד לאותו זמן). קודם להפקת סרט, העלו רבים מעמיתיו של צ'פלין חששם לגבי הרעיון לייצור סרט קומדיה על המלחמה, אך הוא מצידו בחר ליצור את הסרט וטען כי אף אם מדובר בסיכון הרעיון הלהיב אותו.

"United Artists"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר יציאתו של הסרט "הכתף שק" ובעקבות הצלחתו הרבה, דרש צ'פלין מ-"First National" שיפור בחוזה, בקשה שנדחתה על ידי החברה, שכבר במסגרת ההסכם הנוכחי שילמה לצ'פלין סכום חסר תקדים במונחי התקופה. באותם ימים, החלו שמועות על כוונה למזג את חברת "First National" עם חברת הפקות צעירה בשם "Famous Players-Lasky" שהוקמה שלוש שנים קודם לכן. צ'פלין, שחשש למעמדו בחברה בעקבות המיזוג האפשרי, חבר לכמה מיוצרי הסרטים האילמים והשחקנים המובילים בתעשייה - מרי פיקפורד, דאגלס פיירבנקס, דייוויד גריפית, על מנת להקים חברת הפצה חדשה בשם "יונייטד ארטיסטס", שהוקמה בינואר 1919.

צ'פלין בצעירותו (1920)

החברה הוקמה עקב תחושת הקיפוח והניצול הכלכלי בקרב היוצרים והשחקנים בידי בעלי האולפנים וחברת הפטנטים של תומאס אדיסון (Motion Picture Patents Company), תאגיד ענק ששלט בתשעת אולפני הקולנוע המרכזיים של אותה תקופה. טענתם של צ'פלין ועמיתיו הייתה כי האולפנים חסמו את ערוצי ההפצה של הסרטים של היוצרים העצמאיים והשתלטו בכך על תעשיית הקולנוע. בשל כך, הקימו את החברה שתאפשר מערך הפצה עצמאי לשיווק סרטיהם, ללא התחשבות בשיקולים מסחריים ולצורך מניעת צנזורה ושמירה על חופש היצירה. הרעיון של הקמת חברת הפצה בידי יוצרי סרטים, אשר אחראיים על מימון יצירותיהם ובעלי שליטה מלאה בהם, הייתה חדשנית ופורצת דרך בתעשיית הקולנוע באותה תקופה, אשר נשלטה כאמור ברובה על ידי תאגידו של אדיסון.

צ'פלין שהיה נלהב לפתח את החברה החדשה שהקים, ביקש מבעלי חברת "First National" לצאת מהחוזה עליו היה חתום, אך הם סירבו ודרשו כי ישלים את יצירת ששת הסרטים להם היה מחויב על פי החוזה. מספר חודשים לפני הקמת החברה נישא צ'פלין לשחקנית מילדרד האריס. החתונה נערכה בספטמבר 1918 במסגרת אינטימית בלוס אנג'לס, הרחק מעיני התקשורת. לאחר מספר חודשי נישואים, ב-7 ביולי 1919, ילדה האריס את בנם הבכור נורמן ספנסר צ'פלין. נורמן, שנולד מעוות ועם פגמים גנטים, נפטר כשלושה ימים מאוחר יותר. הטרגדיה שעברו בשילוב סכסוכים חוזרים ונשנים ביניהם הובילו לגירושי הזוג באפריל 1920. באוטוביוגרפיה שלו, ציין צ'פלין כי הקשר עם האריס היה "זיווג שלא ניתן לחיבור".

הנער[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'פלין ביחד עם ג'קי קוגן, בסצנה מהסרט "הנער" (1921)

לטרגדיה שעבר צ'פלין עם מות בנו הייתה השפעה על עבודתו ועל כתיבת התסריט לסרט "הנער",במסגרתו תכנן צ'פלין כי דמות "הנווד" תיקח תחת חסותה ילד עזוב. הצילומים לסרט החלו באוגוסט 1918, כאשר לטובת תפקיד הילד, גייס צ'פלין את ג'קי קוגן בן ה-4.

במהלך הפקת הסרט, התברר לצ'פלין כי מדובר בפרויקט גדול יותר מכפי שסבר וכי הפקת הסרט תיקח זמן ממושך. בשל כך, ובהתחשב בעובדה כי עדיין היה תחת חוזה עם חברת "First National", אשר לחצה עליו ליצור עוד סרטים, עצר צ'פלין את תהליך ההפקה, על מנת להפיק את הסרט "A Day's Pleasure", אשר יצא לאקרנים ב-15 בדצמבר 1919. במסגרת הסרט, בו יוצא צ'פלין ליום של כיף עם משפחתו, משתתף לראשונה ג'קי קוגן בתפקיד אחד מבניו. הסרט, אשר נוצר בחופזה, זכה לביקורות צוננות בעיתונות.

לאחר תהליך הפקה ארוך של למעלה מ-9 חודשים, יצא הסרט "הנער" לקולנוע ב-21 בינואר 1921. עלילת הסרט מציגה את דמות "הנווד" אשר מוצא ילד (ג'קי קוגן) שננטש בסמטה ברחוב על ידי אמו ומחליט לטפל בו ולאמץ אותו. כאשר הילד מתבגר, הוא הופך ליד ימינו למעשי גזל ושוד קטנים לצורך הישרדות. בסוף הסרט, מתאחדים האם והילד.

אף על פי שמדובר בסרט קומדיה, שהיה הארוך ביותר שיצר צ'פלין עד אותה עת (כ-68 דקות), הוא עוסק בסוגיות מורכבות של עוני ויחסי משפחה פגומים בהם ילדים מופרדים מהוריהם, אשר מושפעים מילדותו הקשה שלו עצמו בלונדון.[8] הייחודיות של הסרט נעוצה, בין היתר, בעובדה כי שילבה קומדיה ודרמה במסגרת עלילה אחת. הסרט זכה להצלחה אדירה, הוקרן ביותר מ-50 מדינות (עד 1924) וזכה במקום השני ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר באותה השנה, אחרי "ארבעת פרשי האפוקליפסה".

לאחר שיצא לאקרנים סרטו הבא "The Idle Class", ב-25 בספטמבר 1921, החליט צ'פלין לחזור לאנגליה בפעם הראשונה לאחר כמעט עשר שנים בארצות הברית. עם הגעתו, החל לעבוד על סרטו הבא "Pay Day", אשר יצא לקולנוע ב-2 באפריל 1922. בשל חילוקי דעות מקצועיים בנוגע להפצתו, יצא סרטו הבא של צ'פלין "The Pilgrim", באיחור של שנה (26 בפברואר 1923) - היה זה סרטו הקצר האחרון.

תקופת השיא כמפיק עצמאי (1923–1938)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האישה מפריז" ו"הבהלה לזהב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את התחייבויותיו במסגרת ההסכם עם חברת "First National", החל צ'פלין את דרכו כמפיק עצמאי במסגרת החברה שהקים. בנובמבר 1922, החלה הפקת הסרט "האישה מפריז", דרמה רומנטית על יחסים מורכבים בין בני זוג. באופן יוצא דופן, צ'פלין מגלם בסרט תפקיד שולי ביותר של עובד רכבת. הסרט, אשר יצא לאקרנים ב-26 בספטמבר 1923, זכה לביקורות טובות בשל הצגת יחסי האהבה המורכבים בין בני הזוג בצורה מעודנת וחדשנית. עם זאת, עצם העובדה שלצ'פלין היה תפקיד זניח בסרט הייתה השלכה משמעותית על רווחיותו והוא היה כישלון קופתי.

צ'פלין בסצנת "אכילת הנעל" המפורסמת בסרט "הבהלה לזהב" (1925)

לאחר האכזבה היחסית מ"האישה בפריז", חזר צ'פלין לתחום הקומדיה, עם תחילת העבודה על סרטו הבא "הבהלה לזהב". בכתיבת התסריט, הושפע צ'פלין מסיפורי הנהירה ההמונית לעיר דוסון סיטי שביוקון שקנדה, לאחר גילוי מרבצי הזהב במקום ב-1896 כמו גם מהסיפור אודות משלחת דונר, קבוצת חלוצים שב-1846, בדרכם לקליפורניה נקלעו חבריה לסופת שלגים ונאלצו לאכול את בשר מתיהם כדי לשרוד.

הפקת הסרט, בה צ'פלין (בדמות "הנווד") מגלם כורה זהב אשר נוסע ליוקון לקחת חלק ב"בהלה לזהב", החלה בפברואר 1924 ועלתה סכום חסר תקדים של מיליון דולר, במסגרתה צולמו סצנה רבת משתתפים (600 ניצבים) ברכס הרים שבמדינת נוואדה. הסרט, שיצא לבתי הקולנוע ב-26 ביוני 1925, לאחר זמן הפקה ארוך של כ-15 חודשים, היה הצלחה מסחררת ונחשב לאחד הסרטים הרווחים ביותר בתולדות הסרטים האילמים (5 מיליון דולר). הסרט כולל כמה מהסצינות המפורסמות ביותר של צ'פלין, דוגמת בישול ואכילת המגפיים בבקתה ו"ריקוד הלחמניות", אותו מבצע עם צמד מזלגות וצמד לחמניות.

נישואיו השניים והסרט "הקרקס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן צילומי הסרט "הבהלה לזהב", התחתן צ'פלין בשנית עם השחקנית הצעירה ליטה גריי, אותה הכיר לראשונה כשהייתה בת 8 ואף ליהק אותה לתפקיד משני בסרט "הנער". בדומה לסיטואציה עם אשתו הראשונה, גם במקרה זה נכנסה גריי להריון ועל כן דרש מצ'פלין להתחתן איתה, על אף שבאותו זמן הייתה גריי כבת 16. בשל כך, הסתכן צ'פלין בהעמדה לדין בגין אונס סטטוטורי לפי חוקי מדינת קליפורניה. בהתחשב במצב, התחתנו בני זוג בחתונה סודית במקסיקו ב-25 בנובמבר 1924. לאחר כחמישה חודשי נישואים, נולד בנם המשותף הראשון צ'ארלס צ'פלין ג'וניור. בנם השני, סידני צ'פלין, נולד ב-30 במרץ 1926.

כרזת הסרט "הקרקס" (1928)

בדומה לנישואיו הראשונים, גם הנישואים עם גריי היו מורכבים וקשים וצ'פלין היה מבלה שעות רבות בסטודיו שלו על מנת להימנע ממפגש עם אשתו.[9] היחסים בין בני הזוג התדרדרו עד שלבסוף התפוצצו כאשר גריי עזבה את הבית ועם הילדים בנובמבר 1926. הזוג התגרש זמן קצר לאחר מכן, כאשר במסגרת מסמך הגירושים האשימה גריי את צ'פלין כי בגד והתעלל בה ואף דרש ממנה לממש פנטזיות מיניות מוזרות שלו. מסמך זה דלף לתקשורת ויצר מהומה ציבורית (עד כדי דרישה להחרמת סרטיו), אשר הובילה להתמוטטות עצבים שעבר צ'פלין. על מנת להרגיע את הרוחות ואת הסקנדל שנוצר, הסכים צ'פלין לשלם לגריי 600 אלף דולר, במסגרת הסכם פשרה שחתם בעצת עורכי דינו.

עוד בטרם הוגשו מסמכי הגירושים, החל צ'פלין לעבוד על סרטו הבא - "הקרקס". הפקת הסרט, אשר הוקפאה במהלכה למשך 8 חודשים בשל מספר אירועים קשים בחייו של צ'פלין, דוגמת הליך הגירושים, מותה של אמו והסתבכות עם רשויות המס, הסתיימה באוקטובר 1927 והסרט יצא לאקרנים ב-6 בינואר 1928 וקיבל ביקורות טובות. במסגרת טקס פרסי האוסקר הראשון, שנערך בלוס אנג'לס ב-16 במאי 1929, קיבל צ'פלין פרס של כבוד על "גיוון, משחק אמיתי, כתיבה, בימוי והפקה של הסרט הקרקס".[10]

"אורות הכרך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוקטובר 1927, יצא לאקרנים הסרט זמר הג'אז, בכיכובו של אל ג'ולסון אשר היווה פריצת דרך בתחום הקולנוע, שכן היה מהסרטים הראשונים שכללו פסקול סינכרוני משולב עם תמונה. בכך היווה הסרט נקודת מפנה במעבר מהקולנוע "האילם" אל הקולנוע "המדבר" (על אף העובדה כי לא היה הסרט הראשון שכלל פסקול). צ'פלין, אשר טרם עשה שימוש בטכנולוגיה החדשה, ביטא גישה צינית לנושא וטען כי סרטים המלווים בדיבור חסרים את המימד האומונותי הקיים בסרטים האילמים. בנוסף, לא ראה צ'פלין את הצורך לשנות את צורת הפקת סרטיו אשר הביאה לו הצלחה ופרסום כה רב וחשש כי שילוב קול בדמותו של "הנווד" תפגם בהצלחה הבינלאומית שלו.

צ'פלין (בדמות "הנווד") בסצנה מהסרט "אורות הכרך" (1931) פוגש לראשונה את מוכרת הפרחים העיוורת

צ'פלין החל לצלם את סרטו (האילם) הבא "אורות הכרך" לקראת סוף 1928. הסרט שיצא לאקרנים ב-30 בינואר 1931, עסק ברומן בין דמות "הנווד" לבין מוכרת פרחים עיוורת, אותה גילמה השחקנית ורג'יניה צ'רצ'יל, במסגרתו מנסה צ'פלין להשיג לה כסף לניתוח אשר יחזיר לה את ראייתה. על אף העובדה כי הסרט היה אילם, עשה צ'פלין שימוש בטכנולוגיות הקול החדשות על מנת להקליט פסקול לסרט, אשר הלחין בעצמו.

על אף העובדה כי בזמן יציאתו לקולנוע, הפך ז'אנר הסרטים האילמים לרלוונטי הרבה פחות וקרנו ירדה בקרב ציבור חובבי הקולנוע, הסרט זכה להצלחה קופתית מרשימה (הכנסה של 3 מיליון דולר) ולביקורות משבחות. מכון הסרטים הבריטי ציין כי מדובר בהישגו הגדול ביותר של צ'פלין,[11] אשר העיד בעצמו כי מדובר בסרט המועדף עליו ביותר.

"זמנים מודרניים" ונישואיו השלישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף העובדה כי סרטו "אורות הכרך" זכה להצלחה ולביקורות משבחות, החל צ'פלין לתהות לגבי הצורך בשילוב דיאלוגים בסרטיו הבאים. מחד, הוא חש כי שילוב קול בסרטיו היא מתאימה לסגנון סרטיו אך מנגד, חשש כי ייתכן וסגנון הסרטים האילמים הולך ונעלם והופך אט אט למיושן. בסיטואציה זו של חוסר וודאות לגבי עתידו המקצועי, החליט צ'פלין בתחילת 1931 לצאת לחופשה קצרה, אשר בסופו של דבר התארכה לכדי טיול שארך כ-16 חודשים.

ביולי 1932, פגש צ'פלין את השחקנית פולט גודארד, אשר בהמשך תהפוך לבת זוגו ואף תופיע לצידו בסרטו הבא "זמנים מודרניים". במסגרת הסרט, אשר הפקתו החלה בשנת 1934, ניכרת השפעה רבה של מאורעות תקופת השפל הכלכלי, שהחל בארצות הברית בשנת 1929 ונמשך עד סוף שנות השלושים. לטעמו של צ'פלין, נבע השפל הכלכלי מעודף מיכון תעשייתי ופולחן כוזב של יעילות בנוסח פורדיאני.

צ'פלין בסצנה מהסרט "זמנים מודרניים (1936)

במסגרת הסרט, אשר יצא לאקרנים ב-5 בפברואר 1936, מגלם צ'פלין פועל פשוט בבית חורשת שתפקידו להבריג ברגים בקו הייצור, אך בשל קצבו המהיר של הסרט הנע, אינו מצליח לעמוד בקצב העבודה. בסרט מובעת ביקורת על שגרת העבודה השוחקת בבית חרושת מודרני, בו העובדים נתונים לפיקוח מתמיד על ידי המנהלים. "זמנים מודרניים", אשר היה הסרט האילם האחרון שיצר צ'פלין, קיבל עם יציאתו ביקורות מעורבות. עם זאת, במבחן הזמן, נחשב הסרט לאחת מיצירותיו הטובות ביותר של צ'פלין.[12]

לאחר יציאת הסרט, יצאו צ'פלין וגודארד לטיול ארוך במזרח הרחוק, במהלכו התחתנו בעיר גואנגג'ואו שבדרום סין. בשנת 1938, נפרדו בני הזוג (וכעבור 4 שנים התגרשו). על אף הפרידה, הם המשיכו לשתף פעולה מבחינה מקצועית, כאשר צ'פלין ליהק את גוטארד לתפקיד בסרטו "הדיקטטור הגדול".

מחלוקות פוליטיות וירידה בפופולריות (1939–1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הדיקטטור הגדול"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-40 התאפיינו במחלוקות רבות בהם היה מעורב צ'פלין, הן בחייו האישיים ואת בחייו המקצועיים, להן היו השלכות שליליות על הכנסותיו מסרטיו כמו גם על הפופולריות שלו בקרב הציבור בארצות הברית. מקורה של המחלוקת הראשונה הייתה בנטייתו להציג את עמדותיו הפוליטיות המוצקות, בין היתר, אודות הסכנה שבעליית המשטרים הלאומנים והטוטליטרים באירופה של שנות ה-30 (דוגמת איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית) והצורך בנקידת עמדה נחרצת כלפיהם, בתקופה שבה ארצות הברית עדיין הייתה נייטרלית ורבו בה קולות הבדלנים הקוראים להימנע מלקחת חלק במלחמה (טרום המתקפה על פרל הארבור).

צ'פלין בדמות "הדיקטטור" בסרט "הדיקטטור הגדול" (1940)

במהלך גיבוש התסריט לסרטו הבא, הושפע צ'פלין רבות מסוגיות פוליטיות אלו. נקודה משמעותית בעניין זה הייתה הרקע הדומה שבין צ'פלין (דמות "הנווד") למנהיג גרמניה אדולף היטלר - שניהם נולדו בערך באותו זמן, גדלו בעוני מחפיר והפכו לדמויות בינלאומיות בולטות ומשפיעות. השפעה רבה ביותר הייתה לדמיון הפיזי שבין "הנווד" להיטלר, לרבות השפם יוצא הדופן, אשר תעצב את דמותו של צ'פלין במסגרת עלילת הסרט "הדיקטטור הגדול".

הסרט, אשר על התסריט שלו עבד צ'פלין במשך כשנתיים ויצא לבסוף לאקרנים ב-15 באוקטובר 1940, מציג באופן סאטירי ולועג לדמויות המפתח במשטרים הטוטליטרים של אירופה, דוגמת היטלר (אותו מכנה ה"פוי"), מוסליני (בכינויו "בנזינו נפלוני"), גבלס (אותו הוא מכנה "גארביץ", כשיבוש המילה Garbage=זבל) וכו'.

במהלך נאום אותו נושא "הספר היהודי" לקראת סוף הסרט (אחת משתי הדמויות אותן מגלם צ'פלין), מוצגת עמדתו הפוליטית של צ'פלין כנגד המלחמה ושאיפתו לשלום וניצול הטכנולגיה לחיבור בין אנשים. בזמן העבודה על הסרט, ביקשו המפיקים להוציא את סצנת הנאום, אך צ'פלין סירב. על אף הנאום השנוי במחלוקת, הסרט זכה להצלחה רבה (מועמד ל-5 פרסי אוסקר) ולביקורות מהללות ונחשב לרווחי ביותר של צ'פלין.[13]

בעיות משפטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-40, היה מעורב צ'פלין בסכסוך משפטי מתמשך עם השחקנית ג'ואן בארי, עימה החל לנהל מערכת יחסים ביוני 1941. בני הזוג נפרדו בסתיו 1942, לאחר שמצבה הנפשי של בארי התדרדר והיא החלה להטריד את צ'פלין בצורה כפייתית, דבר שהוביל מספר פעמים למעצרה. לאחר שילדה את בתה קרול אן, ב-2 באוקטובר 1943, טענה בארי כי צ'פלין הוא האב ודרשה כי יכיר בה. לאחר שצ'פלין הכחיש כי הוא אבי הילדה, הגישה בארי כנגדו תביעת אבהות, אשר הדיון בעניינה החל בפברואר 1945. לאחר מספר דיונים, במהלכם האשים עורך דינה של בארי את צ'פלין בשחיתות מוסרית, קבע השופט כי צ'פלין הוא האב וכי הוא חייב במזונות (עד גיל 21) וזאת על אף העובדה כי בדיקות דם שביצע צ'פלין הראו כי הוא אינו האב.

עוד בטרם החל משפטו בשאלת האבהות, הסתבך צ'פלין פעם נוספת. ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר, אשר חשד בנטיות הפוליטיות הסוציאליסטיות של צ'פלין, ניצל את הסערה המשפטית סביב קרול אן, על מנת לפגוע בתדמיתו הציבורית. כחלק מקמפיין השמצות כנגד צ'פלין, הוגש כתב אישום אשר כלל אישומים חמורים (שכביכול היו רלוונטיים ליחסיו עם בארי), דוגמת עבירה על ה"Mann Act", אשר אוסרת על הובלת אדם בין מדינת בארצות הברית במטרה שיעסוק בזנות או בפעילות מינית בלתי חוקית אחרת. במרץ 1944, החל משפטו של צ'פלין בנוגע לעבירת ה"Mann Act" (לאחר ששלושת האישומים הראשונים בוטלו מחוסר ראיות). כעבור שבועיים זוכה צ'פלין.

בעיצומה של התסבוכת המשפטית עם בארי, ביוני 1943, התחתן צ'פלין עם השחקנית אונה אוניל בת ה-18, אותה הכיר מספר שנים קודם לכן כששקל ללהקה לאחד מסרטיו (שבסוף לא יצא לפועל). בניגוד לנישואיו הקודמים, ועל אף פער הגילאים הניכר בניהם (צ'פלין היה בן 57), הם ניהלו מערכת יחסים טובה ויציבה ונשארו נישואים, עד למותו של צ'פלין בדצמבר 1977. לזוג נולדו 8 ילדים.

"מסייה ורדו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת הסרט "מסייה ורדו" (1947)

לאחר הפסקה ארוכה שלקח בשל הסכסוכים המשפטיים בהם היה מעורב, חזר צ'פלין לעבודה. באפריל 1946, הוא החל לצלם את הסרט "מסייה ורדו", פרויקט אותו החל לפתח כבר בשנת 1942, לפי רעיון של הבמאי אורסון וולס, אשר במקור רצה כי צ'פלין ייככב בסרט על הרוצח הסדרתי הצרפתי הארי לאנדרו. צ'פלין שאהב את הקונספט וסבר כי ניתן יהיה לייצור ממנו קומדיה מצוינית, שילם לוולס 5000 דולר עבור הרעיון.

במסגרת הסרט, אשר יצא לאקרנים ב-11 באפריל 1947, מגלם צ'פלין פקיד בבנק, אשר לאחר שאיבד את עבודתו, מחליט לפתות ולרצוח נשים עשירות, על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו. בקומדיה שחורה זו נוטש צ'פלין את מאפייני הסרט האילם, דוגמת דמותו של "הנווד" אשר אינה מופיעה בסרט. בדומה לנעשה בסרטו הקודם "הדיקטטור הגדול", גם במסגרת "מסייה ורדו" ביטא צ'פלין את דעותיו הפוליטיות דרך הדמויות בסרט, ובהם ביקורת כלפי חלק ממדינות העולם אשר מעודדות רצח המוני דרך מלחמות ושימוש בנשק להשמדה המונית. המסר הפוליטי הבולט והחריג נתן את אותותיו עם יציאתו של הסרט, אשר לראשונה בארצות הברית זכה הן לביקורות שליליות והן לכישלון קופתי בולט, על אף שזכה להצלחה גדולה יותר בבתי הקולנוע בחו"ל וכי צ'פלין היה מועמד לפרס האוסקר על התסריט.

האשמות על קומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מן הסיבות לביקורות השליליות לסרטו "מסייה ורדו", נבעה מהשינוי שחל בדמותו הציבורית של צ'פלין. בנוסף לנזק התדמיתי שנגרם לו בעקבות הסכסוך המתוקשר עם ג'ואן בארי, החלו גורמים ציבוריים שונים לקטלגו כבעל נטיות קומוניסטיות. במהלך מלחמת העולם השנייה, מילא צפלין תפקיד מרכזי בוועדה האמריקאית לסיוע למאמצי המלחמה ברוסיה. דמויות ציבוריות נוספות שהיו מעורבות בוועדה היו גם השחקן והבמאי אורסון וולס, וונדל ווילקי, מועמד רפובליקני לנשיאות ארצות הברית ב-1940 והצייר רוקוול קנט. צ'פלין היה דמות מרכזית גם בקמפיין לפתיחת חזית שנייה, בהובלת בריטניה וארצות הברית, באירופה – מהלך בו היה מעוניין מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין, שרצה להקל על צבאו השחוק.

עם תום המלחמה, החלה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (HUAC) לחקור "פעילות קומוניסטית" בקרב אנשים בתעשיית הבידור, שנחשדו בעמדות שמאלניות. הרוח החיה בוועדה היה הסנטור ג'וזף מקארתי, אשר החל ביצירת "רשימה שחורה" של שמות ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, אף אם לא היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית האמריקאית (או גופים אחרים דומים).

בספטמבר 1947, זומן גם צ'פלין להופיע בפני הוועדה (אך לבסוף לא העיד). הוא הכחיש את היותו קומוניסט (טען שהוא "שוחר שלום") אך חש כי ניסיונות הממשל בארצות הברית לדכא את האידאלוגיה שלו היוו פגיעה חמורה בזכויות האזרח שלו והוא החל לקחת חלק פעיל בהפגנות כנגד פעילות הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית. באותה עת, בידי ה-FBI היה מסמך בן 1,900 עמודים על פעילותו הפוליטית. ראש הארגון הובר ייעץ לתובע הכללי לא לאפשר לצ'פלין להיכנס בחזרה לשטח ארצות הברית אם ייאלץ לעזוב מסיבה כלשהי.[14]

"אורות הבמה" והגירוש מארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'פלין והשחקנית קלייר בלום בסרט "אורות הבמה" (1952)

בנובמבר 1951, החל צ'פלין בצילומי סרטו "אורות הבמה", לאחר שעבד על התסריט במשך כ-3 שנים. עלילת הסרט סובבת סביב דמותו של קאלוֵורו, בדרן וודוויל שכוכבו דעך עם השנים והוא התדרדר לאכוהוליזם. בהמשך מסייע קאלוֵורו לשחקנית צעירה סשם תרזה (קלייר בלום) להתגבר על פחד הבמה שלה כרקדנית. לקראת סוף הסרט, עולה קאלוורו על הבמה למופע גדול אחרון עם בן זוגו משכבר הימים (באסטר קיטון). לאחר ירידתו מהבמה, הוא חווה התקף לב אך מתעקש כי יחזירו אותו לאולם כדי שיוכל לצפות בתרזה המצליחה סוף-סוף לרקוד. לבסוף מת קאלוֵורו. דרך דמות זו וגורלה רצה צ'פלין, במידה רבה, לסמל את דעיכתו שלו ושל האומנות אותה הוא מייצר (מבחינת דעת הקהל הציבורית), כמו גם את תקופת ילדותו בה הוריו עסקו כבדרני וודוויל. בסרט השתתפו רבים מבני משפחתו של צ'פלין, דוגמת חמשת ילדיו הגדולים ואחיו סידני.

צ'פלין החליט כי הקרנת הבכורה של הסרט לא תתקיים בלוס אנג'לס כרגיל, אלא בלונדון, העיר בה מתרחשת העלילה. הוא יצא מארצות הברית מלווה במשפחתו ב-18 בספטמבר 1952, בדרכו לאנגליה על גבי אוניית "המלכה אליזבת". למחרת היום, ביטל התובע הכללי האמריקאי ג'יימס מקגרנרי את אשרת הכניסה מחדש של צ'פלין וקבע כי בשובו למדינה הוא יידרש להיחקר אודות דעותיו הפוליטיות, בטרם יוכל להיכנס חזרה. באופן לא מפתיע, הסרט קיבלת ביקורות שליליות בעיקר, כאשר רבים מבתי הקולנוע החליטו להחרים את הסרט ולא להקרינו וזאת בהתאם לירידה המתמשכת באהדה לצ'פלין בארצות הברית.

השנים באירופה ואחרית ימיו (1953–1977)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לשווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוזתו של צ'פלין בשווייץ

מהרגע שעזב את גבולות המדינה בספטמבר 1952, לא ניסה צ'פלין לחזור לארצות הברית ולקבל את אשרת הכניסה מחדש, אלא שלח את אשתו אונה על מנת שתסדיר את ענייניו. בני הזוג החליטו לעבור לגור בשווייץ ובינואר 1953, עברה המשפחה לביתם החדש - אחוזה מפוארת על גדות אגם ז'נבה. במרץ 1953, העמיד צ'פלין את ביתו בבוורלי הילס ואת הסטודיו הפרטי שלו למכירה. וכעבור חודש, הודיע לשלטונות האמריקאים כי הוא מוותר על חידוש אשרת הכניסה שלו למדינה. שנה לאחר מכן, ויתרה אונה על אזרחותה האמריקאית והפכה להיות אזרחית בריטית.

צ'פלין המשיך להיות דמות שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית גם במהלך שנות ה-50, במהלכן זכה בפרס מטעם מועצת השלום העולמית (WPC) בעלת הנטיות הקומוניסטיות, ונפגש עם ג'ואו אנלאי, ממייסדי סין הקומוניסטית וראש ממשלתה הראשון ועם ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות מ-1953 ועד 1964.

"מלך בניו יורק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954, החל צ'פלין לעבוד על סרטו "האירופאי" הראשון "מלך בניו יורק", בו הוא מגלם בתפקיד הראשי את המלך שאחדוב, אשר נמלט מארצו אסטרוביה ומגיע לניו יורק על מנת להרוויח כסף, לשם כך הוא משתתף בפרסומות ואף עובר ניתוח פלסטי לשם כך. במהלך הסרט, פגישה עם ילד להורים קומוניסטים גורמת לכך שמאשימים אותו בקומוניזם ומחייבים אותו להופיע בפני "וועידת מקרתני".

הסרט, שהופק על ידי חברת ההפקות החדשה שהקים צ'פלין ("אטיקה") הוא למעשה פרודיה על החברה הגבוהה בארצות הברית של שנות ה-50, על פולחן הנעורים, הצביעות שבה והרדיפה הבלתי פוסקת אחרי כסף. צ'פלין משלב בסרט חוויות אישיות שעבר בעצמו בשנים אלו - בנו מייקל, משחק בסרט ילד שהוריו נרדפים על ידי ה-FBI, בעוד צ'פלין עצמו (בדמות המלך) מואשם בקומוניזם. הסרט יצא לאקרנים ב-12 בספטמבר 1957, וזכה לביקורות מעורבות. צ'פלין סירב להכניס עיתונאים אמריקאים להקרנת הבכורה של הסרט שנערכה בפריס והוא אף החליט כי הסרט לא יוקרן כלל בבתי הקולנוע בארצות הברית (הוקרן לראשונה רק ב-1973). להחלטה זו הייתה השפעה רבה על הכנסות הסרט, על אף העובדה כי הוא זכה להצלחה באירופה.

הפקות אחרונת והערכה מחודשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני העשורים האחרונים לחייו, השקיע צ'פלין את מרבית זמנו בעיבוד מחדש של סרטיו השונים לשם הוצאתם במהדורות חדשות, דוגמת "The Chaplin Revue", שיצא בשנת 1959 וכלל את שלושת סרטיו הראשונים תחת חברת ההפקות "פירסט נשיונל" - "חיי כלב" (A Dog's Life), "הכתף שק", ו-"The Pilgrim", אשר נערכו מחדש ונכללו יחדיו במסגרת סרט באורך מלא. בתחילת שנות ה-60, החלה להשתנות דעת הקהל של הציבור האמריקאי בנוגע לצ'פלין ולדעותיו. ביולי 1962, הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטות אוקספורד ודוראם. בנובמבר 1963, החל תיאטרון ה"פלאזה" בניו יורק בהקרנות מיוחדת של סרטיו השונים של צ'פלין לאורך השנים. בספטמבר 1964, פרסם צ'פלין את האוטוביוגרפיה שלו "חיי", עליה החל לעבוד עוד בשנת 1957. הספר, אשר עוסק בחייו האישיים של צ'פלין ותקופת צעירותו, זכה להצלחה רבה והפך לרב מכר, על אף הביקורות שציינו כי חסר בו מידע רב על הפילמוגרפיה שלו כמו גם על התקופה בה החל להתפרסם כשחקן.

"הרוזנת מהונג קונג" (1967) - סרטו האחרון של צ'פלין

זמן קצר לאחר יציאת ספרו, החל צ'פלין בעבודה על סרטו "הרוזנת מהונג קונג", אשר עוסק בסיפורה של רוזנת רוסיה, פליטת המהפכה (בכיכובה של סופיה לורן) אשר עוקבת אחר מיליונר דיפלומט (מרלון ברנדו) כדי שיעזור לה להיכנס לארצות הברית. הסרט, אשר יצא לאקרנים ב-5 בינואר 1967 (10 שנים לאחר "מלך בניו יורק"), היה לסרט הראשון של צ'פלין שאינו בשחור לבן ואשר יצא בפורמט של מסך רחב. על אף חידושים אלו, זכה הסרט (שהוא גם האחרון של צ'פלין) לביקורות שליליות ולאכזבה בקופות.

בסוף שנות ה-60, סבל צ'פלין ממספר מקרים קלים של שבץ, אשר הובילו להתדרדרות במצבו הבריאותי. על אף בריאותו הלקויה, הוא החל לעבוד על תסריט חדש לסרט בשם "הפריק" (The freak), אודות בחורה עם כנפיים אשר נמצאה בדרום אמריקה. צ'פלין התכוון ללהק לתפקיד הבחורה את בתו ויקטוריה, אך בשל בריאותו הלקויה, הפרויקט לא הושלם בסופו של דבר. בתחילת שנות ה-70, המשיך צ'פלין בהוצאת מהדורות חדשות לסרטיו הישנים, דוגמת "הנער" ו"הקרקס". בשנת 1971, זכה בעיטור לגיון הכבוד הצרפתי במסגרת פסטיבל הקולנוע בקאן. שנה לאחר מכן, הוענק לו פרס מיוחד על פועלו בפסטיבל הסרטים של ונציה.

בשנת 1972, ביקשה האקדמיה האמריקאית לקולנוע להעניק לצ'פלין פרס מיוחד על פועלו. בתחילה, היסס צ'פלין לגבי קבלת הפרס אך בסוף הסכים והחליט לחזור לארצות הברית לאחר 20 שנות היעדרות. ביקורו המחודש, משך תשומת לב מיוחד מצד התקשורת. עם קבלת הפרס במהלך הטקס, זכה צ'פלין למחיאות כפיים מצד הקהל במשך 12 דקות רצופות, קימת הכבוד הארוכה ביותר בתולדות טקסי האוסקר. על אף העובדה כי לצ'פלין היו פרויקטים נוספים עליהם רצה לעבוד, מצבו הבריאותי הרעוע, מאמצע שנות ה-70 ואילך, הגביל אותו מאוד. הוא אף לקה במספר קרי שבץ נוספים, אשר הקשו מאוד על דיבורו והוא נאלץ להתנועע על כיסא גלגלים.

הפרויקטים האחרון בהם היה מעורב היו אוטוביוגרפיה מצולמת בשם "My Life in Pictures", אשר התפרסמה בשנת 1974, השתתפות בסרט דקומנטרי על חייו בשם "The Gentleman Tramp", שיצא בשנת 1975 והוצאה מחודשת של הסרט "האישה מפריז" בשנת 1976. כשנתיים לפני מותו, זכה צ'פלין לתואר אבירות, שהוענק לו על ידי מלכת אנגליה אליזבת השנייה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבתו של צ'פלין

בבוקר ה-25 בדצמבר 1977, נפטר צ'פלין בביתו שבשווייץ, לאחר שלקה בשבץ בזמן שישן. הוא היה בן 88 במותו. הלוויתו התקיימה יומיים לאחר מכן במסגרת מצומצמת בטקס צנוע בבית הקברות "Corsier-sur-Vevey" שבשווייץ (כפי שציווה צ'פלין). ב-1 במרץ 1978, נגנב ארון הקבורה של צ'פלין על ידי 2 מהגרים (רומאן וארדס מפולין וגנטצ'ו גאנב מבולגריה), במטרה לגבות כופר מאשתו וממשפחתו. בחודש מאי, נתפסו השניים במסגרת מבצע משטרתי וארונו של צ'פלין אותר קבור בשדה בקרבת העיירה נוויל בדרום מערב שווייץ. הארון הוטמן מחדש באדמה וסביב קברו נבנתה מעטפת מבטון, על מנת להגן עליו מגניבות נוספות.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו משנת 1998, אודות ההיסטוריה של הקולנוע האמריקאי בשנים 1927–1949, הגדיר מבקר הקולנוע האמריקאי אנדרו סאריס את צ'פלין כ"אחד מהשחקנים והמבצעים יוצאי הדופן והחשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע".[15] צ'פלין נכלל ברשימת "100 האנשים החשובים ביותר במאה ה-20" של מגזין טיים, לצד אנשים כמו אלברט איינשטיין ומהאטמה גנדי.

דמות הנווד של צ'פלין, אותה גילם ברבים מסרטיו, הפכה לאחד מסמליו המובהקים ולחלק חשוב בתרבות האמריקאית בכלל, ומההיסטוריה הקולנועית בפרט. לפי הסופר הסקוטי-ישראלי שמעון לוויש, דמות "הנווד" מזוהה על ידי אנשים שמעולם לא צפו בסרטיו של צ'פלין ובמקומות בהם סרטין לא הוקרנו מעולם.[16] בשנת 2006, נמכרו כובע ומקל הליכה של "הנווד", אשר שימשו את צ'פלין בחלק מסרטיו בסכום של 140,000 אלף דולר, במהלך מכירה פומבית שנערכה בלוס אנג'לס.[17]

כיוצר סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Tramp Essanay.jpg

על אף העובדה כי צ'פלין זכה לפרסום רב בזכות יכולת המשחק שלו ודמות "הנווד" אותה גילם, הייתה לו השפעה משמעותי גם בתחום יצירת הסרטים, ההפקה והבימוי. לדעת מבקר הסרטים האירי מארק קוסינס, צ'פלין עשה שינוי משמעותי לא רק בדרך החזותית בה יוצרים סרטים אלא אף בצורת הביטוי וב"סוציולוגיה" של הדמויות, וציין כי ההשפעה של צ'פלין על ז'אנר הקומדיה שווה לפחות להשפעה שהייתה לבמאי הקולנוע הנודע דייוויד גריפית' על התפתחות סרטי הדרמה.

צ'פלין היה הראשון שהפך את סרטי הקומדיה באורך מלא לסוגה פופולרית, כמו גם הכנסת אלמנטים חדשניים (באותה תקופה) לעלילות סרטיו כמו פאתוס, רגש ודינמיקות רגשיות.[18] על אף העובדה כי מרבית סרטיו של היו קומיים (מז'אנר הסלפסטיק בעיקר), צ'פלין יצר גם סרטי דרמה, דוגמת "האישה מפריז", אשר לדעת לוויש, השפיעו רבות על יוצרי הסרטים המובילים של אותה תקופה, דוגמת הבמאי היהודי-אמריקאי ארנסט לוביטש.[19]

כאחד מהמייסדים של חברת ההפקות "יונייטד ארטיסט", הייתה לצ'פלין השפעה משמעותית על התפתחות תעשיית הסרטים בארצות הברית. אומנם החברה לא הגיעה מעולם לממדי ההצלחה של חברות ההפקה הגדולות דוגמת MGM או פארמאונט, אך הקונספט החדש של החברה, לפיה יוכלו יוצרי הסרטים להפיק את הסרטים שלהם בעצמם וללא מימון חיצוני, היה פורץ דרך.[20]

השפעה על יוצרים וקומיקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצ'פלין הייתה השפעה רבה על יוצרים ובמאי סרטים מובילים, אשר ראו בו כמודל לחיקוי. במאי הקולנוע באיטלקי הנודע פדריקו פליני, טען כי לטעמו צ'פלין מסמל במובן הקולנועי את האדם הראשון ממנו כל יוצרי הסרטים התפתחו.[21] כמו כן, צ'פלין היווה מודל לחיקוי לדורות רבים של קומיקאים, דוגמת הפנטומימאי הצרפתי מרסל מרסו, אשר אמר כי החליט לעסוק בפנטומימה לאחר שנחשף לסרטיו .[22] צ'פלין היה הפרסונה הקולנועית המועדפת על השחקן ראג' קאפור, שנחשב לגדול שחקני הקולנוע ההודיים בכל הזמנים, ואשר דמותו הקולנועית מבוססת במידה רבה על דמות "הנווד".

פליקס וצ'ארלי צ'פלין, מתוך "פליקס בהוליווד" (1923)

לצ'פלין הייתה השפעה גם בתחומים אחרים של העשייה הקולנועית, דוגמת תחום האנימציה. דמותו של צ'פלין היוותה השראה לעיצוב דמות האנימציה "פליקס החתול". צ'פלין אף הופיע כדמות מצוירת בסרטון האנימציה "פליקס בהוליווד" משנת 1923.

על אף ההתפחות המשמעותית של תעשיית הקולנוע בארצות הברית ובעולם בכלל, גם כיום נחשבים רבים מסרטיו של צ'פלין לקלאסיקות, ונכללים דרך קבע בדירוגי הסרטים הטובים בהיסטוריה. במשאל שנערך בשנת 2012, מטעם ירחון הקולנוע הבריטי "Sight & Sound", בקרב מבקרי קולנוע, מפיצי סרטים וחוקרי קולנוע מובילים, נכלל הסרט "זמנים מודרניים" במקום ה-22 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, "אורות הבמה" במקום ה-30 ו"הבהלה לזהב" במקום ה-91. בשנת 2011, נבחר הסרט "אורות הבמה" במקום ה-11 ברשימת 100 הסרטים האמריקאים הטובים בכל הזמנים, מטעם מכון הסרטים האמריקאי.

זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובת שעווה בדמותו של צ'פלין במוזיאון הסרטים בלונדון

בכיכר לסטר, שברובע וסטמינסטר בעיר הולדתו של צ'פלין לונדון, ממוקם פסל של דמות "הנווד", אותו פיסל הצייר והפסל הבריטי ג'ון דאבלדיי בשנת 1981. במרכז העיר גם קיימת דרך על שמו ("Charlie Chaplin Walk"). מוזיאון הסרטים בלונדון הציג תערוכה על צ'פלין בין השנים 2010–2013 שנקראה "צ'רלי צ'פלין - הלונדוני הגדול".

אחוזתו של צ'פלין ("Manoir de Ban") שבשווייץ תהפוך למוזיאון שעתיד להיפתח במהלך שנת 2016. בעיר השווייצרית ווה, הסמוכה לאחוזתו של צ'פלין, קיים פארק הקרוי על שמו (ובו פסל של צ'פלין). ב-2011, נחשפו בעיר שני ציורי קיר גדולים של צ'פלין, שצוירו על שני בניינים בני 14 קומות כל אחד. בעיר וטארוייל שבאירלנד, בה שהה צ'פלין עם משפחתו למשך מספר חודשים במהלך שנות ה-60, הוקם פסל לכבודו בשנת 1998. החל מ-2011, מתקיים בעיר מדי שנה פסטיבל "צ'רלי צ'פלין לסרטי קומדיה". במהלך שנות ה-80, עשתה שימוש חברת IBM בדמות "הנווד" בסדרת פרסומות שהפיקה.[23] ב-15 באפריל 2011, יום לפני יום הולדתו ה-122, הוקירה גוגל את זכרו בשרבוט גוגל מיוחד, שכלל סרטון וידאו של צ'פלין.[24]

פסלים בדמותו של צ'פלין מרחבי העולם (משמאל לימין): 1. טפליצה, צ'כיה 2. קולמזה, פולין 3. ווטרוויל, אירלנד. 4. לונדון 5. היידראבאד, הודו 6. אלאסיו, איטליה 7. ברצלונה, ספרד 8. ווה, שווייץ

דמותו בטלוויזיה בקולנוע ובתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980, גילם השחקן קלייב רוויל את דמותו של צ'פלין בסרט הטלוויזיה "מלחמתה של סקרלט אוהרה". בשנת 1989, הוקרנה ברשת PBS האמריקאית סדרה על ילדותו של צ'פלין בשם "צ'רלי צ'פלין הצעיר" ("Young Charlie Chaplin"), שהייתה מועמדת לפרס אמי. בשנת 1992, יצא הסרט הביוגרפי "צפלין", בבימויו של ריצ'רד אטנבורו ובכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור, שגילם את צ'פלין. בשנת 2001, הופיעה דמותו של צ'פלין בסרט התקופתי "The Cat's Meow", אותם גילם השחקן אדי איזרד. בשנת 1993, הועלה לראשונה מחזה הזמר "Chaplin", שעסק בראשית חייו של צ'פלין. כעבור שנתיים, הועלה מחזה נוסף בשם "The tramp", אודות סיפור חייו של צ'פלין. ב-2006, הופק מחזה נוסף על חייו של צ'פלין בשם Limelight: The Story of Charlie Chaplin, שבהמשך הועלה בתיאטרון ברוודווי בניו יורק תחת השם "Chaplin: The Musical".

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'פלין זכה בפרסים ובתעודות הוקרה רבים, בעיקר בשנותיו המאוחרות. בשנת 1962, הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטאות אוקספורד ודורהאם. בשנת 1965, זכה ביחד עם במאי הקולנוע השוודי אינגמר ברגמן, בפרס ארסמוס, המוענק מדי שנה על ידי הקרן ההולנדית פראמיום ארסמיום, לאישים ומוסדות שתרמו תרומה משמעותית לתרבות או לחברה באירופה.

כוכב על שמו של צ'פלין בשדירת הכוכבים בהוליווד

בשנת 1971, הוענק לו עיטור לגיון הכבוד מטעם הממשלה הצרפתית. בשנת 1972, זכה צ'פלין בפרס אריה הזהב במסגרת פסטיבל הסרטים בונציה. באותה שנה, הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם מרכז לינקולן לקולנוע שבניו יורק. החל מאותה שנה, קרוי הפרס על שמו של צ'פלין. בהמשך השנה, שובץ שמו בשדרת הכוכבים של הוליווד. בשנת 1975, הוענק לצ'פלין תואר אבירות (סר), כחלק ממסדר האימפריה הבריטית.

צ'פלין זכה ב-3 פרסי אוסקר במהלך הקריירה שלו. בשנת 1929, הוענק לו פרס לשם כבוד על הפקת, בימוי, כתיבה ומשחק בסרט "הקרקס". בשנת 1972, הוענק לו פרס לשם כבוד נוסף על השפעתו הרבה על התפתחות תעשיית הקולנוע. בשנת 1973, זכה בפרס האוסקר האחרון שלו (ביחד עם ריי ראש ולארי ראסל), על הסרט הטוב ביותר ("אורות הבמה"). בנוסף לכך, היה צ'פלין מועמד למספר פרסי אוסקר נוספים על סרטיו "הדיקטטור הגדול" ו"מסייה ורדו". שישה מסרטיו של צ'פלין נבחרו לשימור על ידי ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'פלין היה נשוי ארבע פעמים ונולדו לו 11 ילדים, כדלקמן:

אונה אוניל צ'פלין - אשתו הרביעית של צ'פלין ואם שמונה מילדיו (1943)
שם האשה שנות נישואים שמות הילדים
מילדרד האריס 1918-1920 נורמן צ'פלין (נפטר לאחר מספר ימים)
ליטה גריי 1924-1926
  • צ'ארלס צ'פלין השלישי
  • סוזאן צ'פלין
פולט גודארד 1936-1940 אין
אונה אוניל 1943-1977
  • ג'רלדין צ'פלין
  • מייקל צ'פלין
  • ג'וזפין צ'פלין
  • ויקטוריה צ'פלין
  • יוג'ין צ'פלין
  • ג'יין צ'פלין
  • אנט צ'פלין
  • כריסטופר צ'פלין

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים ומדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין אימות לכך שאכן נולד במקום זה, אך זאת ההשערה הרווחת המבוססת, בין היתר, על אמירותיו של צ'פלין עצמו.
  2. ^ קיימת סברה לפיה אביו של סידני הוא איש עסקים עשיר בשם סידני קוקס, עמו נסעה האנה לדרום אפריקה בשנת 1883, בזמן שהייתה נשואה לאביו של צ'פלין - צ'ארלס. ראו: וייסמן, בעמ' 25
  3. ^ קיימת הסברה כי הבריחה נועדה לשם התחמקות מתשלום מזונות להאנה. ראה: וייסמן, בעמ' 32
  4. ^ וייסמן, בעמ' 38
  5. ^ בשימוע שנערך לאחר שצ'ארלס סירב להיענות לבקשת האנה לתשלום מזונות, פסק בית המשפט כי עליו לשלם דמי מזונות בסך 15 שילינג לשבוע, אך הוא סירב, בין היתר בשל העובדה כי היה פגוע מהבגידה של לילי עם ליאו דריידן. ראה: וייסמן, בעמ' 35
  6. ^ וייסמן, בעמ' 24
  7. ^ וייסמן, בעמ' 37
  8. ^ "Independence Won: First National". Charlie Chaplin. British Film Institute.
  9. ^ בתקופה זו, ניהל צ'פלין רומן עם השחקנית לואיז ברוקס. במהלך הרומן, הגיע צ'פלין לניו יורק להצגת הבכורה של "הבהלה לזהב", אבל נשאר בעיר יחד עם ברוקס כחודשיים, כדי להימנע מחזרה לאשתו שבלוס אנג'לס. ראה: וייסמן, בעמ' 27
  10. ^ Pfeiffer, Lee. "The Circus - Film by Chaplin [1928]". Encyclopaedia Britannica
  11. ^ United Artists and the Great Features ,Charlie Chaplin. British Film Institute
  12. ^ United Artists and the Great Features". Charlie Chaplin. British Film Institute
  13. ^ Branagh, Kenneth (Narrator). Chaplin and Hitler: The Tramp and the Dictator. BBC. 2002
  14. ^ טלי גולדשטין, היום לפני: צ'פלין כבר לא קומוניסט, באתר וואלה, 2 באפריל 2009
  15. ^ Sarris, Andrew (1998). You Ain't Heard Nothin' Yet: The American Talking Film – History and Memory, 1927–1949. New York City, NY: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-503883-5.
  16. ^ Louvish, Simon (2010) [2009]. Chaplin: The Tramp's Odyssey. London: Faber and Faber. ISBN 978-0-571-23769-2.
  17. ^ Record price for Chaplin hat set, BBC, 26 june 2006
  18. ^ "Charlie Chaplin". Silent Clowns. British Broadcasting Corporation. BBC Four.
  19. ^ Louvish, p. 185
  20. ^ Mast, Gerald (1985) [1981]. A Short History of the Movies: Third Edition. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-281462-1.
  21. ^ Robinson, David (1986) [1985]. Chaplin: His Life and Art. London: Paladin. ISBN 0-586-08544-0.
  22. ^ "Charlie Chaplin". Silent Clowns. British Broadcasting Corporation. BBC Four
  23. ^ קישור לפרסומת, באתר יוטיוב
  24. ^ קישור לסרטון, באתר יוטיוב