אמיל זולא

אמיל זולא
Émile Zola

לידה	2 באפריל 1840 רחוב סן-ג'וזף, צרפת
נהרג	29 בספטמבר 1902 (בגיל 62) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
שם לידה	Émile Édouard Charles Antoine Zola
בן או בת זוג	Alexandrine Zola (31 במאי 1870–ערך בלתי־ידוע) ז'אן רוזרו (11 בדצמבר 1888)
צאצאים	ז'ק רוזרו, דניס אובר
מדינה	צרפת
מקום לימודים	אוניברסיטת סן לואי
שפות היצירה	צרפתית
סוגה	רומן, סיפור קצר
זרם ספרותי	נטורליזם, מחשבה חופשית
יצירות בולטות	Les Rougon-Macquart, אני מאשים...!, תרז ראקן, ננה
תקופת הפעילות	1865 – 29 בספטמבר 1902 (כ־37 שנים)
הושפע מ	אונורה דה בלזק
פרסים והוקרה	קצין בלגיון הכבוד
חתימה

זולא בסביבות 1896

אמיל זולא (בצרפתית: Émile Zola;‏ 2 באפריל 1840 – 29 בספטמבר 1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי, דמות בולטת בתהליך הליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב, יחד עם פלובּר, לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות.

חייו

זולא נולד בפריז לאב שהיה מהנדס ממוצא איטלקי והתאזרח בצרפת. לאחר מות אביו, חיו הוא ואימו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת, עד ששב בגיל 18 לפריז. זולא למד בבית ספר תיכון, אך נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

זולא קיבל עבודה במחלקת המכס, אולם לאחר חודשיים התפטר. בשנת 1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". תחילה כאורז ספרים, ומאוחר יותר במחלקת הפרסום. כבר אז הניח שירים על שולחנו של מעסיקו, שיעץ לו לכתוב פרוזה כדי להגיע אל הקהל הרחב. לדברי הביוגרף אנרי טרויה "הוא היה מוכן לכל ויתור ובלבד שיקצור לבסוף הצלחה. בכוח עילאי החליט להתמסר לפרוזה שזמן רב זלזל בה". לאחר שהתמנה לראש מחלקת הפרסום בשנת 1864 פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון". עבודתו בהוצאת הספרים וקשריו הרבים עם סופרים שצבאו על פתחה, אפשרה לו לעסוק בקידום נמרץ של ספרו.

באותה תקופה הכיר את גבריאל אלאונור אלכסנדרין מלה, אישה פשוטה, והם נישאו. היא עזרה לו לפרסם את יצירותיו וניהלה במסירות את משק הבית שלהם. מנישואים אלה לא נולדו להם ילדים.

ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה. הוא פרסם שורה של רומנים שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, הביא לפרסומו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין הספרים החשובים שלו "ננה" ו"ז'רמינל".

השערוריות הרבות שהיו כרוכות בכתיבתו הריאליסטית הגסה של זולא, המשולבת בתיאורים מיניים חיים, קוממו רבים מקוראיו. תיאורים נוקבים אלה שיקפו חיים מציאותיים יותר משהייתה יכולה לשקף כתיבה מסוגננת. ככל שכתב גרוע יותר, כך הייתה השפעתו חזקה יותר. השערוריות שעוררה כתיבתו תרמו לפרסומו הרב, לרכישות רבות של ספריו ולהכנסותיו.

בספרו "היצירה" השתמש זולא בחומרים אותנטיים מתוך היכרותו עם עולמם של חבריו האמנים, בפרט עולמו של הצייר פול סזאן, שעמו היו לזולא במשך שנים רבות יחסי אהבה-שנאה. הציבור הצמא לשערוריות היה משוכנע שמדובר ברומן מפתח שתיאר את התנהגותם משולחת הרסן של האמנים המתחילים, שאת זהויותיהם ניתן לפענח. מאחר ששמו של סזאן לא אמר להם דבר, ייחסו הכול את המתואר לצייר אדואר מאנה, האימפרסיוניסט המפורסם מכולם, שנפטר זמן קצר לפני כן. זולא הנדהם לא תיאר לעצמו שבהזכירו את חבריו בשמות בדויים הוא עשוי לפגוע בהם. בתוך השערורייה המתפתחת שלח זולא את ספרו לסזאן עצמו, שהגיב בצינה מאכזבת.

בשלב הזה של חייו היה שמן מאוד, צווארו היה נפוח וכרסו בלטה. הוא לקח על עצמו לשמור על אכילה בריאה יותר, ותוך זמן מה חזרו פניו השמנים לקבל את צורתם; הודות לירידה במשקל חזר זולא לנשום כהלכה, וחש שקיבל הזדמנות לעלומים חדשים. בשנת 1888 התאהב זולא בז'אן רוזרו בת העשרים ואחת, שנשכרה תחילה כעוזרת בבית שלו ושל אלכסנדרין אשתו. רעננותה ונעוריה פיתו אותו לפתוח בחיים חדשים. ב-1889, ולאחר מכן ב-1891, הביאו לעולם שני ילדים. הוא פרנס אותה ואת ילדיהם, וביקר אותם בתכיפות. בנובמבר 1891 גילתה אלכסנדרין את המשפחה הנסתרת של זולא ונישואיהם הגיעו למשבר, אך למרות קנאתה וכעסה המשיך זולא את הקשר עם אהובתו וילדיהם באופן גלוי. מאחר שאלכסנדרין השלימה עם המצב, שררה בין הנשים הבנה הדדית. לאחר מותו דאגה אלכסנדרין לכך שילדיו יקבלו את שמו.

ב-1937 גילם השחקן פול מוני את זולא בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא".

פרשת דרייפוס

המאמר "אני מאשים...!" בעיתון ל'אורור מ-13 בינואר 1898

ערך מורחב – פרשת דרייפוס

דיוקן אמיל זולא מאת אדואר מאנה

המצבה על קברו של זולא

בשנת 1898 נרתם זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. זולא יזם פעולות להוכחת חפותו מפשע של דרייפוס בעקבות החומר שאסף בנושא הסופר היהודי ברנאר לזר. בשורת מאמרים הוכיח זולא כי דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פרסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים...!" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשה (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם").

כ-300 אלף העותקים של העיתון נחטפו תוך שעות ספורות, והמאמר גרם טלטלה בציבור הצרפתי. מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין בגין הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, וב-23 בפברואר 1898 הורשע ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. זולא נמלט לאנגליה, אולם לאחר פחות משנה הותר לו לחזור. בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.

מותו

זולא מת בפריז ב־29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.

ציון זכרו

ב-1979 הוכרז כי על שמו ייקרא מכתש פגיעה על כוכב חמה. כמו כן קרויים על שמו רחובות רבים בישראל. בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון 100 שנה לפרסום כתבו של זולא "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:

בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשירות האמת.

בקולנוע

בסרטו של רומן פולנסקי, קצין ומרגל פוגש זולא את הקולונל ז'ורז' פיקאר, הקולונל שהתמנה לאחראי על יחידת המודיעין של צבא צרפת הוא שחשף בתוך הצבא את סיפור המרמה. ובפגישתם זו עם עוד חברי פרלמנט צרפתים מעטים, חושף הקולונול את האמת. זולא מבטיח לכתוב, ובאותו יום בו נעצר הקולונל ונשלח לכלא למשך כשנה, מתפרסם המאמר של זולא.

מספריו בתרגום עברי

• קובץ ספורים, תרגם נחום סלושץ, ורשה: הוצאת תושיה, 1898.
• החרבן רומן, תרגם ט. פאדובה, (תרע"ט) 1919
• האדמה, רומן, תרגם מ. רבינזון, הוצאת שטיבל, תל אביב, ה'תרפ"ט 1929
• אני מאשים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949
• בית המוות, רומן, תרגם א. גפן, תבל, 1955
• ז'ראבז, תרגם מנשה לוין, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
• ז'רמינל, תרגם ט. עולש, תל אביב, טברסקי, 1949
• החיה שבאדם, רומן, תרגם נחמיה פורת, תל אביב, תבל, 1955
• ננה, רומן, תרגם אליעזר כרמי, מזרחי, 1964
• קלחת היצרים, תרגמו שאול גורדון, יוסף כרוסט, תל אביב, 1955
• כתבי אמיל זולא : תאוות אדם, תרגום: אריה ענבי, הוצאת כרמי, 1957.
• היצירה, תרגם בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1974
• תרז ראקן, תרגמה מרים טבעון, כתר, ירושלים, 1987
• גן עדן לאישה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: עדה פלדוֹר, עריכת תרגום מיכל רוזנטל, אחרית דבר: דוד מנדלסון, כרמל, ירושלים, 2006
• סיפורי אהבה, תרגמו יוסף כרוסט, יעקב בן-ציון, ספריית תרמיל, תל אביב, 1973
• איך מתחתנים, תרגמה אביבה ברק-הומי, נהר ספרים, 2018.

מספריו שתורגמו ליידיש

(עשרות מספריו של אמיל זולא תורגמו ללשון יידיש).

• איציק קיפניס, דאוס געוויסער, מו"ל : קולטור - ליגע, קיעוו, 1929.

לקריאה נוספת

• אנרי טרויה, אמיל זולא, הוצאת כנרת, 2005
• רוברט ויסטריך, אמת וצדק בפרשת דרייפוס: לזאר, זולא וקלמנסו, נדפס במשפט והיסטוריה, תשנ"ט 1998

קישורים חיצוניים

• כתבי אמיל זולא בפרויקט בן-יהודה
• אריאנה מלמד, יוצא חוצץ, באתר ynet, 16 ביולי 2004
• על ספרו "גן עדן לאישה"
• פתיחת הספר "גן עדן לאישה מאת אמיל זולא, נענע 10
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אמיל זולא‏, 29 בספטמבר 2009
• עוזי אלידע, ‏אמיל זולא מתראיין לעיתון 'הצבי' של אליעזר בן-יהודה, קשר 46 , אביב 2014, עמ׳ 30–38
• אמיל זולא, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אמיל זולא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אמיל זולא בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

צילום מעשה ידי נדאר