אמיל זולא
![]() | |
לידה |
2 באפריל 1840 רחוב סן-ג'וזף, צרפת ![]() |
---|---|
נהרג |
29 בספטמבר 1902 (בגיל 62) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית ![]() |
שם לידה |
Émile Édouard Charles Antoine Zola ![]() |
מדינה |
צרפת ![]() |
מקום קבורה |
הפנתאון של פריז ![]() |
אירועים משמעותיים |
פרשת דרייפוס ![]() |
מקום לימודים |
אוניברסיטת סן לואי ![]() |
שפות היצירה |
צרפתית ![]() |
סוגה |
רומן, סיפור קצר ![]() |
זרם ספרותי |
נטורליזם, מחשבה חופשית ![]() |
יצירות בולטות |
Les Rougon-Macquart, אני מאשים...!, תרז ראקן, ננה ![]() |
תקופת הפעילות |
1865 – 29 בספטמבר 1902 (כ־37 שנים) ![]() |
הושפע מ |
אונורה דה בלזק ![]() |
בן או בת זוג |
אלכסנדרין זולא (31 במאי 1870–ערך בלתי־ידוע) ![]() ז'אן רוזרו (11 בדצמבר 1888) ![]() |
צאצאים |
ז'ק רוזרו, דניס אובר ![]() |
פרסים והוקרה |
קצין בלגיון הכבוד ![]() |
חתימה |
![]() ![]() |
![]() ![]() |

אמיל זולא (בצרפתית: Émile Zola ובשמו המלא Émile Édouard Charles Antoine Zola; 2 באפריל 1840 – 29 בספטמבר 1902) היה כותב רומנים, מחזאי ופובליציסט וצלם צרפתי, הסופר המובהק ביותר בזרם הנטורליזם, דמות בולטת בתהליך הליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב, יחד עם פלובּר, לאבי הזרם הנטוריליסטי בספרות.
זולא היה מראשי המאבק למען אלפרד דרייפוס וחיבר את המאמר אני מאשים...!. הוא נאבק באנטישמיות, ובכתבים שנחשפו לאחר מותו חזה את הפתרון ברוח הציונות[1] [2].
בנעוריו התיידד זולא עם חבריו ללימודים, ז'אן-בטיסטין בייל, מדען ותעשיין לעתיד ופול סזאן צייר לעתיד, ידידות שנמשכה גם אחרי סיום הלימודים. השלושה הקימו יחד הרכב מוזיקלי בשם "הבליינים העליזים"[3]. סזאן הוביל את זולא לאומנות הגרפית.
זולא היה 19 פעמים מועמד לאקדמיה צרפתי, אך לא נבחר, הוא היה גם מועמד לפרס נובל לספרות בשנים 1901 ו-1902. זולא היה כותב חרוץ במיוחד ובביתו שבמדאן היה חקוק על משקוף האח במשרדו "Nulla dies sine linea".
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעלת זולא ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
זולא נולד בפריז לאב, פרנסואה זולא, שהיה מהנדס איטלקי יליד ונציה, ולאם, אמילי אובר, צרפתייה. אביו של זולא השתתף במכרז לבניית מערכת אספקת מי שתייה מהר סנט-ויקטואר לאקס-אן-פרובאנס. הוא זכה בחוזה ב-19 באפריל 1843, ולאחר מכן התיישב עם משפחתו באקס-אן-פרובאנס. הזיכיון נחתם בשנת 1844 ולאחר זאת יצר, עם שותפים פיננסיים, את חברת "תעלת זולא". העבודה החלה בשנת 1847 והוא מת מדלקת ריאות ב-27 במרץ 1847 לאחר שניהל את בניית סכר זולא באקס-אן-פרובאנס. לאחר מות האב הוגשו תביעות משפטיות נגד חברת תעלת זולא על ידי ספקים ושותפים פיננסיים. ב-1852 הוכרזה החברה כפושטת רגל, ובמאי 1853 נמכרה במכירה פומבית. משפחת זולא נשארה בחוסר כול, ומשום כך חיו הוא ואימו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת. האם שבה לפריז לצורכי מעקב אחר המשפט ונשארה שם, בעוד זולא נשאר בבית הספר בפרובנס.
זולא ניגן בקלרנית בפנפארה של אקס-אן-פרובאנס.
מילדותו אהב זולא את הספרות, קרא הרבה וייעד את עצמו לחיי כותב. בכיתה ו' כבר כתב רומן על מסעי הצלב וחבריו היו ראשוני קוראיו.
חיי בוהמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהיה זולא בגיל 18 עבר לפריז והתאחד עם אימו. זולא למד בבית ספר תיכון, אך ב-1859 נכשל פעמיים בבחינות הבגרות ועזב את הלימודים. הוא היה מודע לכך שיתקשה למצוא עבודה בלא תעודת בגרות, וכך אכן היה.
זולא קיבל עבודה במחלקת המכס, אולם לאחר חודשיים התפטר. במשך שנתיים היה מובטל ומצבו הכלכלי גרוע. בתקופה זו יצר לו חוג של ידידים. בחורף 1861 - 1862 התאהב בפרוצה בשם Berthe והיה בחברה של אמנים, בעיקר ציירים אימפרסיוניסטים. בעקבות התנסויות אלה כתב את הרומן La confession de Claude (הווידוי של קלוד).
זולא נמשך גם לציור האימפרסיוניסטי, הכיר את אדואר מאנה ודרכו הגיע לקאמי פיסארו, אוגוסט רנואר, אלפרד סיסלי ועוד. בסביבה זו הכיר גם את סטפאן מלארמה. מאנה שיבץ את זולא בציורים שלו וזולא הגן בעיתונות על האימפרסיוניסטים. פול סזאן הגיע לפריז אחרי זולא וזולא הכיר לו את חבריו הציירים האימפרסיוניסטים. בהמשך הגן זולא בעיתונות על יצירותיו שלסזאן - הידידות בין השניים התפרקה לאחר פרסום הרומן של זולא "היצירה", רומן על חיי ציירים, שבו חשב סזאן שזיהה את עצמו באחד מגיבורי הספר, צייר כושל שמתאבד מול ציורו האחרון{{הערה|אקס אן פרובנס של פול סזאן ואמיל זולא.
בשנת 1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". תחילה כאורז ספרים, ומאוחר יותר במחלקת הפרסום. כבר אז הניח שירים על שולחנו של מעסיקו, שיעץ לו לכתוב פרוזה, כדי להגיע אל הקהל הרחב. לדברי הביוגרף אנרי טרויה "הוא היה מוכן לכל ויתור ובלבד שיקצור לבסוף הצלחה. בכוח עילאי החליט להתמסר לפרוזה שזמן רב זלזל בה". לאחר שהתמנה לראש מחלקת הפרסום בשנת 1864, פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון". עבודתו בהוצאת הספרים וקשריו הרבים עם סופרים שצבאו על פתחה, אפשרה לו לעסוק בקידום נמרץ של ספרו.
באותה תקופה הכיר את גבריאל אלאונור אלכסנדרין מלה, אישה פשוטה, והם נישאו. היא עזרה לו לפרסם את יצירותיו וניהלה במסירות את משק הבית שלהם. מנישואים אלה לא נולדו להם ילדים.
ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה. הוא פרסם שורה של רומנים שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, הביא לפרסומו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין הספרים החשובים שלו "ננה"ו "ז'רמינל". הספר ננה תורגם מחדש בשנת 2022 על ידי עפרה ישועה-ליית[4].
השערוריות הרבות שהיו כרוכות בכתיבתו הריאליסטית הגסה של זולא, המשולבת בתיאורים מיניים חיים, קוממו רבים מקוראיו. תיאורים נוקבים אלה שיקפו חיים מציאותיים יותר משהייתה יכולה לשקף כתיבה מסוגננת. ככל שכתב גרוע יותר, כך הייתה השפעתו חזקה יותר. השערוריות שעוררה כתיבתו תרמו לפרסומו הרב, לרכישות רבות של ספריו ולהכנסותיו.
בספרו "היצירה" השתמש זולא בחומרים אותנטיים מתוך היכרותו עם עולמם של חבריו האמנים, בפרט עולמו של הצייר פול סזאן, שעמו היו לזולא במשך שנים רבות יחסי אהבה-שנאה. הציבור הצמא לשערוריות היה משוכנע שמדובר ברומן מפתח שתיאר את התנהגותם משולחת הרסן של האמנים המתחילים, שאת זהויותיהם ניתן לפענח. מאחר ששמו של סזאן לא אמר להם דבר, ייחסו הכול את המתואר לצייר אדואר מאנה, האימפרסיוניסט המפורסם מכולם, שנפטר זמן קצר לפני כן. זולא הנדהם לא תיאר לעצמו שבהזכירו את חבריו בשמות בדויים הוא עשוי לפגוע בהם. בתוך השערורייה המתפתחת שלח זולא את ספרו לסזאן עצמו, שהגיב בצינה מאכזבת.
בשלב הזה של חייו היה שמן מאוד, צווארו היה נפוח וכרסו בלטה. הוא לקח על עצמו לשמור על אכילה בריאה יותר, ותוך זמן מה חזרו פניו השמנים לקבל את צורתם; הודות לירידה במשקל חזר זולא לנשום כהלכה, וחש שקיבל הזדמנות לעלומים חדשים. בשנת 1888 התאהב זולא בז'אן רוזרו בת העשרים ואחת, שנשכרה תחילה כעוזרת בבית שלו ושל אלכסנדרין אשתו. רעננותה ונעוריה פיתו אותו לפתוח בחיים חדשים. ב-1889, ולאחר מכן ב-1891, הביאו לעולם שני ילדים. הוא פרנס אותה ואת ילדיהם, וביקר אותם בתכיפות. בנובמבר 1891 גילתה אלכסנדרין את המשפחה הנסתרת של זולא ונישואיהם הגיעו למשבר, אך למרות קנאתה וכעסה המשיך זולא את הקשר עם אהובתו וילדיהם באופן גלוי. מאחר שאלכסנדרין השלימה עם המצב, שררה בין הנשים הבנה הדדית. לאחר מותו דאגה אלכסנדרין לכך שילדיו יקבלו את שמו.
זולא והצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזתו הרשמית של הצילום ב-1839 קדמה בשנה להולדת אמיל זולא, אך וזולא הגיע לאומנות זו רק ב-1888, במהלך חופשה ברויאן הוכנס זולא בסוד טכניקת הצילום על ידי ויקטור בילאוד, העורך והמדפיס של Gazette des bains de mer de Royan-sur-l'Océan. זולא התמסר בהמשך לצילום, החזיק עשר מצלמות, הקים שלוש מעבדות בערים שונות ויצר עשרות אלפי לוחות צילום, אך השתמרו רק כמה מאות.
פרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פרשת דרייפוס


בשנת 1898 נרתם זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. זולא יזם פעולות להוכחת חפותו מפשע של דרייפוס בעקבות החומר שאסף בנושא הסופר היהודי ברנאר לזר. בשורת מאמרים הוכיח זולא כי דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פרסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים...!" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשה (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם").
כ-300 אלף העותקים של העיתון נחטפו תוך שעות ספורות, והמאמר גרם טלטלה בציבור הצרפתי. מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין בגין הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, וב-23 בפברואר 1898 הורשע ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. זולא נמלט לאנגליה, אולם לאחר פחות משנה הותר לו לחזור. בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
זולא מת בפריז ב־29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.
ציון זכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1979 הוכרז כי על שמו ייקרא מכתש פגיעה על כוכב חמה[5]. כמו כן קרויים על שמו רחובות רבים בישראל. בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון 100 שנה לפרסום כתבו של זולא "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:
בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשירות האמת.
גם בישראל הונצח זולא על ידי מתן שמו לרחובות, כמו בחיפה או על ידי מתן שמו לקתדרה לזכויות האדם, כמו בראשון לציון[6].
בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1937 גילם השחקן פול מוני את זולא בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא"[7].
בסרטו של רומן פולנסקי, קצין ומרגל פוגש זולא את הקולונל ז'ורז' פיקאר, הקולונל שהתמנה לאחראי על יחידת המודיעין של צבא צרפת הוא שחשף בתוך הצבא את סיפור המרמה. ובפגישתם זו עם עוד חברי פרלמנט צרפתים מעטים, חושף הקולונל את האמת. זולא מבטיח לכתוב, ובאותו יום בו נעצר הקולונל ונשלח לכלא למשך כשנה, מתפרסם המאמר של זולא[8].
מספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קובץ ספורים, תרגם נחום סלושץ, ורשה: הוצאת תושיה, 1898.
- החרבן רומן, תרגם ט. פאדובה, (תרע"ט) 1919
- האדמה, רומן, תרגם מ. רבינזון, הוצאת שטיבל, תל אביב, ה'תרפ"ט 1929
- אני מאשים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949
- בית המוות, רומן, תרגם א. גפן, תבל, 1955
- ז'ראבז, תרגם מנשה לוין, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
- ז'רמינל, תרגם ט. עולש, תל אביב, טברסקי, 1949
- החיה שבאדם, רומן, תרגם נחמיה פורת, תל אביב, תבל, 1955
- ננה, רומן, תרגם אליעזר כרמי, מזרחי, 1964
- קלחת היצרים, תרגמו שאול גורדון, יוסף כרוסט, תל אביב, 1955
- כתבי אמיל זולא : תאוות אדם, תרגום: אריה ענבי, הוצאת כרמי, 1957.
- היצירה, תרגם בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1974
- תרז ראקן, תרגמה מרים טבעון, כתר, ירושלים, 1987
- גן עדן לאישה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: עדה פלדוֹר, עריכת תרגום מיכל רוזנטל, אחרית דבר: דוד מנדלסון, כרמל, ירושלים, 2006
- סיפורי אהבה, תרגמו יוסף כרוסט, יעקב בן-ציון, ספריית תרמיל, תל אביב, 1973
- איך מתחתנים, תרגמה אביבה ברק-הומי, נהר ספרים, 2018.[9]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנרי טרויה, אמיל זולא, הוצאת כנרת, 2005
- רוברט ויסטריך, אמת וצדק בפרשת דרייפוס: לזאר, זולא וקלמנסו, נדפס במשפט והיסטוריה, 1998.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבי אמיל זולא בפרויקט בן-יהודה
- אריאנה מלמד, יוצא חוצץ, באתר ynet, 16 ביולי 2004
- על ספרו "גן עדן לאישה"
- פתיחת הספר "גן עדן לאישה מאת אמיל זולא, נענע 10
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אמיל זולא, 29 בספטמבר 2009
- עוזי אלידע, אמיל זולא מתראיין לעיתון 'הצבי' של אליעזר בן-יהודה, קשר 46, אביב 2014, עמ׳ 30–38
- אמיל זולא, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אמיל זולא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אמיל זולא בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- אמיל זולה (1840-1902), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אנציקלופדיה כללית מסדה, כרך שלישי, עמ' 272
- ^ בריטניקה לנוער, כרך ו', עמ' 193
- ^ ז'אן ברנאר פואי, אנשים גדולים, התחלות קטנות, עמ' 106
- ^ דפנה לוי, אצל זולא, לעיתים קרובות הנשים היו חזקות מהגברים, אך הן עדיין היו כלואות במקום שהחברה ייעדה להן", באתר ישראל היום, 13 ביולי 2022
- ^ Planetary Names: Crater, craters: Zola on Mercury, planetarynames.wr.usgs.gov
- ^ הקתדרה לזכויות האדם ע"ש אמיל זולא
- ^ The Life of Emile Zola (באנגלית)
- ^ An Officer and a Spy (באנגלית)
- ^
שלומציון קינן, "איך מתחתנים": אמיל זולה מפזר את האשליות שנקשרו במוסד הנישואים, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2018
