אמיל זולא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זולא בסביבות 1896

אמיל זולאצרפתית: Émile Zola;‏ 2 באפריל 184029 בספטמבר 1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי. זולא היה דמות בולטת בליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב - יחד עם פלובּר - לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות (תיאור סיפורי של החיים של הדמויות כפי שהם ללא ייפוי המציאות).

זולא נולד בפריז לאב שהיה מהנדס ממוצא איטלקי והתאזרח בצרפת. לאחר מות אביו, חיו הוא ואימו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת, עד ששב בגיל 18 לפריז. זולא למד בבית ספר תיכון, אך נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

הוא קיבל עבודה במחלקת המכס, אולם לאחר חודשיים התפטר. בשנת 1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". תחילה עבד כאורז ספרים, ומאוחר יותר קיבל קידום למחלקת הפרסום. כבר אז הניח שירים על שולחנו של מעסיקו, שיעץ לו לכתוב פרוזה כדי להגיע אל הקהל הרחב. לדברי הביוגרף אנרי טרויה "הוא היה מוכן לכל ויתור ובלבד שיקצור לבסוף הצלחה. "בכוח עילאי החליט להתמסר לפרוזה שזמן רב זלזל בה". לאחר שהתמנה לראש מחלקת הפרסום בשנת 1864 פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון". עבודתו בהוצאת הספרים וקשריו הרבים עם סופרים שצבאו על הפתח אפשרה לו לעסוק בקידום נמרץ של ספרו.

באותה תקופה הכיר את גבריאל אלאונור אלכסנדרין מלה, אישה פשוטה ובריאת בשר שהוא מצא בה מקלט נוח ונשא אותה לאישה. היא עזרה לו לפרסם את יצירותיו וניהלה במסירות את משק הבית שלו. מנישואין אלה לא נולדו להם ילדים.

ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה. הוא פרסם שורה של רומנים, שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, פרסם את שמו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין הספרים החשובים שלו "ננה" ו"ז'רמינל". השערוריות הרבות שהיו כרוכות בכתיבתו הריאליסטית הגסה של זולא המשולבת בתאורים מיניים חיים קוממו רבים מקוראיו. "תיאורים נוקבים אלה שיקפו חיים מציאותיים יותר משהייתה יכולה לשקף כתיבה מסוגננת. ההמון גנח תוך כדי קריאה ברומן. ככל שכתב גרוע יותר, כן הייתה השפעתו חזקה יותר. השערוריות שעוררה כתיבתו תרמו בעיקר תרמו לפרסומו הרב, ,לרכישות רבות של ספריו , וממון רב שולשל לכיסו. בספרו "היצירה" השתמש בחומרים אותנטים מתוך הכרותו עם עולמם של חבריו האמנים, בפרט עולמו של הצייר סזאן שעמו היה שרוי זולא במשך שנים רבות ביחסים של אהבה/שנאה. הציבור הצמא לשערוריות היה משוכנע שמדובר ברומן מפתח שתיאר את התנהגותם משולחת הרסן של האמנים המתחילים שאת זהויותיהם ניתן לפענח. מאחר ששמו של סזאן לא אמר להם דבר, ייחסו הכל את המתואר לצייר מאנה, האימפרסיוניסט המפורסם מכולם, שנפטר זמן קצר לפני כן. זולא הנדהם לא תיאר לעצמו שבהזכירו את חבריו בשמות בדויים הוא עשוי לפגוע בהם. בתוך השערוריה המתפתחת שלח זולא את ספרו לסזאן עצמו שהגיב בצינה מאכזבת. בשלב הזה של חייו היה שמן מאד, צווארו היה נפוח וכרסו בלטה. הוא לקח על עצמו לשמור על אכילה בריאה יותר,ותוך זמן מה חזרו פניו השמנים לקבל את צורתם; הודות לירידה במשקל חזר זולא לנשום כהלכה, אולי כעת כשהתעורר לחיים חדשים יקבל במתנה עלומים חדשים? בשנת 1888 התאהב זולא בז'אן רוזרו בת העשרים ואחת, שנשכרה תחילה כעוזרת בביתו. רעננותה ונעוריה פיתו אותו לפתוח בחיים חדשים. ב 1889 ולאחר מכן ב-1891 נולדו לו ממנה שני ילדיו. הוא פרנס אותה ואת ילדיה וביקר אותם בתכיפות. בנובמבר 1891 גילתה אלכסנדרין את המשפחה הנסתרת של זולא ונישואיהם הגיעו למצב של משבר, אך למרות קנאתה המשיך זולא את הקשר עם אהובתו וילדיה באופן גלוי. מאחר שאלכסנדרין נכנעה למצב, שררה בין הנשים הבנה הדדית. לאחר מותו דאגה אלכסנדרין לכך שילדיו יקבלו את שמו.

ב-1937 השחקן פול מוני גילם אותו בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא".

פרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמר "אני מאשים...!" בעיתון ל'אורור מ-13 בינואר 1898
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת דרייפוס
המצבה על קברו של זולא

בשנת 1898 יצא זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. אמיל זולא יזם את פעולותיו להוכחת חפותו מפשע של אלפרד דרייפוס בעקבות החומר שאסף בנושא הסופר היהודי ברנאר לזר Lazare. בשורת מאמרים הוכיח אמיל זולא כי אלפרד דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פרסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים...!" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס, (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם"). כמאתיים אלף קוראים עיינו במכתב והוא השפיע השפעה לא מבוטלת. מכתבו עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, וב-23 בפברואר 1898 הורשע ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. זולא נמלט לאנגליה, אולם לאחר פחות משנה הותר לו לחזור. בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.

זולא מת בפריז ב־29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך מעולם לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.

בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון יובל 100 שנה לפרסום כתבו של זולא "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:

בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשרות האמת.

מספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו שתורגמו ליידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

(עשרות מספריו של אמיל זולא תורגמו ללשון יידיש).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר האינטרנט של הספרייה הלאומית, ערך: איציק קיפניס