שבעת הכפרים

שבעת הכפרים הוא כינוי לשבעה כפרים מתואליים (שיעיים) בגליל העליון המרכזי והמערבי שננטשו ונכבשו במהלך מבצע חירם של צה"ל במלחמת העצמאות ויושביהם ברחו ללבנון. שבעת הכפרים הם (ממזרח למערב) אבל אל-קמח, הונין, נבי יושע, אל-מאלכיה, קדס, צאלחה, ותרביחא. רובם חרבו, ובמקומם הוקמו יישובים ישראליים.

למרות שהכפרים נמצאים מדרום לגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון דורשים גורמים שונים, ובראשם חזבאללה, להעבירם לשליטה לבנונית על סמך הסכמות אנגלו-צרפתיות לפני ואחרי המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.

בהסכם סייקס–פיקו 1916, והסכמים מאוחרים יותר מ-1919 ו-1920 בין בריטניה לצרפת, שורטטו על מפות גבולות אזורי ההשפעה הבריטי בארץ ישראל והצרפתי בלבנון ובסוריה. על פי הקו ששורטט נכללו שבעת הכפרים השיעיים, כמו גם כפרים נוצריים וסוניים נוספים, בשטח המנדט הצרפתי בלבנון ותושביו נחשבו לבנונים. במפקד האוכלוסין שהתקיים בלבנון ב-1921, נמנו תושבי שבעת הכפרים הלבנונים ואף קיבלו אזרחות לבנונית. בשנת 1924 יושבה המחלוקת בין הבריטים לצרפתים באמצעות הסכם ניוקומב-פולה, הסכם שקיבל את אישורו של חבר הלאומים, וכלל את הכפרים בשטח המנדט הבריטי, שהפך לימים לשטחה של מדינת ישראל והוא הקו המוכר כיום כגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון - קו כחול.

חזבאללה, כארגון טרור שיעי, אימץ את תושבי שבעת הכפרים השיעיים וזיכה אותם במעמד מיוחד. כחלק ממהלך זה הועבר בפרלמנט הלבנוני בשנת 1994 חוק המעניק אזרחות לבנונית מלאה לתושבי שבעת הכפרים^[1], בניגוד לאחרים - המוגדרים פליטים פלסטינים שברובם לא זכו לאזרחות לבנונית ועל כן מוטלות עליהם הגבלות במסחר בנדל"ן ובתחומי עיסוק. סוגיית שבעת הכפרים מוזכרת בנאומי מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתדירות גבוהה יותר מאז נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 כעילה להמשך המאבק המזוין כנגד ישראל^[2]. סוגיה זו מוזכרת פעמים רבות בסמיכות לסוגיית חוות שבעא, על מנת להדגיש שהמחלוקת של חזבאללה עם מדינת ישראל לא מסתכמת רק בתא שטח זה.