שופילוליומש הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה החתית בשיא גדולתה בתקופת שלטונו של שופילוליומש הראשון

שוּפִּילוּלְיוּמַש הראשון היה אחד מבין המפורסמים שבמלכי החתים בתקופת האימפריה החתית. הוא מלך בין השנים 1358 - 1323 לפנה"ס.

שופילוליומש החל את דרכו כמפקד הצבא החתי של קודמו תודחליאש השלישי (או תודחליאש השני) וזכה להערכה רבה על הניצחונות המזהירים שהשיג במלחמותיו נגד שבטי הכַּשכַּש (אנ') והחַיַשָש ובמיוחד על כבוש מחדש של הבירה חתושש שנכבשה כנראה בימיו של תודחליאש השני. (עד כיבוש מחדש של חתושש שימשה העיר סַמוּחַה כבירת החתים).

עלייתו למלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופילוליומש היה מלך לא חוקי. יורש העצר החוקי היה אחיו הצעיר, תודחליאש השלישי אבל בשלב כלשהו בחייו (כנראה לאחר תום המלחמות עם השבטים) רצח שופילוליומש את אחיו ועלה במקומו על כס המלכות. רצח זה, שהיה האחרון בבית המלוכה החתי (בפעמים הבאות הסתפקו בהגלייה), העיק על מצפונו של המלך והוא ראה בו את הגורם העיקרי למגפה האיומה שפרצה אחרי כן בארץ החתים וגרמה למותם של אנשים רבים, ואף למותו שלו ואחרי כן גם למותו של בנו הבכור שעלה לשלטון אחריו.

מסעות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו מלך פתח במסע כיבושים נוסף, הפעם כנגד ממלכת אַרְזַוַה ששכנה ממערב, אשר מרדה בשלטון החתי מספר דורות לפני כן. לאחר שהביסם (אבל לא לגמרי) וספחם מחדש לממלכתו פנה שופילוליומש הראשון כנגד ממלכת מיתני אשר שכנה ממזרח לממלכת החתים בצפון סוריה-עיראק של ימינו. מסע מלחמה זה הסתיים בניצחון מזהיר נוסף לחתים. חיסול מוחלט של ממלכת מיתני והרס עיר הבירה שלהם ושוכני.

מיד לאחר כיבוש מיתני החליט שופילוליומש הראשון לנצל את שלטונו הרופף של אחנתון פרעה מצרים והצליח להשתלט על המחוזות המצריים בסוריה. הוא כרת ברית עם עזירו מלך ממלכת אמורו שהייתה מדינת חסות של מצרים, והפכה למדינת חסות חתית. השליטה של החתים בממלכה התקיימה עד מסעו של סתי הראשון.

ארכיון מכתבי אל-עמארנה כוללים 4 מכתבים שנכתבו על ידי שליט חיתי (מכתבים א"ע 41, 42, 43 ו-44), על מכתב 41 מצוין במפורש שמו של שופילוליומש הראשון.

הצלחות אלה האדירו את שמו של שופילוליומש הראשון בכל המזרח התיכון הקדום. מסופר אפילו שאשתו (או בתו מריתאתן) של אחנתון שהתאלמנה, ונותרה ללא יורשים, שלחה שליח מיוחד לחצרו של שופילוליומש בבקשה שיביא לה את אחד מבניו שיהפוך לבעלה ופרעה מצריים. שופילוליומש הסכים ושלח את "זננצה" בנו הרביעי למצרים, אלא שהוא נרצח בדרך לשם (כנראה על ידי בעלי ברית מצריים) כך שהנישואים לא התממשו. שופילוליומש רתח מזעם על מות בנו והרחיב את כיבושיו בפרובינציות המצריות בארץ עמקו כשהוא כובש שטחים נרחבים מהן ושובה אלפי שבויים, אולם באותה תקופה השתוללה באזור הלבנט מגפה שאולי הייתה טולרמיה שמקורה בחיידק ב-Francisella tularensis, רבים מהשבויים נשאו עימם את המחלה, אשר לא פסחה על המלך, ומאוחר יותר גם על בנו ארנוואנדש השני. שניהם מתו מהמחלה כעבור זמן קצר[1].[2]

פרשת האלמנה המצרית באנלים של שופילוליומש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודה מס' 7, מתוך הספר "החתים ותרבותם":[3]

בעת שאבי היה ליד כרכמיש, הוא שלח את לופכי ואת תרחונתה-זלמה לארץ עמקי. כאשר שמעו אנשי ארץ מצרים על תבוסת ארץ עמקי הם נבהלו. וכיוון שאדונם נפחורוריה מת בדיוק באותו זמן, מלכת מצרים, תחמונזו, שלחה שליח לאבי וכתבה לו כך: "בעלי מת ובן אין לי. אומרים שלך יש בנים רבים. אם תיתן לי אחד מבניך הוא יוכל להיות לי לבעל. בשום אופן לא אקח משרת שלי לבעל. אני חוששת מכתם(?)". כאשר שמע אבי דברים אלו הוא קרא לבכירים להתייעצות (באומרו): "דבר כזה לא קרה לי מעולם!".

המלך מורה לעוזריו לצאת למצרים כדי לבדוק את הדברים מקרוב. מלכת מצרים כועסת על חשדנותו של המלך וכותבת לו מכתב שבו היא מתלוננת על כך:

"אילו היה לי בן האם הייתי כותבת לארץ אחרת על ההשפלה של עצמי ושל ארצי? ואתה לא האמנת לי ותאמר לי דברים כאלו. זה שהיה בעלי מת ובן אין לי. בשום אופן לא אקח משרת שלי לבעל. לא כתבתי לשום ארץ אחרת. אומרים שלך בנים רבים. אם תיתן לי אחד מבניך, הוא יהיה לי לבעל ולארץ מצרים יהיה מלך".

בסופו של דבר המלך מסכים לשלוח את בנו זננצה, שנרצח בדרכו למצרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי בר-נביא, תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.[דרושה הבהרה]
  • Michael Roaf, Cultural Atlas Of Mesopotamia and the ancient near east, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Siro Igino Trevisanato. (2007). The 'Hittite plague', an epidemic of tularemia and the first record of biological warfare. Medical hypotheses. 69(6):1371-1374. PMID 17499936.
  2. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, מוסד ביאליק, 2009, עמ' 60-59
  3. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, 2011, עמ' 61–62



הקודם:
תודחליאש השלישי
מלכי החתים הבא:
ארנוואנדש השני