שיחת משתמש:דוד הכהן
הוספת נושא| שלום דוד הכהן, וברוך בואך לוויקיפדיה העברית! | |||||||||||||
|
| ||||||||||||
בברכה, בברכה, MathKnight הגותי (שיחה) 21:32, 7 במרץ 2009 (IST)
נפתלי כהן[עריכת קוד מקור]
מקום הטקסט הוא בערך נפתלי כהן או פייר ניראק. אתה ערכת קובץ תמונה ולכן שוחזרת. לנוחיותך, הנה הטקסט שכתבת (אם העתקת ממקום אחר, אנא מחק את הטקסט שכן העתקה ללא רשות היא הפרת זכויות יוצרים). בברכה, MathKnight הגותי (שיחה) 21:32, 7 במרץ 2009 (IST)
הטקסט שכתבת[עריכת קוד מקור]
ד"ר נפתלי כהן - הסופר פייר ניראק
ב-4 באפריל 1960 מת במפתיע הסופר הצרפתי פייר ניראק (Pierre Neyrac) בביתו שבעיירה הצרפתית נוזונוויל בחבל הארדנים על גבול בלגיה. ספרו הראשון, הרומן "אני מחפש את האדישות האבודה", ראה אור בשנת 1933 בהוצאת הספרים הנודעת "גלימאר". ברומן גולל ניראק את סיפורו של עריק מהצבא הטורקי בא"י במלחמת העולה הראשונה. הופעתו של הספר היכתה גלים בפריז, ושמו של המחבר עלה כמועמד לפרס גונקור הוקרתי. היו שכינו אותו "גאון", "מרסל פרוסט השני", "יוצר אסכולה צרפתית חדשה", אך היה גם מי שהגדיר את הספר שכתב "משחק מחבואים עם השיגעון", בשל העובדה שדמיון ומציאות משמשים בו יחדיו. פרסום הרומן עורר סקרנות באשר למחברו. עיתונאי שיצא לנוזונוויל חשף את זהותו האמיתית: פייר ניראק אינו אלא שמו הספרותי של ד"ר נפתלי כהן, יליד צפת. נפתלי כהן נולד בשנת 1893 לאמו שרה (לבית ליאון) ואביו ד"ר אליהו (שאול אליעזר) כהן. סבו היה ר' מיכל הכהן ממייסדי העיתון העברי הראשון בא"י "הלבנון" שנוסד ב-1863 ואחד משבעת מייסדי השכונה "נחלת שבעה" בירושלים (1869).
נפתלי הלך בדרכי אביו הרופא ויצא ללמוד רפואה באוניברסיטה הצרפתית בביירות. עם סיום לימודיו שב למושבה פתח תקוה (לשם עקרה משפחתו מצפת) ונשא לאישה את צילה אטיגון, ילידת רוסיה, בת למשפחה חב"דניקית. אחרי שהתבשם באווירה הקוסמופוליטית בביירות והתאהב בשפה ובתרבות הצרפתית, התקשה להסתגל למושבה הפרובינציאלית, ובסוף שנות העשרים של המאה ה-20 נטלו נפתלי וצילה את מיטלטליהם ונסעו לפריז, שם נולדה בתם תקוה נאדיה, לימים העיתונאית תקוה וינשטוק (לוריא). הנישואים לא עלו יפה, בני הזוג שבו לפתח תקוה והתגרשו. נפתלי עזב את הארץ ולא שמר על קשר עם בתו הבכורה. בשובו לצרפת החל לחפש עבודה כרופא. באחד הימים מצא מודעה בעיתון שבה נאמר כי בעיירה נוזונוויל דרוש רופא. למרות שהיה מדובר בעיירה המרוחקת מפריז, לא היתה לו ברירה והוא קיבל את המשרה כרופאה המחוז והתיישב בנוזונוויל. שנים רבות היה נוהג במכוניתו הקטנה בין הכפרים והעיירות באזור ומרפא את החולים. הוא נודע כדאגנוזיסט מעולה ותמונתו היתה תלויה בבתי האיכרים הנוצריים שהעריצו אותו. הוא לא הבליט את יהדותו, ורבים מהם לא ידעו כלל מה מוצאו והיכן נולד (לפני כמה שנים ביקר בעיירה דודי, סדי אלכסנדר כהן, מצא את הבית שבו גר נפתלי ומשפחתו ושוחח עם השכנים הזקנים. הללו היו מופתעים לשמוע שנפתלי היה יהודי). בנוזונוויל פגש צעירה מקומית, סימון, שעבדה כמלצרית בבית קפה (חיה כיום בעיר ננסי). השניים נישאו ונולדו להם 4 בנות: פרידה, אניק, קטי ומרטין. רק אניק, שנפטרה לפני כמה שנים, גילתה סקרנות לגבי בני משפחתה בישראל ואף ביקרה בארץ כמה פעמים.
עבודתו הסיפרותית במקביל לעבודתו כרופא, החל נפתלי לכתוב בלילות. "גופי הוא מולדתי", כתב, "למה לי לנסוע? אני יושב בבית והעולם כולו בא אלי בספרים ובמחשבות". כמה שנים אחרי בואו לצרפת פרסם את ספרו הראשון "האדישות האבודה", עליו חתם בשם הספרותי "פייר ניראק". היה זה שמו בהיפוך אותיות, של המחזאי הנודע ז'אן רסין (Racien), שנפתלי העריץ. שנה לאחר פרסום הרומן "האדישות האבודה" חיבר נפתלי רומן המשך ששמו "מות פרידה". פרישה היתה אחותו האהובה שנפטרה בגיל צעיר ממחלה. גם הופעתו של רומן זה היכתה גלים בחוגים הספרותיים בצרפת.
עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה חיבר נפתלי מחזה בשם "היהודי האחרון". כתב היד נעלם בעת המלחמה, כאשר נפתלי ואשתו ובנותיו הנוצריות (אבל כהן), נמלטו לדרום צרפת בחסות חבריהם הקומוניסטים, וכך ניצלו. בשנת 1956 הופיע ספרו האחרון, "נעורי אליהו", מעין ביוגרפיה על משורר (נפתלי עצמו) המחפש בא"י את עקבותיו של משורר אחר, הוא אביו אליהו. נפתלי הקדיש את הספר להיסטוריון והפילוסוף אלבר טיבודא וכן לסופר אלבר קאמי שהיה ידיד קרוב של נפתלי. באחד ממכתביו לנפתלי-ניראק כתב לו קאמי: "אך תשעה לשוללים את ספרך. הזרת שלך עבה ממותניהם. אתה נישא מעליהם". 4 חודשים בדיוק מפרידים בין מותו של קאמי (4 בינואר 1960) למותו של נפתלי כהן (4 בפברואר 1960). נפתל כהן-פייר ניראק חי כ-30 שנה בצרפת. הוא מעולם לא כתב בעברית ויצירותיו לא תורגמו לעברית, פרט לכמה קטעים שתרגן חתנו המשורר ירוחם לוריא. למרות שהתערה בצרפת ובתרבותה, מעולם לא הצליח להתנתק, לדבריו, מ"בושם פריחת הפרדסים בפתח תקוה, מזוהר הירח המשתקף בכנרת, מאוויר הפסגות של צפת ומיללת התנים בחולות ראשון לציון". עם בתו הבכורה תקוה לא שמר כמעט על קשר. היא יצרה עמו קשר כשבגרה וביקרה אצלו בנוזונוויל ופגשה את אשתו השנייה ו-4 אחיותיה. מטבע הדברים הקשר עימהן כיום רופף למדי. מאז עזב את ישראל ביקר בה רק פעמיים. בביקורו השני ב-1956 נסע לצפת ולן בבית בו גדל, ששימש יותר מאוחר כבית מלון "פרידמן". בבוקר השכים קום והשקיף ממרפסת החדר לעבר הר מירון. באותו ביקור אף עלה על קברם של הוריו בבית הקברות בפתח תקוה. באותו ביקור אמר לאחיו נתן: "לא פעם אני נוסע לבקר חולה ובדרך אני מהרהר 'נפתלי, מה לך כאן בין הגויים. מקומך בצפת ובפתח תקוה'" נפתלי כהן נקבר בחלקה היהודית בבית הקברות בעיר סדאן, למרות שביקש לא אחת: "כשאמות – העלו את עצמותיי לארץ יהודה" לאחר מותו כתב עליו הסופר הצרפתי רוג'יסר בעיתון "לה גריב": "פייר ניראק בא להשתתף בקונצרט הספרותי הצרפתי. הוא סיגל לעצמו את מנהגי גזעו, שיניו נקשו בכפור החורף תחת שמי ארדן הנמוכים מאוד, אך לבו ונפשו היו שם, במרחקי צפת ובחוף תל אביב, יחד עם אחיו ורעיו. כמו מרק שאגאל, שציוריו עומדים בסתירה מוחלטת לאסתטיקה הלטינית שלנו, כך פייר ניראק ממחיש את האדם והדומם בשלל צבעים מזרחיים והשתלשלות לא מובנית, בציורים המשגעים את המחשבה ומאבדים את ההכרה השלמה"