של מי השורה הזאת בכלל? (בריטניה)
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שבירת פסקאות למשפטים קריאים, סידור קישורים בהערות שוליים.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שבירת פסקאות למשפטים קריאים, סידור קישורים בהערות שוליים. | |
| סוגה |
panel game  |
|---|---|
| יוצרים | דן פטרסון•מארק לבסון |
| בימוי |
Chris Bould |
| מנחים |
קלייב אנדרסון |
| שחקנים |
|
| ארץ מקור |
הממלכה המאוחדת |
| שפות |
אנגלית |
| מספר עונות | 10 |
| מספר פרקים | 136 |
| הפקה | |
| הפצה |
הולו |
| אורך פרק |
25 דק' |
| שידור | |
| רשת שידור | ערוץ 4 |
| תקופת שידור מקורית |
22 בספטמבר 1988 – 4 בפברואר 1999 |
| קישורים חיצוניים | |
| דף התוכנית ב-IMDb | |
  | |
של מי השורה הזאת בכלל? (מקוצרת כWhose Line? או WLIIA) היא תוכנית אלתורים קומית בריטית שנוצרה על ידי דן פטרסון ומארק לבסון והונחתה על ידי קלייב אנדרסון בערוץ 4.התוכנית שודרה בין ה-23 בספטמבר 1988 ל-4 בפברואר 1999. התוכנית בנויה מפאנל של ארבעה שחקנים מקצועיים שמבצעים קטעי אלתור שונים לאורך התוכנית.
קטעי האלתור מתבססים לעיתים על הצעותיהם של קהל הצופים באולפן ולעיתים על הצעות קבועות מראש אותם נותן להם מנחה התוכנית. משחקים כאלה כוללים יצירת אפקטים קוליים, ביצועי סצנות לסגנונות טלוויזיה וקולנוע שונים, שימוש באביזרים והמצאת שיר במקום.
התוכנית החלה במקור כתוכנית רדיו קצרת מועד של ה־BBC, לפני שהקונספט הותאם לטלוויזיה. ההיסטוריה של התכנית כללה מגוון קומיקאים ידועים מבריטניה, קנדה וארצות הברית. בעוד שבעונות הראשונות מי שהופיעו היו בין היתר ג'ון סשנס, סטיבן פריי פול מרטון, מייק מקשיין וג'וזי לורנס, הפופולריות של התכנית גדלה עם צירופם של ראיין סטיילס וקולין מוקרי, שהפכו לפאנליסטים קבועים לקראת העונות המאוחרות יותר.
התוכנית עצמה הוקלטה בעיקר בבריטניה, אם כי לשתי עונות הופקו כמה פרקים בניו יורק, והעונה האחרונה שלה צולמה כולה בקליפורניה.
הצלחתה של התכנית הולידה כמה התאמות מקומיות ובינלאומיות. הגרסה האמריקאית (של מי השורה הזאת בכלל?) שודרה ב־ABC בין השנים 1998 ו-2007 והחלה להיות משודרת מחדש ברשת הטלוויזיה The CW החל מ-2013 והיא משודרת במספר מדינות.[1] הגרסה האוסטרלית של התכנית הופיעה לראשונה בערוץ " The Comedy Channel" ב-2016. שתי תוכניות קומדיה בריטיות עם נושאים דומים, Mock the Week (2005) ו-Fast and Loose (2011), נוצרו גם הן על ידי פטרסון.[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1988, דן פטרסון ומארק לבסון פנו ל־BBC עם קונספט לתוכנית קומדיה חדשה, הכוללת קבוצת שחקנים שיובילו משחקים הכוללים בתוכם אלתור קומי. הכותרת של הקונספט שלהם הייתה תגובה קומית לתוכנית הרדיו What's My Line (אנ'), שעברה לאחרונה לפורמט טלוויזיה, התמזגה לשם של מחזה משנת 1972, Whose Life Is It Anyway?.
הרעיון מצא חן בעיניי הגוף המשדר, שנתן אור ירוק לגרסת הרדיו של התכנית ב־BBC ערוץ 4, והזמין 6 פרקים. פטרסון ולבסון בחרו בקלייב אנדרסון כמנחה התכנית, כאשר ג'ון סשנס וסטיבן פריי הצטרפו אליו כשחקנים קבועים בכל פרק,[3] את המוזיקה לתוכנית סיפק קולין סל.
לאחר שגרסת הרדיו הגיעה לסיומה, פטרסון ולבסון החלו בדיונים עם ה-BBC על יצירת עיבוד טלוויזיוני לקונספט שלהם. עם זאת, גוף השידור היסס בביצוע המהלך, מה שהוביל את פטרסון ולבסון לפנות לערוץ 4 שנלהב מהרעיון, והשיגו עסקה מהמפיקים להבאת התוכנית לערוץ שלהם.[4] המעבר לטלוויזיה נתקל תחילה בבעיה, המפיקים רצו שהצוות הקבוע יופיע בעונה המשודרת הראשונה, פריי לא אהב את הרעיון של הובלת אלתור קומי. העניין נפתר על ידי מתן אפשרות לתת לו לפרוש, כשסשנס שוכנע על ידי פריי להישאר כשחקן קבוע בעונה הראשונה.[4] בנוסף, סל לא הצליח להופיע בתוכנית, וכתוצאה מכך ריצ'רד וורנץ' - חבר בקבוצת האלתור The Comedy Store Players, שבסיסה ב-Comedy Store של לונדון - הפך למוזיקאי בחלק גדול משידורי התוכנית. שידור התכנית בערוץ 4 התברר כמוצלח, ועזר למעשה לתת דחיפה לקריירה של כמה מהשחקנים הקבועים בתוכנית שהופיעו בעונות המוקדמות כולל כמה חברים מ-The Comedy Store Players - אלה כללו את פול מרטון, ג'וזי לורנס וסנדי טוקסוויג. לעיתים, התוכנית כללה גם מספר מפורסמים שהופיעו מדי פעם במהלך העונות המודמות, כמו פיטר קוק, ג'ורג' וונדט וג'ונתן פרייס. בעוד שהתכנית הציגה מהכישרון של קומיקאים בריטיים, היא התרחבה גם לגיוס יוצאי ארצות הברית; קומיקאים כמו גרג פרופס ומייק מקשיין הוסיפו במידה ניכרת להופעות, כשכמה פרקים מהעונות השלישית והרביעית צולמו במלואם בתוך ניו יורק ובכך שלפו כישרונות אך ורק ממבצעים אמריקאים. עד לעונה החמישית, כמה שחקנים קבועים הפסיקו את מעורבותם בתוכנית, ובכל זאת התכנית הלכה והשתפרה עם צירופם של כישרונות טריים באותו זמן - הקומיקאי הבריטי טוני סלאטרי, הקומיקאי האמריקאי ראיין סטיילס והקומיקאי הקנדי קולין מוקרי, כשהלה שיפרו את המוניטין של התוכנית וסיפק קומדיה מגוונת יותר ונתוני צפייה מרשימים יותר, ולמעשה הפכו למשתתפים קבועים בולטים בפרקים.
ככל שהתכנית התקדמה, נתוני הצפייה שלה החלו לרדת לאחר שהגיעה לשיא הפופולריות שלה בעקבות העונה השישית[4] חלק מהבעיה נבעה מהשימוש המתמיד בשחקנים קבועים, כולל סטיילס ומוקרי, מה שהותיר מעט מקום לכישרונות חדשים שיוצגו בתוכנית, כשנתוני הרייטינג הצטמצמו עוד יותר עם עזיבתו של סלאטרי אחרי העונה השמינית. עד לעונה העשירית, התוכנית צולמה בעיקרה בהוליווד, קליפורניה, והציגה בעיקר כישרונות אמריקאים, כמו הקומיקאי ויין בריידי, כאשר לורה הול החליפה את ריצ'רד וורנץ' כמוזיקאית הקבועה של התכנית. עם זאת, לאחר שידור הפרק האחרון שלה בפברואר 1999,[5] החליט ערוץ 4 לבטל את התוכנית בעקבות הקריסה הסופית בנתוני הצפייה של התוכנית.[4] החזרות של התכנית נמשכו לאחר ביטולה, אם כי עם פרקים שנערכו ועוצבו מחדש כתוצאה מכך.
פורמט התכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב פרקי התכנית הציגו 4 משתתפים (למעט פרק ספיישל של חג המולד משנת 1989 שהציג 6 משתתפים) שישבו בשורת כיסאות בחלק האחורי של הבמה. המנחה ישב ליד שולחן הפונה לאזור ההופעה המרכזי מול השחקנים. המנחה הציג לכל שחקן בדיחה או משחק מילים, בדרך כלל כולם קשורים לנושא או נושא משותף. התכנית התבססה על משחקים שבסופם השחקנים קיבלו נקודות מהמנחה, כשברוב המקרים מתן הניקוד נעשה ב"אופן שרירותי" על ידי המנחה, שגם נותן לעיתים סיבה הומוריסטית למתן הניקוד. הנקודות ניתנו באופן דקורטיבי לחלוטין, ללא שום כוונה תכליתית ולעיתים קרובות הוענקו לקהל או גורמים שלישיים שרירותיים אחרים. סגנון המשחקים היה מגוון. חלקם הציגו את כל ארבעת השחקנים, בעוד שאחרים הציגו רק חלק מהשחקנים. השחקנים שלא היו מעורבים במשחקים נשארו במקומותיהם בירכתי הבמה. לעיתים היו מופיעות גם תובנות הומוריסטיות בין המנחה לשחקנים בין המשחקים. בסיום כל פרק, שחקן או שחקנים שזכו בתוכנית נבחרים באופן שרירותי על ידי המנחה, כשה"פרס" על הזכייה בתוכנית הוא לקרוא את הקרדיטים בסיום התכנית בסגנון מסוים, שנבחר על ידי המנחה, תוך כדי גלילתם. הפרקים נבררו מסשני הקלטה ארוכים יותר עם ביצועי המשחק הטובים ביותר שנבחרו להרכיב פרק אחד או יותר. כל סדרה כוללת מופע אוסף אחד או שניים של משחקים שלא שודרו מסשנים שונים של הקלטות בסדרה זו.
המשחקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר וסוג המשחקים ששוחקו השתנו מפרק לפרק, ובעוד שמשחקים מסוימים כמו "שאלות בלבד" ו-"Hoedown" הפכו נפוצים יותר עם הזמן, אחרים כמו "סופרים" ו"שלט רחוק" הופסקו עם הזמן. משחקים חדשים נוצרו במהלך ריצתה של התכנית. חלק מהמשחקים כמו "תופסת" מבוססים על משחקי אלתור מסורתיים, בעוד שאחרים נוצרו באופן ייחודי עבור הסדרה. רוב המשחקים מורכבים ממערכון אחד ארוך בביצוע המבצעים שנבחרו, אך חלקם, כגון "הכי גרוע בעולם" ו"סצינות מהכובע" היו משחקי שליפה מהירים של מערכונים קצרים. בעוד שכל המשחקים נועדו לבחון את מיומנות האלתור של השחקן, חלקם בודקים גם מיומנויות אחרות, כגון שירה או ביצועיי חיקויים. התכנית כללה מספר משחקים מוזיקליים, הכוללים אחד או יותר מהמוזיקאים המומחים בשירה שמנגנים מוזיקת רקע חיה. מדי פעם נעשה שימוש גם במוזיקה מוקלטת. למרות שהם "התרברבו" בנושא, רבים מהמבצעים בזו למשחקים המוזיקליים. בפרק אחד, סטיבן פריי התבקש לבצע ראפ, והתחיל לעשות זאת בחצי לב, אבל ויתר אחרי כמה מילים, וראיין סטיילס היה זורק עלבונות במהלך ה־Hoedown בכל פעם שהוא נאלץ לשיר אותו, שהיו מכוונים בעיקר כלפיי המנחה או ה־Hoedown עצמו. קולין מוקרי היה מדבר את השורות שלו במקום לשיר אותם במשחקים המוזיקליים.
משחקים מסוימים דרשו הצעות או נושאים. בהתאם למשחק, ניתן היה לבקש אותם ישירות מקהל באולפן במהלך ההקלטה, או לרשום אותם מראש על ידי הקהל ו/או צוות ההפקה ולאחר מכן לתת באופן אקראי לשימוש המבצעים. המנחה השתמש בבאזר כדי לסמן סיום של משחק, או של קטעים בודדים במשחקי השליפות המהירות (כמו בסצינות מהכובע).
שחרור על גבי DVD[עריכת קוד מקור | עריכה]
המהדורה הראשונה של התוכנית בבריטניה, הכוללת את שתי העונות הראשונות, שוחררה ב-DVD באמריקה ב-27 במרץ 2007 על ידי A&E Home Entertainment, ובבריטניה ב-25 בינואר 2008 על ידי ערוץ 4. הגרסה הבריטית נוסחה מחדש כדי להסיר אזכורים של הפסקות פרסומות. כמו כן, פרקים בריטיים שוחררו בווידאו (בבריטניה בלבד) באמצע שנות ה-90. בנוסף, ספר של משחקים ביתיים הודפס בשנת 1989, הקשורים לסדרה הבריטית.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ביטול התוכנית על ידי ערוץ 4 ב-1999, סטיילס הציג את פורמט התוכנית לעמיתו הקומיקאי דרו קארי, שהתעניין מאוד ובעקבות כך העלה גרסה אמריקאית באותו השם לרשת הטלוויזיה ABC בהצלחה רבה. הרעיון שלהם היה לנהל את אותו מגוון של משחקים בסגנון אלתור קומי כמו המקור הבריטי, כאשר קארי מנחה את התוכנית, וגם סטיילס ומוקרי היו שחקנים קבועים. הפורמט האמריקאי שמר על אותו סגנון, אם כי עם תפיסה בולטת יותר כשעשועון כאשר גם בריידי וגם פרופס עבדו לצד הקבוצה בפרקים.
ב-6 במרץ 2011, אחרי למעלה מ-12 שנים לאחר סיום הסדרה, הוקלטה מהדורה מיוחדת של התוכנית עבור "24 Hour Panel People", מרתון של מופעי פאנל בבריטניה, בסיוע Comic Relief. ההקלטה שודרה בשידור חי באתר Comic Relief בערך בשעה 9:30 בבוקר, בעוד שתוכניות האוסף הערוכות לאירוע הוצגו בין ה-13 ל-17 במרץ ב-BBC Three. לצד אנדרסון שהנחה את המופע, הפורמט הותאם כך שיכלול חמישה שחקנים, והציג את הופעתיהם של האמפרי קר, ג'וסי לורנס, נייל מולרקיי, טוני סלאטרי ודייוויד ואליאמס.[6] בשנת 2017, הופיעה גרסה בימתית של המופע בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו עם כמה מחברי צוות השחקנים המקוריים.[7] המופעים הראשוניים היו סולד-אאוט והועלו תאריכים ומופעים נוספים. מופעים נוספים שהיו סולד אאוט גם כן, היו לאחר מכן בלונדון פלדיום וברויאל אלברט הול.[8] באפריל 2019, הוכרז כי הגרסה הבימתית של המופע תחזור לפסטיבל הפרינג' של אדינבורו כאשר טוני סלאטרי יחזור כאחד מחברי הקאסט המקוריים.[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"של מי השורה הזאת בכלל?", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- "של מי השורה הזאת בכלל?", באתר Metacritic (באנגלית)
- "של מי השורה הזאת בכלל?", באתר Hulu סדרות (באנגלית)
"של מי השורה הזאת בכלל?", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Georg Szalai, ‘Whose Line Is It Anyway?’ Sells to India, Australia, The Hollywood Reporter, 2017-09-12 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Sweney, Mark (2015-05-10). "Channel 4's hit comedy Whose Line Is It Anyway to return as live stage show". The Guardian (באנגלית בריטית). נבדק ב-2023-12-13.
- ^ https://epguides.com/WhoseLineIsItAnyway_UK/radio.shtml
- ^ 1 2 3 4 https://www.comedy.co.uk/tv/whose_line_is_it_anyway/about/
- ^ https://epguides.com/WhoseLineIsItAnyway_UK/
- ^ BBC - Red Nose Day 2011 - Schedule, www.bbc.co.uk
- ^ British Comedy Guide, Whose Line Is It Anyway? - Live At The Fringe, British Comedy Guide (באנגלית)
- ^ Phyllis Stephen, Whose Line is it Anyway? Live at the Fringe – tickets on sale now, The Edinburgh Reporter, 2019-03-06 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Freeman, Hadley (2019-04-29). "Tony Slattery: 'I had a very happy time until I went slightly barmy'". The Guardian (באנגלית בריטית). נבדק ב-2023-12-13.