תיאטרון אלתורים
תיאטרון אלתורים (מכונה: תיאטרון אימפרוביזציה או אימפרוב) הוא סוגת תיאטרון שבה המופע, כולו או רובו, אינו מתוכנן. בצורה הטהורה ביותר של תיאטרון אלתורים הדיאלוג, הפעולה, הסיפור והדמויות מאולתרים במהלך המופע בשיתוף פעולה בין השחקנים, ואף בשיתוף הקהל. לרוב תיאטרון אלתורים הוא קומי, אך יש גם מופעי אלתורים שאינם קומיים.
נפוץ להשתמש בתיאטרון אלתורים בהכשרת שחקנים ובחזרות. במקרים מסוימים כחלק מתהליך הפיתוח של יצירה לא מאולתרת, תסריטאים ובמאים נעזרים באלתור כדי לפתח דמויות, רעיונות ותסריטים.
תיאטרון אלתורים מיושם גם לצרכים שאינם קשורים ישירות בתיאטרון, כגון פיתוח יצירתיות וכישורי שיתוף-פעולה במקום העבודה ובמוסדות לימוד, פעולות גיבוש וטיפול פסיכולוגי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיעוד הראשון של תיאטרון אלתורים בהיסטוריה המערבית הוא פארסה אטלנית, שמקורה ברומא העתיקה במאה השלישית לפנה"ס. אלה היו מחזות גסים, שבוצעו על ידי אזרחים רומיים שאינם שחקנים מקצועיים. לפני עליית המחזה, השחקנים סיכמו מיהם הדמויות שייקחו חלק במחזה, ובמהלך המחזה אילתרו את הדיאלוג בין הדמויות.[1]
הקומדיה דל'ארטה הייתה סוגת מופעי קומדיה מאולתרים בתקופת הרנסאנס באיטליה. הסוגה התפתחה בהשראת האטלנה הרומי. הקומדיה דל'ארטה נחלה הצלחה כבירה במאות ה-16 וה-17, והשפיעה רבות על התיאטרון ועל מחזאים רבים, ובראשם מולייר.
בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אנשי תיאטרון בולטים כמו קונסטנטין סטניסלבסקי וז'אק קופו (מייסדים של 2 זרמים משמעותיים בתורת המשחק), עשו שימוש באלתור להכשרת שחקנים וחזרות. סטניסלבסקי השתמש באלתור כדי לגרום לשחקן להבין ולהרגיש את הדמות שהוא משחק בצורה יותר טובה.
התפתחות תיאטרון האלתורים המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]
משחקי אימפרוביזציה מודרניים החלו כתרגילי דרמה לילדים בתחילת המאה ה-20, בעיקר כחלק מזרם החינוך הפרוגרסיבי של ג'ון דיואי. בשנות ה-40 עד שנות ה-60 תיאטרון אלתור קומי התפתח לצורתו המודרנית. נוסחו טכניקות ועקרונות של תיאטרון אלתור, ופורסמו ספרים בנושא. קבוצות תיאטרון כגון The Second City (אנ') בשיקגו ו-TheaterSports (אנ') בקנדה, שהיו חלוצות בתחום, הצליחו להגיע לקהל רחב יחסית, ולהשפיע גם על תחומים נוספים בתרבות, למשל על ידי הכשרת שחקנים וקומיקאים שיצליחו בקולנוע ובטלוויזיה, כגון אלן אלדה, מייק ניקולס, ג'רי סטילר, רבים מהקאסט של סאטרדיי נייט לייב ועוד רבים. בנוסף השפיעו על במאי קולנוע, שהחלו לשלב אלתור כחלק מהחזרות ופיתוח הסרט.[2]
במקביל התפתח תיאטרון האלתור הפוליטי, בפועלם של יוצרים כמו יז'י גרוטובסקי, פיטר ברוק ואוגוסטו בואל. לרוב תיאטרון זה הוא אוונגרדי ונסיוני. למשל, בתיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל, מוצגות על הבמה סיטואציות של דיכוי חברתי, וחברי הקהל יכולים לצעוק לשחקנים דרכים לפתרון הדיכוי, ובמקרים מסוימים אפילו לעלות לבמה ולהחליף את אחד מהשחקנים, כדי להוביל לפתרון הדיכוי. מטרתו של בואל היא לגרום לקהל לחשוב על דרכים לפתרון הדיכוי החברתי.[3]
באנגליה עד 1968, משרד הלורד צ'מברלין היה צריך לאשר מראש כל הצגה שעלתה בתיאטרון (לפי חוק התיאטרון של 1843 (אנ'). חוק זה עמד בסתירה לתיאטרון אלתורים, שבהגדרה מכיל טקסט שלא תוכנן מראש. ג'ואן ליטלווד, במאית אנגליה שהייתה פעילה בשנות ה-50 וה-60, הטמיעה טכניקות אלתור בהצגות שלה. דבר זה נחשב להפרת החוק, וב-2 מקרים היא עמדה לדין ונקנסה על כך. במקרים אחרים נשלחו פקחים כדי לוודא שהתסריט שתוכנן מראש בוצע בדיוק לפי התכנון, ללא אלתורים.[4]
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות השבעים פיטר פריי העלה מופעי אלתור בישראל.[5] בעשור הראשון של שנות האלפיים קמו קבוצות תיאטרון אלתורים תיאטרון האימפרוב, תיאטרון פלייבק, למאבאטי ולמה אלפקה.
אלתור כיצירה משותפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי שמופע האלתור יצליח, על השחקנים לפעול יחד להגדרת פרטי המופע והפעולות שקורות בו. בתהליך זה של יצירה משותפת, ניתן לראות כל אמירה או פעולה של מבצע בתור הצעה, כלומר בהגדרה של אלמנט חדש בסצנה (למשל אפיון של מיקום או מערכת יחסים, הענקת שם לדמות ופנטומימה שמגדירה חפץ כלשהו). אחריות שאר השחקנים לקבל את ההצעה, ו"לזרום איתה". למשל, אם אחד מהשחקנים מתייחס למרכז הבמה כאילו יש בה שולחן (למשל על ידי כך שהוא הולך מסביב לשולחן הדמיוני, או עושה פנטומימה של הנחת חפצים על השולחן), שאר השחקנים צריכים לקבל את זה וגם להתייחס לבמה כאילו יש שולחן במרכזה. לרוב כשמקבלים הצעה, מוסיפים לה אלמנטים נוספים. כך נבנית סצנה שלמה מאוסף הצעות שממשיכות אחת את השנייה. עיקרון זה נקרא "כן ו...", והוא מהווה אבן פינה של תיאטרון אלתור.[6]
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאטרון אלתורים לרוב משתף את הקהל. שחקנים מבקשים מהקהל הצעות שיתנו השראה למערכון\הצגה, וגם ככלי להגדלת מעורבות הקהל, ובנוסף כהוכחה שהמופע אינו מתוסרט (לעיתים האשמה זו מוטחת במבצעים מקצועיים).
שחקנים בתיאטרון אלתור נדרשים למלא מגוון תפקידים ללא הכנה מראש, ולכן עליהם להיות מסוגלים לבנות דמויות במהירות, כולל התייחסות לפיזיות של הדמות, מחוות, מבטאים, שינויי קול וטכניקות נוספות. השחקן המאלתר עלול להדרש לשחק דמות מגיל או מין שונה. המאלתרים צריכים למצוא את המניע של הדמות ולפעול בהתאם.
short form ו-long form[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאטרון אלתורים מתחלק ל-2 סוגי מבנים עיקריים: short form ו-long form.
במופעי long form, נהוג לקבל בתחילת המופע הצעות מהקהל, ולאחר מכן לבצע מופע שלם באורך לפחות חצי שעה. המופע יכול להיות בסוגה בימתית מוכרת, כגון דרמה, קומדיה או מחזה זמר.[7]
short form הם מופעים שמורכבים מאוסף של מערכונים קצרים באורך של מספר דקות. לרוב כל מערכון הוא "משחק" עם חוקים כלשהם, שמשולב עם רעיונות שהגיעו מהקהל (למשל "זוג נשוי בירח דבש בפריז"). דוגמאות למשחקים נפוצים (מעולם האלתור הקומי):[8]
- סצינות מהכובע: המשתתפים מאלתרים על פי סצינות שהקהל רשם מראש והמנחה שולף מתוך כובע.
- מילת סיום-מילת התחלה: כל שחקן צריך להתחיל משפט עם המילה שסיימה את המשפט של השחקן הקודם
- קאונטדאון: מבצעים סצנה כלשהי במשך 3–5 דקות. לאחר מכן חוזרים על אותה סצנה, אבל מבצעים אותה יותר מהר. חוזרים על כך מספר פעמים, עד שהסצנה מבוצעת ב-20 שניות.
- סרט זר: חלק מהשחקנים מאלתרים סרט זר ומדברים בשפת ג'יבריש. שחקן אחר צריך "לדובב" אותם לשפה של הקהל.
- החלפת שחקן: קבוצת שחקנים מבצעת סצנה, ואחת לכמה זמן צועקים "החלפה!" והשחקנים צריכים להחליף דמויות אחד עם השני (בתורות).
- כוכב ברודוויי תלת ראשי: שלושה משתתפים שרים על נושא מסוים, כל אחד בתורו שר מילה אחת וכך נוצר שיר שלם.
בקולנוע ובטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטי קומדיה אילמים שילבו קטעים מאולתרים רבים. צ'ארלי צ'פלין היה נוהג להשתמש בתסריט שמכיל רק מסגרת בסיסית לסיפור, ואת רוב הסיפור הוא יצר באלתור מול מצלמה. הוא היה מצלם מאות טייקים, כאשר כל טייק התנסה עם ואריציה חדשה. יש הטוענים ששיטה זו איפשרה לצ'אפלין "ליצור סרטים מלאי חיים וספונטניות".[9] באסטר קיטון סיפר בריאיון: "היה לנו כלל שאתה חושב מראש בערך על 50% מהסרט, והשאר אתה משלים על הדרך. אף פעם בכלל לא חשבנו ליצור תסריט, לא היה לנו צורך", ובריאיון אחר סיפר ש"רק היה צריך לשחרר אותי בסט, והיה לי חומר תוך 2 דקות".[10]
יש מספר סרטים ותוכניות טלוויזיה שמתבססות מפורשות על תיאטרון אלתורים. בסוף שנות התשעים עלתה לאוויר הסדרה של מי השורה הזאת בכלל? בבריטניה ובארצות הברית, תוכנית אלתורים קומית שזכתה להצלחה רבה. בהמשך הופקה גרסה ישראלית לתוכנית, של מי השורה הזאת?. כמעט כל הטקסט של ספיינל טאפ מאולתר לחלוטין (בדומה לסרטים מוקומנטריים נוספים של כריסטופר גסט (אנ')).[11] ב-2020 נטפליקס הוציאו את Middleditch and Schwartz (אנ'), תוכנית אלתורים קומית שמציגה הופעות אלתור ארוכות (כל אלתור באורך שעה, "long form").
מלבד קומדיות, ישנם סרטים ממגוון סוגות אחרות שאולתרו. למשל סרט הדרמה עיר האלוהים, סרטי הרומנטיקה בלו ולנטיין ו-Like Crazy, סרט המדע-בדיוני Coherence (אנ'), סרט האימה פרויקט המכשפה מבלייר והסרט האוונגרדי קליימקס (אנ') של גספר נואה. לסרטים אלו תסריט קצר מאוד, ולכן רוב הדיאלוג אולתר, ובחלק מהמקרים השחקנים אף אילתרו את אופי הדמויות ואת העלילה. בנוסף, ישנם במאים ושחקנים שאומנם מספקים לקהל יצירה מתוכננת ומוקפדת, אך בתהליך היצירה שלה הם השתמשו באלתור כדי לפתח רעיונות ולאפשר לשחקן להתחבר לדמות (ראה שיטת סטניסלבסקי ומשחק מתודי).
שחקני קולנוע וטלוויזיה רבים התחילו את דרכם בתיאטרון אלתורים, כולל ביל מארי, ג'וליה לואי-דרייפוס, בוב אודנקירק, איימי פולר, טינה פיי, דונלד גלובר, סטיב קארל, סטיבן קולבר, ג'ואן ריברס, אלן אלדה, מייק ניקולס, ג'רי סטילר ורבים מחברי הקאסט של סאטרדיי נייט לייב.[12][13][14]
יישומים של תיאטרון אלתורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש הרואים בתיאטרון אלתורים כלי לפיתוח אישי ומקצועי. מקומות עבודה מסוימים מקיימים סדנאות תיאטרון אלתור לעובדיהם במטרה לקדם גיבוש צוותי, כישורי שיתוף פעולה, יכולת התמודדות עם שינויים ועידוד יצירתיות ולקיחת סיכונים.[15][16] פורסמו ספרי עזרה עצמית ומאמרים שהסבירו כיצד תיאטרון אלתורים יכול לעזור לביטחון העצמי, פיתוח חוש הומור, התמודדות עם טעויות, עמידה בלחץ ותגובה חיובית לשינויים.[17][18] ישנם פסיכולוגים ומטפלים שמנסים לטפל בחרדה באמצעות תיאטרון אלתור.[19][20]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאטרון אלתורים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אנציקלופדיה בריטניקה, Atellanae Fabulae, 1911 Encyclopædia Britannica Volume 2
- ^ Comedyville Pressroom, History of Improvisational Comedy, Comedy Club in Montreal - Comedyville, 2022-09-07 (ב־Canadian English)
- ^ Wardrip-Fruin, Noah, and Nick Montfort. "From Theatre of the Oppressed". The NewMediaReader. Cambridge, Mass.: MIT, 2003. ISBN 0-262-23227-8, p. 339-52. Print.
- ^ Joan Littlewood's Workshop Theater (UK) - William Shakespeare: Macbeth - 2 act (6.4.60) Moscow | Театрология, theatrologia.su
- ^ תיאטרון אימפרוביזציה בהנהלתו של פיטר פריי | | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ How to Say "Yes, And", The Second City (באנגלית אמריקאית)
- ^ DAN HOLLOWAY, The Difference Between Long - and Short-Form Improv, Backstage, 5 במרץ 2013
- ^ Improv Games Directory - improwiki.com, improwiki.com (באנגלית)
- ^ daniel ross, Charlie Chaplin ~ Charlie Chaplin Biography | American Masters | PBS, American Masters, 2006-08-28 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Shae Sennett, A Simple Rule Made Sure Buster Keaton Could Always Throw In Some Improv, /Film, 2022-09-04 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Rob Reiner: how we made This Is Spinal Tap, BFI (באנגלית)
- ^ Condé Nast, 12 Stars Who Got Their Start at the U.C.B. Theatre, Vanity Fair, 2017-11-29 (באנגלית אמריקאית)
- ^ The Second City – 50 Years of Funny, web.archive.org, 2015-09-12
- ^ Compass Players - IRC Improv Wiki, wiki.improvresourcecenter.com
- ^ Laura Berger, Council Post: Five Reasons To Use Improv To Increase Productivity And Create Connection In A Virtual Environment, Forbes (באנגלית)
- ^ Business Improv - Think On Your Feet in the Workplace, Center for Professional Education, 2016-11-15 (באנגלית)
- ^ Patricia Ryan Madson, Improv Wisdom: Don't Prepare, Just Show Up, Bell Tower, 2005, ISBN 978-1400081882. (באנגלית)
- ^ Pippa Evans, Improv Your Life, Hodder Studio, 2021, ISBN 978-1529344851. (באנגלית)
- ^ The Improv Anxiety Treatment? | Psychology Today, www.psychologytoday.com (באנגלית אמריקאית)
- ^ Kathleen Toohill, Is Comedy Improv Good Therapy for Anxiety?, The Atlantic, 2015-09-11 (באנגלית)
