שמאי קנצפולסקי
 | |
| לידה |
15 באפריל 1915 יאלטה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
24 במאי 1992 (בגיל 77) |
| מדינה |
ישראל |
  | |
שמאי קַנְצֶפּוֹלְסְקִי (ידוע בכינוי "טוֹפְּסִי", 15 באפריל 1915 – 24 במאי 1992) היה מראשוני המצילים של תל אביב, עורך דין בהכשרתו, אבי ספורט גלישת הגלים ויצרן הגלשנים הראשון בישראל. פעל לפיתוח הספורט הימי, להכשרת מצילים והצלה בים ולקידום זכויות המצילים ובטיחות הרוחצים. על שמו של טופסי קרוי חוף טופסי במרכז תל אביב והוקם מרכז הגלישה הראשון בישראל.
סיפור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ועלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמאי קנצפולסקי נולד בעיירה יאלטה לצבי והלה קנצפולסקי. המשפחה, אשר מנתה את שמאי, הוריו ואת אחיו הצעיר, מישקה קנצפולסקי, עלתה לישראל ב-1922 באונייה בשם קוסטנצה והתיישבה בתל אביב. אביו של שמאי היה ממייסדי חברת התחבורה "המעביר"[1], לימים דן חברה לתחבורה ציבורית, ואמו הייתה עקרת בית. שמאי למד במחזור ה' של בית הספר תל נורדאו בתל אביב. לאחר מכן התחנך קנצפולסקי בגימנסיה נורדיה בתל אביב, ובמהלך לימודיו קפץ כיתה פעמיים. קנצפולסקי קיבל את כינויו "טופסי" כבר כשהיה ילד צעיר וכינוי זה נשאר שמו המוכר למשך חייו.
לימודי משפטים והכשרה כמציל וכעורך דין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, נשלח קנצפולסקי על ידי הוריו ללמוד משפטים באיטליה. במהלך הלימודים, שמע קנצפולסקי מחבר ישראלי שמחפשים מציל ראשון לחוף הים של שכונת בית וגן (כיום בת ים). בשל אהבתו לים, החליט קנצפולסקי לחזור לישראל כדי לאייש את משרת המציל בבית וגן. בעודו משמש כמציל הראשון והיחיד בבית וגן, בנה קנצפולסקי, יחד עם אביו, חסקות רבות[2]. ב־1957 סיים טופסי, במקביל לעבודתו בים, את לימודי המשפטים בבית הספר למשפט וכלכלה בתל אביב. ב־1958 עמד טופסי בבחינות ההתמחות וקיבל רישיון עורך דין.
בהמשך קריירת ההצלה של טופסי, הוא עבד כמציל הראשי של חוף פרישמן בתל אביב ולאחר מכן כמנהל החוף של חוף הדרים (הילטון) בתל אביב.
משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנישואיו הראשונים לאיטה קנצפולסקי, נולדו לטופסי שני ילדים, זעירא קנצפולסקי וניר אלמוג, "שייפר" (Surfboard shaper, יצרן גלשנים) ידוע ומקים חברת אינטרסרף לגלשני גלים[3].
נישואיו השניים היו לנעמי קנצפולסקי, עורכת דין, מצילת ים והגולשת הישראלית הראשונה[4]. להם נולדו ארבעה ילדים: הבנה אביטל, מאמנת שחייה[5], אמור קנצפולסקי, לשעבר אלוף הארץ בגלישת גלים (בשנות ה-80)[6], ד"ר אושרה קנצפולסקי, ממקימי הסנגוריה הציבורית בישראל[7], והבן הצעיר, אוריאן קנצפולסקי, שהקים את מרכז "טופסי" לגלישת גלים, מועדון הגלישה הראשון בישראל, בהשראת הדרך בה אביו לימד גלישה וקידם ספורט זה בארץ[8]. נכדו הוא הכדורגלן אל ים קנצפולסקי.
טופסי נפטר בגיל 77.
פיתוח הספורט הימי בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספורט החסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילה, בנו טופסי ומצילים תל אביביים ותיקים אחרים את החסקות לצורכי הצלה בלבד[9]. בהמשך, הוא וכמה מצילים אחרים החלו גם להשכיר חסקות לרוחצים. כך הפך החסקה לספורט ימי מקובל בישראל. בשנת 1950 קיים טופסי, יחד עם שמואל צייטלין, מסע ימי מפורסם מתל אביב עד חיפה על גבי חסקה[10].
טופסי המשיך לטפח את ספורט החתירה על חסקה בכל החופים בהם עבד כמציל ומנהל חוף (בחוף בית וגן, בחוף פרישמן ולאחר מכן בחוף הילטון), ולאחר מכן במסגרת עבודתו כבעל עסק עצמאי של השכרת סירות, חסקות וגלשנים (בחוף הילטון). בשנת 1977, הפך תחום העיסוק של השכרת חסקות וסירות לכזה שצריך לקבל אישור מהמדינה במסגרת חוק רישוי עסקים (1968) וטופסי נאלץ להפסיק את פעילות השכרת החסקות. זאת לאחר שבקשתו לקבלת רישיון עסק בחוף הילטון נדחתה ועיריית תל אביב דרשה ממנו לפנות את עסקו מהחוף. העירייה הציעה לטופסי כחלופה להעתיק את עסקו לחוף גאולה בדרום תל אביב, אך באותה עת חוף גאולה היה מופקר ולא מוסדר ונחשב לשטח שאין אפשרות לנהל בו עסק.
לכן, בשנת 1982, הגיש טופסי יחד עם אשתו נעמי קנצפולסקי עתירה לבג"ץ כנגד החלטת עיריית תל אביב לפנותו מחוף הילטון (בג"ץ 46/82 – שמאי קנצפולסקי ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו). העתירה נדחתה, אך בשולי ההחלטה הביע בית המשפט את התקווה "שלאור כל הנסיבות ובמיוחד בהתחשב עם שרותם המסור של העותרים למען הספורט הימי בתל אביב, תעמוד גם בעתיד בעינה הצעת המשיבים, כי יינתן לעותרים היתר לנהל את עסקם במקום אחר בחוף ימה של תל אביב, יהא זה בחוף גאולה או במקום מתאים אחר"[11]. כתוצאה מעניין זה, נאלץ טופסי להפסיק להשכיר חסקות ועבר להתמקד באופן מלא בהשכרת גלשנים והדרכה של גלישת גלים.
גלישת גלים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
טופסי טיפח את ספורט הגלישה והיה שותף להעלאת הפופולריות שלו בתל אביב ובישראל בכלל. הוא נודע כמייסד ספורט גלישת הגלים בישראל[12].
סיפור גלישת הגלים בישראל החל בשנת 1956, כאשר הגיע לישראל ד"ר דוריאן פסקוביץ', גולש מהוואי, והביא איתו גלשן אחד מעץ בלזה, שאיתו יוכל לגלוש בישראל. ד"ר פסקוביץ' הגיע לתל אביב והתחיל לגלוש בחוף פרישמן, בו עבד אז טופסי כמנהל תחנת ההצלה. טופסי התרשם ממה שראה, נוצר בינו לבין ד"ר פסקוביץ' קשר אישי ופסקוביץ' החליט להשאיר את הגלשן שלו לטופסי ולשלוח גלשנים מהוואי לישראל כשהוא יחזור לארצות הברית[12]. זאת על מנת לאפשר לטופסי להתחיל לפתח את ספורט הגלישה בישראל.
אחרי זמן מה, ד"ר פסקוביץ' שלח לישראל חמישה גלשנים שנתקעו במכס בנמל חיפה, מפני שלא הייתה להם כתובת יעד מדויקת. אנשי המכס לקחו לעצמם את הגלשנים והשתמשו בהם כרהיטים וכמדפים לביתם. טופסי, נעמי אשתו ושאול זינר איתרו את חמשת הגלשנים ולקחו אותם בחזרה. כך הגיעו הגלשנים הראשונים לתל אביב[12].
באמצעות הגלשנים החדשים מהוואי, החל טופסי ללמד גלישה. כך צבר ספורט הגלישה פופולריות גוברת והולכת בחופי תל אביב והגולשים של אותם ימים זכו ליחס מיוחד והערצה בתל אביב[13]. כדי לפתח את ספורט הגלישה, טופסי ייצר גלשנים והיה משכיר אותם בחוף פרישמן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר "טופסי" בו תולדות תרבות הגלישה בישראל
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ארכיון המדינה, עמ' 542, תיעוד של חברי חברת "המעביר", באתר www.archives.gov.il
- ^ רנה לוינסון, מים עד צוואר, דבר, 22 במאי 1964
- ^ הצוות - אינטרסרף Intersurf surf shop, 2022-06-01
- ^ כתבה בעיתון על נעמי וטופסי, קובץ סרוק של עיתון העולם הזה, עמ' 13, 11.11.1959
- ^ ביה"ס לשחייה TOP SWIM | הסיפור שלי, באתר www.topswim.co.il (באנגלית)
- ^ ישראלה שקד, ואלה שמות, מעריב, 17 בדצמבר 1990
- ^ פרסום של משרד המשפטים על הקמת הסנגוריה הציבורית, משרד המשפטים
- ^ About, טופסי - Topsea (באנגלית בריטית)
- ^ תמר אבידר, "טופסי" למען כולם - הכל למען "טופסי", מעריב, 24 בינואר 1965
- ^ ג. ישראל, עשרים שעות בלב-ים על סירה קטנטונת, על המשמר, 9 במאי 1950
- ^ תיאור פסק הדין של העתירה של טופסי נגד עיריית תל אביב, תקדין לייט
- ^ 1 2 3 Films, Kainer (2016-09-26), 'South Wind on Hilton Beach' 2006 - רוח דרומית בחוף הילטון, נבדק ב-2023-08-06
- ^ נווית זומר, רק אני והגלשן שלי? לא רק, חדשות, 7 במאי 1987