שעיר לעזאזל (ציור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שעיר לעזאזל
The Scapegoat.jpg
צייר ויליאם הולמן האנט
תאריך יצירה 1854
טכניקה וחומרים שמן על קנבס
ממדים בס"מ 139.8 אורך × 87 רוחב
מספר יצירה 1906.2 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום גלריית ליידי לוור
ליברפול שבממלכה המאוחדת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שעיר לעזאזל (גרסה נוספת)
Holman-Hunt-Scapegoat-(Manchester).jpg
צייר ויליאם הולמן האנט
תאריך יצירה 1854
טכניקה וחומרים שמן על קנבס
ממדים בס"מ 45.9 אורך × 33.7 רוחב
מספר יצירה 1906.2 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום גלריית האמנות של מנצ'סטר
מנצ'סטר שבהממלכה המאוחדת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שעיר לעזאזל הוא ציור שמן מאת הצייר ויליאם הולמן האנט. האנט צייר את הציור בים המלח ובירושלים בשנים 18541855. הציור הוא ריאליסטי בסגנון אחוות הפרה-רפאליטים שהאנט היה בין מייסדיה וסימבולי מבחינת תוכנו הדתי היהודי והנוצרי.

מלאכת הציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנואש האנט מנסיונותיו לגייס דוגמנים יהודים עבור ציורו "ישו המושיע בבית המקדש", פנה לעיין במקורות, בעיקר בספרי התורה וכן בתלמוד. בסיועו של ידידו הנרי ונטוורת' מונק התמקד בסיפור שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים כפי שנכתב בויקרא ט"ז ובמסכת יומא. האנט רשם לפניו את פרטי שילוח השעיר (התיש), כולל כריכת לשון של זהורית (חבל אדום) על קרניו של תיש.

נאמן לדרכו הריאליסטית הקיצונית, ביקש האנט לצייר תיש אמיתי ותשוש במדבר יהודה בואכה ים המלח, בתקופת השנה בה חל יום הכיפורים ועם אור הדמדומים על הרי אדום. לפיכך יצא ב-13 בנובמבר 1854 למדבר יחד עם מורה דרך ומספר שומרי ראש בדואים ועם תיש שקנה בעיר ושנשרך אחרי החבורה הרכובה על אתונות. האנט הגיע לחוף ים המלח, הציב את התיש על קרקע מכוסה מלח והחל לצייר. האנט צייר ללא לאות במשך מספר ימים בשמש הקופחת. אולם התיש שרגליו התבקעו עקב האדמה המלוחה נפח את נשמתו.

האנט צייר שתי תמונות, אחת בה התיש כהה וברקע השמיים מופיעה קשת בענן והשנייה, המוכרת יותר, גדולה יותר ובה התיש בהיר ובשמים לא מופיעה הקשת.

לאחר מספר ימים במדבר שב האנט לירושלים. הוא רכש עוד תיש, תשוש ורע-מראה, וצייר אותו בסטודיו שלו ולאחר שמת השלים את התמונה בעזרת תיש שלישי.

את הציור קבע האנט במסגרת עץ עליה חרט שני פסוקים בתרגום לאנגלית, מעל התמונה "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה." (ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק י') ומתחתיה "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ספר ישעיהו, פרק נ"ג, פסוק ד'), פסוק המוסב במסורת הנוצרית על ישו.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור מתאר, הן לפי שמו, הן לפי הזהורית בקרני התיש והן לפי הפסוק מספר ויקרא את שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. אולם, עיון מעמיק יותר מגלה שאילו רצה האנט לתאר סצנה זו, הרי שהיה עליו לצייר גל עצמות של תיש לרגלי הצוק (שכן התיש הושלך או צעד אל מותו מראש הצוקים) ולא תיש חי.

הפסוק מתחת לציור, כמו גם דבריו של האנט עצמו, מספקים את התשובה. השעיר בא לסמל את ישו, שחי וסבל ועל ידי כך נשא את סבלות המין האנושי כקורבן. התיש לא מת אלא ממשיך לסבול ולהציל את האנושות בסבלו והוא ניצב בציור על קצה גבול יכולת הסבל שלו ב"סוף העולם", לפני האפוקליפסה. כך הצליח האנט למזג בציור אחד הן את הסיפור היהודי והן את השקפתו הנוצרית. ידידו, מונק, שראה בציור יצירה שעתידה לזעזע את העולם ולעורר לתשובה, הוסיף כי השעיר, הוא הקורבן הסובל את סבל העולם, אינו אלא העם היהודי בגלות, שכאשר תמלא סאת יסוריו תתחולל הגאולה[1].

הקשת בענן שהופיע בציור הכהה מסמלת את ברית אלוהים עם נח (הברית הראשונה) שכשלה, בניגוד לבריתו השנייה שתצליח באחרית הימים.

ים המלח תואר על ידי האנט, בעקבות מהפכת סדום ועמורה כ"מקום נורא של חטא".

התקבלות הציור ותולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנט נטל את שני הציורים (הכהה והבהיר) עמו לאנגליה ב-1855. ב-1858 הציג האנט את התמונה באקדמיה של ליברפול וזכה לתגובות מעורבות. רוב הצופים הזדעזעו מהציור הבוטה והמוזר ומעטים התרשמו.

הציור הגדול יותר נמכר ב-450 גיני וב-1923 נרכש עבור גלריית ליידי לוור (Lady Lever Art Gallery), חלק מהמוזיאונים הלאומיים של ליברפול, עבור 4,950 ליש"ט. הציור הקטן והכהה יותר נמצא בגלריה לאמנות של מנצ'סטר (Manchester Art Gallery).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שעיר לעזאזל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "ירושלים של קדושה ושיגעון, צליינים משיחים והוזים". הוצאת אריה ניר, 2013, עמוד 231