מהפכת סדום ועמורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "עמורה" מפנה לכאן. לערך העוסק במבצע צבאי בתום מלחמת סיני, ראו מבצע עמורה.
מהפכת סדום ועמורה, ג'ון מרטין

מהפכת סְדוֹם וַעֲמֹרָה היא סיפור מקראי ידוע על הריסתן של ארבע ערים בידי אלוהים. במקרא, הסיפור מתואר בספר בראשית פרקים י"ח-י"ט.

תוכן הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימיו של אברהם, הרבו תושבי חמש ערי כיכר הירדן (סדום, עמורה, אדמה, צבֹויים וצוער) לחטוא. כאשר ראה האל שחטאתם "כבדה מאוד", החליט להשמיד את הערים על יושביהן. האל גילה את כוונתו זאת לאברהם, אשר מאן להשלים עם רוע הגזירה, וניהל משא ומתן ארוך עם אלוהים על מנת שזה יסלח לערים ולא יחריבן. טיעונו היה שאין להשמיד את הצדיקים עם הרשעים ("האף תספה צדיק עם רשע?"). אברהם שאל אותו האם יחריב את סדום אם יהיו בה 50 צדיקים. אלוהים ענה שלא. לאחר שלא נמצאו בה 50 צדיקים הוריד אברהם את המספר ל-45, אחר-כך ל-40, וכך הלאה (בקפיצות של 10) עד אשר הגיע למספר עשר, ואז הפסיק בניסיונות השכנוע.[א]

לאחר הדיון, באו מלאכים לסדום כדי להוציא משם את לוט בן-אחיו ובני-משפחתו של אברהם שהתגוררו בסדום, כדי שלא יפגעו בשל זעם השמיים. בבוא המלאכים לשער העיר סדום, ראה אותם לוט שישב בשער העיר, ועל פי מדרש חז"ל שימש שם בתפקיד שופט[1], והפציר בהם להתארח בביתו, ואף כיבדם בסעודה נאה. אולם תושבי סדום, שהשמועה על בוא האורחים הגיעה לאוזניהם, החלו מתדפקים על דלת ביתו של לוט בדרישה להוציא אליהם את האורחים על מנת שיוכלו להענישם בהתעללות מינית[2]. לוט הציע לתושבי סדום את שתי בנותיו הבתולות במקום המלאכים, אולם התושבים סירבו וניגשו לשבור את הדלת. אז הכו המלאכים את אנשי סדום בעיוורון ("סנוורים") וביקשו מלוט לאסוף את משפחתו ולהימלט משם. כך עשה לוט, ובעוזבו את העיר החלו השמיים להמטיר "אש וגופרית" על סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ואלה נחרבו כליל. אשת לוט נתבקשה כמו יתר משפחתה, שלא להתבונן במעשה, אך היא המרתה את פי אלוהים, והפכה (לפי הפירושים המקובלים) לנציב מלח ("ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח") .

משמעות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן כמה אפשרויות להסביר את המטרה המחשבתית או המוסרית של הסיפור.

צדקת האל וחשיבות אמונת האדם בו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהים מורה על גזירה הנראית ל"אדם הפשוט" (אברהם) כנוראית. אברהם מתווכח איתו, אך לבסוף מסתבר שאלוהים צודק, על אף שהגזירה קשה. כמו כן, מודגשת חשיבות אמונת האדם באלוהים לא רק במצוות הגדולות אלא גם בקטנות – הפיכת אשת לוט לנציב מלח על שהסתכלה לאחור.

האדם רשאי וצריך להתפלל לביטול גזירות אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם שאל וביקש מעם אלוהים להציל את הערים, למרות חומרתם של חטאי יושבי הערים. לא זו אף זו, אברהם משתמש בביטויים חריפים: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע". בכך שאלוהים מקבל את דרישתו ולא מגיב שעל אברהם להיכנע בפניו, נלמד שהאדם צריך להפעיל את מוסריותו גם כלפי מעשי האל, בתנאי שהוא מאמין בו ובצדקתו (שופט כל הארץ).

השוואה לסיפור המבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להסתכל על סיפור מהפכת סדום ועמורה כעל תמונת מראה של סיפור המבול. צורת הסתכלות זו מובילה למספר מסקנות[3].

שלב מהפכת סדום ועמורה המבול
מצג "וחטאתם כי כבדה מאוד" (פרק י"ח, פסוק כ') "ותמלא הארץ חמס" (פרק ו', פסוק י"א)
יחסים אסורים בין בני אדם למלאכים "איה האנשים... הוציאם אלינו ונדעה אותם" (פרק י"ט, פסוק ה') (זכרים ← מלאכים) "ויראו בני האלוהים... ויקחו להם נשים" (פרק ו', פסוק ב') (מלאכים ← נקבות)
צדיק מקבל התראה מוקדמת לוט נח
צאצאי הצדיק נמלטים עמו בנות לוט (נקבות) בני נח (זכרים)
מטר הרסני מן השמיים אש: "וה' המטיר על סדום ועל-עמרה גפרית ואש מאת ה' מן-השמים" (פרק י"ט, פסוק כ"ד) מים: "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (פרק ז', פסוק י"ב)
אחרי האסון: שכרות לוט: מושקה לשכרה על ידי בנותיו עד לאבדן הכרה נח: שותה לשכרה עד לאבדן הכרה
יחסים אסורים בין בני אדם לבני אדם לוט: נאנס על ידי בנותיו (נקבה ← זכר) נח: נאנס על ידי בנו חם[ב] "וייקץ נח מיינו וידע את אשר-עשה לו בנו הקטן" (פרק ט', פסוק כ"ד) (זכר ← זכר)
תוצאה: עונש נצחי לצאצאים צאצאי הבנות – בני עמון ומואב – נדחים לנצח מקשר עתידי עם ישראל (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ד'). צאצא הבן – כנען ובניו – מקוללים לנצח.

מהשוואת שני הסיפורים ניתן לראות מספר לקחים משותפים:

  • התנערות מעמי האזור – כנען, עמון ומואב, תוך רמיזה למקור מנהגיהם הפסולים בעיקר בהקשר המיני.
  • הצדקת כיבוש כנען, עמון ומואב עקב הקללה שרובצת עליהם.
  • יחס שלילי לשתיית יין, הגוררת שכרות שיש עמה מעשים פסולים.

משמעויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באשר לחטאם של אנשי סדום, נאמרו פירושים שונים: הנביא יחזקאל תלה את חטא סדום בהזנחת החלשים שבה וחוסר מתן צדקה לענייה[4]. בפרשנות הנוצרית, מתוארת הפריצות המינית שבסדום כעיקר החטא שבה[5]. בפרשנות היהודית הרבנית לסיפור, קיימות מספר דעות: חלק מחכמי ישראל קבעו כי חטא סדום ועמורה היה שלא נתנו מעצמם על אף שלא היה חסר להם כלום וארצם הייתה רחבת ידיים, וגם לא רצו לקחת מאחרים.[ג] חלק אחר למדו שהם נהגו באופן ממוסד בעוינות לזרים שהתבטאה באונס של כל אורח בעיר, ובמעשים אכזריים[7].

יש אומרים כי סיפור זה מהווה את הבסיס הרעיוני לל"ו צדיקים, שכפי שאברהם מתווכח עם אלוהים על מספר הצדיקים לקיומו של עיר, כך יש צורך במספר צדיקים (ליתר דיוק 36 צדיקים) בשביל לקיים את העולם[דרוש מקור]. אמנם, אלוהים מסכים להציל גם בעבור עשרה צדיקים, ולכן היו שסברו (כמו הרב יעקב מדן) שכאן הבסיס המקורי לחיוב ההלכתי במניין[8]. אברהם מבקש תחילה עשרה אנשים לכל עיר, ובסוף עשר לכולן.

בקרב אלה שאין רואים את הסיפור כהיסטורי, אין דעה אחידה לגבי השאלה האם הוא רק משל ותו לא, או שהוא מבוסס על אסון טבע שאכן אירע. מבין האחרונים, יש המזהים את סדום ועמורה עם האתרים הארכאולוגיים באב א-דרע ונומיירה, הסמוכים למאגרי גז וגופרית ולבקע הסורי-אפריקני, ומשערים שאחד המצבורים השתחרר כתוצאה מרעידת אדמה והתפוצץ במה שתואר כגשם של אש. כסיוע לכך שהתרחש באזור אירוע וולקני, הם מציינים שיש דמיון וקשר בין המבנה של הר סדום לבין המבנה באזור הלשון[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מהפכת סדום ועמורה בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי כמה מפרשים, מתוך הבנה שאם יש פחות מעשרה צדיקים, זכותם לא תספיק בשביל להציל את הערים.
  2. ^ משתמע מהכתוב ומההקבלה, ואף נאמר בפירוש על ידי חז"ל, למשל תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע', עמוד א': "רב ושמואל חד אמר סרסו, וחד אמר רבעו"
  3. ^ על פירוש זה מבוסס הביטוי מידת סדום. כך למשל, נחלקו חכמים במשנה[6] האם האומר "שלי שלי ושלך שלך" נגוע במידת סדום.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדרש פסיקתא זוטרתא ומדרש שכל טוב על ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק א', הובאו ברש"י ורש"ר הירש שם.
  2. ^ בראשית, י"ט, ה': "ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאֵם אלינו ונדעה אתם"
  3. ^ יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 123–128.
  4. ^ ספר יחזקאל, פרק ט"ז, פסוקים מ"ח-מ"ט
  5. ^ אוגוסטינוס, וידויים, ידיעות אחרונות, 2001, כרך ג 15, עמ' 79
  6. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ט, עמוד א'–עמוד ב'
  8. ^ הרב יעקב מדן, פרשת וירא - דרך ה' ודרך הצדקה והמשפט, בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון, ‏2014-04-09 (בעברית)
  9. ^ גרשון גליל, עולם התנ"ך: בראשית, עמ' 126