תפסת מרובה לא תפסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תפסת מרובה לא תפסת (במלואו "תפסת מרובה לא תפסת - תפסת מועט תפסת") הוא ניב שמשמעותו שמי שמנסה לקחת כמות לא סבירה (או להשיג יותר מדי) עלול שלא להצליח, או לאבד את מה שהשיג, ולהישאר בלי כלום.

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הביטוי הוא בדברי רבי עקיבא בספרא[1]: "ימים שנים, יכול לימים הרבה, אמר רבי עקיבא: כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשתה המרובה לא תפשתה תפשתה המועט תפשתה."

כלל זה מובא בכמה מקומות בתלמוד בהם הוא מבאר מדוע דרשת חז"ל מהפסוק לימדה כמות קטנה ולא כמות גדולה. למשל, במסכת ראש השנה[2] מבארת הגמרא שאת קרבן הראיה של חג השבועות אפשר להביא במשך ששת הימים שלאחר החג, בדומה לחג הפסח, ולא במשך שבעת הימים שלאחר החג, כפי הדין בחג הסוכות.

בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ', עמוד א' הגמרא אומרת שניתן להשתמש בכלל זה כדי להסיק שהגודל המינימלי של אוכל המקבל טומאה הוא בגודל ביצת תרנגולת דווקא ולא ביצה יותר גדולה.

כמו כן בתלמוד הבבלי מסכת סוכה דף ה' עמוד א' כתוב את המקור המלא: "תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת . הכלל מובא בעניין רוחב הכפורת שהתלמוד מסתפק מה הרוחב של הכופרת ומביא את הכלל שהכפורת צריכה להיות בעובי של הכלי המועט ובכך קבעו חכמים שעוביו של הכפורת היא טפח

  1. יש ראשונים שכתבו שהכלל מתקיים רק כאשר לדבר המרובה אין קצבה, או כאשר הדבר המועט הוא החומרא[3]. ויש שכתבו שהכלל נלמד ממקום שאין לו קצבה, אבל הוא חל גם במקומות שיש קצבה וגם לקולא[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספרא פרשת מצורע פרשת זבים ה, סוף פרק ז.
  2. ^ דף ד ע"ב
  3. ^ תוספות לתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ב, עמוד א' דיבור המתחיל נעביד.
  4. ^ ראו חידושי הרא"ה לתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ה'.