פתגם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פתגמים מקשטים קיר בבית הספר היסודי "יצחק שדה" בבת ים

הגדרה

'הפתגם הוא סוגה (ז'אנר) ספרותית עממית, המצטיינת בצורתה הקצרה ובניידותה מהקשר להקשר. רוב התרבויות מכירות את השימוש בפתגמים הן בהקשרים שבשיח בעל-פה הן בטקסטים כתובים מסוגים מגוונים, כולל ספרות יפה, דברי חוק ומשפט, טקסטים דתיים, עיתונות, פרסומת ועוד.'[1] פתגמים מבטאים לרוב ערכי מוסר וניסיון חיים. אנשים בוחרים להשתמש בְּפתגמים שהם רלוונטיים לַשיח האקטואלי בו הם מעורבים. הם עושים זאת כדי לשכנע את בני שיחם בעמדתם ולתת משנה תוקף לדבריהם. על הנמענים לקשר את הסיטואציה הריאלית בה הם מצויים לכלל המקובל המוצג בפתגם.[2] בנוסף לכך, ישנה משמעות לכלל הגורמים השותפים באירוע בו אומרים פתגם ובהם הדובר, הקהל ונסיבות הזמן והמקום.[3] הצמצום המצוי בַּפתגם, ניסוחו המוקפד ויכולתו ליצר גרסאות חדשות כמו גם תִפקודו בהקשרים משתנים מסייעים לו להיות גורם משמעותי ובעל השפעה בהעברת מסרים. תפקודם של פתגמים מורכב: מצד אחד, זוהי סוגה שמרנית המשמשת אמצעי דידקטי לחיזוק דפוסי החיים המסורתיים הפנים קבוצתיים ומצד שני, היא גשר לתקשורת רב-תרבותית ומשמשת כלי להפצת רעיונות ומסרים אוניברסליים. הגמישות המצויה בפתגמים והעברתם בעל-פה מאפשרת להם לשרוד שינויים סביבתיים רבים ולעבור מדור לדור.[4]

היסטוריון התרבות יוהאן הויזינחה מציין:

החכמה האצורה בפתגם היא לפעמים נדושה, לעתים מעמיקה; נימת הפתגם היא לפרקים אירונית, אך תמיד יש בו יסוד של קבלת הדין. הפתגם לעולם אינו ממריד, אלא ממריץ להשלים עם הגורל. בחיוך או באנחה... בפתגם מקובעים בדימוי אחד החכמה והמוסר של כל הזמנים... ביכולתו זו לזקק את המחשבה ולצקת אותה לתוך תבנית מסוימת בה אצורים יתרונות מהותיים לתרבות האנושית.

קובץ קול של פרק א' בספר משלי, ספר הפתגמים בתנ"ך
”מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב” (ספר משלי, פרק י"ח, פסוק כ"ב)

שאלת חשיבות איתור ואזכור מקורותיהם של פתגמים

פתגמים מותירים את רישומם בתרבויות שונות גם מבלי שידוע מהו מקורם ומיהו מחברם. את עצמאותם ואת כוח השפעתם הם שואבים מהמסר הגלום בהם, עיצובו הייחודי ובחירתם של בני אדם להשתמש בהם. דוגמה לכך היא הפתגמים הבאים: "אפשר להוביל את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות.", "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", "הזאב שבע והכבשה שלמה."[5] ועוד, אשר מקורם אינו ידוע, אך הם מוכרים לציבור הרחב ומצויים בשפות רבות.

בשונה מכך, פתגמים רבים לקוחים ממקורות עבריים קדומים ומטקסטים קנוניים אחרים. הבולטים שבהם הם התנ"ך ובמיוחד ספרי משלי וקהלת המיוחסים לשלמה המלך והמשנה ובמיוחד פרקי אבות בהם מצוינים לרוב התנאים להם מיוחסים הדברים. הדבר נותן לפתגמים אלה תוקף של אסמכתא ומעצים את השפעתם. פתגם שמרבים לצטט מפרקי אבות ו:ו הוא "כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם", אולם בדרך כלל לא זכה פתגם זה שיצוין שם אומרו. בתלמוד הבבלי מביא את האמרה רבי אלעזר בשמו של רבי חנינא (מסכת מגילה, טו, א). נראה, שכוח השפעתם של פתגמים הוא רב גם אם מחברם ומקורם לא מוזכרים.

לעיתים קרובות, פתגמים אינם ציטוט מדויק של מקורם, ורק ניכרת זיקתם אליו. כך למשל, קשה שלא להבחין בעקבותיו של הפסוק מקהלת "שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ." (קהלת יא א) בפתגמים המתורגמים הבאים: "עשה מעשה טוב וזרוק (אותו) למים" (בוכרית, תאג'יכית-יהודית)[6], "מעשה טוב עשה והוא יפגוש אותך [בדרך]" (גאורגית),[7] "שלח לחמך לנהר (לים) כעבור אלף שנים תמצאנו."(ערבית-יהודית בלהג יהודי בבל)[8] למרות שפתגמים אלה ורבים כמותם אינם ציטוט מדויק של מקורם, השתלבותם בשיח לא נפגמת בשל כך ולרוב אף מתעצמת משום שהשימוש בהם באופן זה קולח הרבה יותר והדובר לא נדרש לאמץ את זכרונו ולציין את המקור.

להלן כמה דוגמאות לפתגמים שהם ציטוט של המקור העברי כלשונו:

דוגמה: "לֵךְ־אֶל־נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם." (משלי ו ו).

"טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק."(משלי כז י)

"אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם." (אבות ד א)

"אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?" (אבות א יד)

שינוי נוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים עובר הפתגם שינויים סגנוניים, אך מהותו אינה משתנה. דוגמה לכך הוא הפתגם "המרחם על אכזרים סופו ש[הוא] מתאכזר לרחמנים". נוסח זה אינו מופיע בספרות התורנית, שבה מופיעים הנוסחים הבאים:

  • "אמר רבי אלעזר, כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים." (מדרש תנחומא, ויקרא, פרשת מצורע, סימן א).
  • "אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני, שמואל א, פרק טו, סימן קכא).

שינוי נוסח מהותי יותר עבר הפתגם הבא המופיע במסכת סנהדרין במשנה: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין ד ה). הנוסח המופיע בתלמוד הבבלי הוא: "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (תלמוד סנהדרין לז ד). תוספת המילה 'מישראל' בנוסח התלמודי משנה את משמעות הפתגם ומגדירה מי היא הנפש האחת המוזכרת בו. הדבר שונה מן הגרסה המופיעה במשנה תורה לרמב"ם לפיה: "כל המקיים נפש אחת בעולם, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה תורה סנהדרין יב ג). גרסה זו מרחיבה את הגדרתה של הנפש האחת ומדגישה את האוניברסליות של הפתגם.

מעברם של פתגמים בין תרבויות ושפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה האנושית התרחשו תהליכי נדידה, הגירה, סחר בינלאומי ועוד, אשר הביאו ליצירת מפגשים רב תרבותיים. כתוצאה מכך חל מעבר של מידע, רעיונות, מנהגים, מסורות וגם של פתגמים בין האוכלוסיות השונות. התמציתיות המצויה בפתגמים, עיצובם הייחודי והמסר הערכי העולה מהם, הופכים אותם, פעמים רבות, לכלי תקשורת שימושי ויעיל במפגשים רב תרבותיים אלה. בנוסף לכך, האפשרות להתאים את הפתגמים לסביבתם החדשה תוך יצירת גרסאות חדשות להם ולעיתים גם תוך תרגומם לשפות אחרות, מקלה את השתלבותם בשיח האקטואלי ומעצימה את השפעתם עליו. דוגמה טובה לכך היא הפתגם הפופולרי: 'הכה בברזל בעודו חם' (ניכרת זיקתו של הפתגם למקור העברי אבות דרבי נתן טז, ג: 'ברזל כל זמן שהוא באור עושין ממנו כל כלים שירצו'). הפתגם מצוי בנוסח זה בשפות רבות כגון אנגלית, רוסית, ספרדית, יידיש ועוד ואילו בבוכרית (תאג'יכית-יהודית) מופיעה הגרסה הבאה: 'הכה בתנור בעודו חם'. כלומר, 'הברזל' הומר ל'תנור' ובכך מותאם הפתגם לסביבה המרכז אסיאתית בה ללחם הנאפה בתנור, מעמד ייחודי ומקודש. אופים אותו בתנור חמר שעליו להיות חם מאוד על מנת שהבצק ידבק לדופנותיו ולא ייפול. זוהי דוגמה להתאמת ציור לשוני בפתגם לתרבות הסביבתית בה הוא נאמר, דבר המגביר את השפעתו.[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמר אלכסנדר-פריזר, מילים משביעות מלחם - לחקר הפתגם הספרדי-יהודי, יד בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון, 2004.
  • תמר אלכסנדר-פריזר, יעקב בן טולילה, מילה בשעתה זהב מעלתה - הפתגם היהודי ספרדי במרוקו, יד יצחק בן-צבי 2009.
  • פ' סאיטל, "פתגמים: שימוש חברתי במטאפורה", הספרות 20 (1975), עמ' 111–118
  • גלית חזן-רוקם, אדם לאדם גשר - פתגמים של יהודי גורגיה בישראל, ירושלים: יד בן-צבי, תשנ"ג
  • יעל (הרצוק) מהל, לב ללב ראי - פתגמים מפי יהודי בוכרה באוזבקיסטן ובישראל, ירושלים: יד בן-צבי, תשפ"א

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גלית חזן-רוקם, אדם לאדם גשר - פתגמים של יהודי גורגיה בישראל, ירושלים: יד בן-צבי, תשנ"ג, עמ' 15
  2. ^ בינה סילברמן-ויינרייך, בעיות מבניות בחקר הפתגם היהודי, הספרות ג:1, 1975, עמ' 87
  3. ^ תמר אלכסנדר-פריזר, מילים משביעות מלחם לחקר הפתגם הספרדי יהודי, ירושלים ובאר שבע: מכון בן-צבי והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ד, עמ' 22
  4. ^ יעל (הרצוק) מהל, לב ללב ראי - פתגמים מפי יהודי בוכרה באוזבקיסטן ובישראל, ירושלים: יד בן-צבי, תשפ"א, עמ' 48-47
  5. ^ רוביק רוזנטל, מילון הצירופים 18,000 מטבעות לשון בעברית החדשה: מקורות, גלגולים, שימושים, ישראל: כתר, 2005, עמ' 71, 242, 221
  6. ^ יעל (הרצוק) מהל, לב ללב ראי - פתגמים מפי יהודי בוכרה באוזבקיסטן ובישראל, ירושלים: יד בן-צבי, תשפ"א, עמ' 196
  7. ^ גלית חזן-רוקם, אדם לאדם גשר - פתגמים של יהודי גורגיה בישראל, ירושלים: יד בן-צבי, תשנ"ג, עמ' 114
  8. ^ י' מאירי, על נהרות בבל: אוצר הפתגמים של יהודי בבל והקבלתם לפתגמי-עם אחרים, ירושלים: ראובן מס, 1996, עמ' 385
  9. ^ יעל (הרצוק) מהל, לב ללב ראי - פתגמים מפי יהודי בוכרה באוזבקיסטן ובישראל, ירושלים: יד בן-צבי, תשפ"א, עמ' 195