תקייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Disambig RTL.svg המונח "תקיה" מפנה לכאן. לערך העוסק באביזר המשרדי, ראו תיקיה.

תַּקִייַה או תאקיה (בערבית تقیة, בתעתיק מדויק: תקיה) היא מושג באסלאם, שמשמעותו "זהירות", "חשש" או "הסתתרות". התקייה מאפשרת למאמין להסתיר את אמונתו או לא למלא את מצוות הדת בשעת מצוקה או דחק[1].

באסלאם הסוני לא היה שימוש נרחב בתקייה, שכן הסונים נהנו לרוב מעמדה שליטה וחזקה. לעומת זאת, התקייה הייתה מקובלת בקרב השיעים, שנאלצו פעמים רבות להסתיר את אמונתם הדתית תחת שלטון סוני מכביד[2]. המאמין הנמצא בסכנת חיים יכול להעמיד פנים כלפי חוץ, אך לשוב ולהציג את אמונתו משחלפה הסכנה[3]. השימוש בתקייה רווח גם בדתות שמחוץ לאסלאם, למשל אצל הדרוזים[4] ואצל הבאבים-בהאאים[5].

התקייה בקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לזהות כמה פסוקי קוראן כבסיס לעקרון התקייה, ביניהם:

  • "אתם המאמינים! אל תבקשו עזר מהבוגדים, אם יש מאמינים בכם; כל עושה זאת, אין ישועתה לו באלהים; רק אם תיראו מהם" (סורה 3, פסוק 28).
  • "נסיבות חמורות עלולות לחייב מוסלמים לפייס כופרים כאמצעי זהירות, גם אם מצטיירים כמחללי האסלאם" (סורה 16, פסוק 106).
  • "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות-ההיגיון, אלא את כוונות לבך" (סורה 2, פסוק 225).

מימוש אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיעים לאורך הדורות נהגו במדינות סוניות להתחזות לסונים בהתאם לעקרון התקייה. המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 קראה לסיום התקייה של השיעים.

מימוש מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מנהיגים[דרושה הבהרה] במדינות המערב, לרוב ממפלגות שמרניות או לאומניות, שטוענים שההסכמים עם מדינות וקבוצות אסלאמיות אפופים באי ודאות כי לא ניתן לדעת אם ההסכם תקף בעיני אותן מדינות וקבוצות, או שנחתם ברוח ה"תקייה" ומטרתו רק למשוך זמן ולרמות את המערב.

לטענת המזרחן ד"ר מרדכי קידר, דוגמה בת זמננו לשימוש ב'תקייה' היא השלום עם מצרים, אשר התבסס על פסק הלכה של המוסד הדתי האסלאמי העליון במצרים, אל-אזהר, ואשר על סמך יסוד ה'תקייה' התיר לאנואר סאדאת לבצע שלום עם ישראל[6], תוך הימנעות משימוש במילה 'זמני' אך באופן עקיף על ידי השימוש במונח הנרדף "הסכם חודיבייה"[7], כל זאת לאחר פסק מאותו מוסד, שקבע בפסק הלכה (פתווה) קודם לו כי יש להשמיד ולהחריב את ישראל עד סוף כל הדורות או עד שהיא תיכלה[8]. מסמך פסק ההלכה האחרון בן שלושת העמודים, המתיר לעשות שלום עם ישראל, פורסם בזמנו בגלוי ובהרחבה בתקשורת המצרית[9].

מנהיגי מפלגות הימין בישראל[דרוש מקור] טוענים שההסכמים עם אש"ף נועדו להטעות את מדינת ישראל ולגרום לה לחזור לקווי 67, שלטענתם אינם בני הגנה, לתקוף את מדינת ישראל מקווים אלו (על פי תוכנית השלבים של אש"ף), ולהשמידה.

ממשלות ישראל מ-1999 ערות לטקטיקה זו בפרט אל מול איום הגרעין האיראני, וטוענות שהסיכומים עם המערב, בדומה להסכם חודיבייה, נועדו למשוך זמן עד להשגת יכולת ייצור של פצצה גרעינית על ידי איראן.[דרוש מקור]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Etan Kohlberg. “Some Imāmī-Shīʿī Views on Taqiyya.” Journal of the American Oriental Society, vol. 95, no. 3, 1975, pp. 395–402. JSTOR, www.jstor.org/stable/599351.
  • Louis Medoff, "TAQIYA i. In Shiʿism," Encyclopædia Iranica, online edition

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Strothmann, R., “Taḳīya”, Encyclopaedia of Islam, First Edition.
  2. ^ Etan Kohlberg, “Some Imāmī Shīʿī views on taqiyya,” JAOS 95 (1975), pp. 305-402.
  3. ^ חיים סולוביצ'יק, "בין חבל ערב לחבל אדום", עמ' 150–151, בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת ישעיהו גפני ואביעזר רביצקי, ירושלים תשנ"ג.
  4. ^ רבאח חלבי, אזרחים שווי חובות: זהות דרוזית והמדינה היהודית, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 18.
  5. ^ Kamran Ekbal, "TAQIYA ii. AMONG BABIS AND BAHAIS", Encyclopædia Iranica.
  6. ^ ד"ר מרדכי קידר בהרצאה זו (בדקות: 01:00:32 ואילך)
  7. ^ ד"ר מרדכי קידר בהרצאה 1:03:37
  8. ^ המזרחן ד"ר מרדכי קידר., בהרצאה זו (1:01:03)
  9. ^ ד"ר מדרכי קידר בהרצאה הנ"ל.